אני רואה (טלוויזיה); שומע (רדיו); קורא (עיתונים) ולא מאמין. כל מה שיש לפוליטיקאים ולגנרלים, בפועל ובדימוס; כל מה שיש לאנשי התקשורת ולפרשנים, שממילא יש להם היסטוריה של תחזיות מוטעות; כל מה שיש להם על מנת להתחלק עם העם בישראל, זו התיזה הבלעדית שצריך להתכונן לסיבוב הבא; שצריך לשפץ את המקלטים לקראת המלחמה הבאה; שיש להכין את האמל"ח ואת הימ"ח ואת המט"ח(?) לקראת העימות הבלתי נמנע, שיבוא לבטח, תוך חודשיים, או שישה, או שנתיים. כל מה שהפקנו מן המלחמה הזו הוא שיהיה סיבוב נוסף, שהרי אי אפשר להשאיר את צה"ל ורק חצי תאוותו בידו.
לא ראיתי; לא שמעתי וכמעט שלא קראתי שאולי צריך להשלים עם המציאות, שנוצרה באוגוסט 2006, מציאות שבה אנחנו לא יכולים לנצח בנוק אאוט אלא לכל היותר בנקודות וגם תוצאה כזו אינה מובטחת תמיד. אולי, צריך תוצאה זו בבחינת גם זו לטובה, על מנת שנתרגל לחשוב במונחים של סדר אזורי בהסכמה ולא באמצעות כפיה חד צדדית.
הקולות הבודדים של ראש ממשלת לבנון; של שליט קטאר; של הממשל הטורקי; של השר לביטחון פנים ושל גדעון לוי, הבלתי נלאה, לנצל את המפולת לחשיבה מחודשת ויצירתית, על מנת למנוע הרס, פגיעות בעורף וקורבנות מלחמה נוספים, לא עשתה רושם על הציבור בארץ. אנחנו זקוקים להיטהרות ולהזדככות, במונחי כוח ועוצמה צבאית, על מנת לטפח את האגו הלאומי ולהזין את תחושת הקורבנות, אשר כה מתפקדת, היטב, בחיזוק הפטריוטיזם; האחדות המזויפת ושנאת האחר. רוב בעלי הדעה בארץ הזו, מטפחים את הצורך בפיצוי כתמורה לתחושת התסכול בעקבות המלחמה שלא צלחה. עלינו להכות, שוק על ירך, לפחות את הפלסטינים בעזה ובג’נין, על מנת להתאושש מהחיזבאללה בלבנון. אם הצלחנו לחסל, לא יותר ממאות בודדות של קטיושאים, נושאי דגל החיזבאללה, הבה ונשלים את המכסה בחיסול של, לפחות, עוד כמה מאות קאסאמיסטים מהחמאס ומהג’יהאד.
גלעד שליט? מי שם עליו? כל עוד האגו המיליטריסטי של עם ישראל יפוצה באמצעות פעולות של כוח צבאי ועוד כוח צבאי מבלי להתייחס למבחן התוצאה – החזרת השבוי.
בכי עבורי ישראל, על ששר הביטחון שלך ומפלגתו דוהרים ימינה אל מחוץ למחנה השלום! לבי, לבי לך עמי-ישראל, שמנהיגיך גורסים שהם חייבים לשקם את כוח ההרתעה שלהם במקום להבטיח דו קיום, המקדש את החיים ולא את המתים. צר לי עליך, עמי-יהודה, שמנהיגיך מכינים את המלחמה הבאה, מבלי להכין אופציה חלופית, של שלום אמת. חייליך ישראל; מילואיך ארצי; מפקדיך מורשתי; שכוליך מדינתי; אוהבייך, באמת ובתמים, אל תפגינו על סיום מוקדם של המלחמה! אל תצאו לחוצות עם דגלי העימות הבא! אל תחזקו את אלה המטיפים "למחוק" ו"לשטח" ו"לחסל" ו"לעשות שואה" לאויבנו! צאו לרחובות והביאו את בשורת הפיוס; שאו ברמה את התובנה של הזדמנות חדשה וחיובית; העלו על נס את עקרון קדושת החיים של בנים שעוד לא מלאו להם 20 ושל אבות לבנים שלא יזכו יותר "לרוץ איתם"; שאו על כפיכם את השלום, המתדפק על הפתח, ואין הוא מתקבל בזרועות פתוחות, כראוי למעמדו, היות ואנו לא נשלים, לעולם, עם הצלחתה של "כנופיית" מחבלים לשנות לנו את הדיסקט. אל תשכחו את דברי המשורר, המבכה את מאה שנות חיינו על חרבנו, שעשו אותנו כל כך בלתי ראויים לאדמה הזאת "כי היינו בזבזנים עד מאוד".
לידיעת כל המגיבים:
אני לא נאיבית, אני נאיב
אני אבא של זיו (ז"ל)
יונה
מעבר למסר הנכון ( להקשיב לסניורה, לקטאר, לכל יוזמות הפיוס והמתינות המושמעות כלפנו מהפלג המתון בעולם הערבי, ולא להתקרבן בממרה המגשימה עצמה: "אין עם מי לדבר" ), מעבר למסר הנכון במאמר הזה, הכותב- כותב כל כך נפלא שזה מרגש לקרוא. פשוט כתיבה נפלאה! ( ושיהיה לישראל "מישהו לרוץ איתה", לישראל **יש פרטנרים** אם היא רק תיטיב ראות ולא תתקרבן במנטרה ש"אין" )
תודה ליונה ברגור על האמירה החשובה שלה. דומה שלאיש לא אכפת מהנופלים, מלבד משפחותיהם. לקברניטי המדינה, שלאמיתו של דבר אינם מובילים, אלא מובלים על ידי המון העם ויצריו הלאומניים, חשובים ההרוגים רק לצורך משוואת הנצחון/הפסד של המלחמה. לא נפשות הצעירים אלא מספרם. לא חייהם אלא היוקרה של המדינה כמדינה המקדשת – כביכול – את החיים. נגד תופעה חולנית זו של החברה הישראלית ניתן להפעיל רק סרבנות. יבורך כל צעיר האומר לגנרלים: "תוציאו את הרובה שלי מחישובי הכוח שלכם. אני ושכמותי לא נצא למלחמות המרושעות שלכם, לא להרוג ולא לההרג. אז תסתדרו עם אוגדה אחת פחות, ואם יחסר לכם כוח אדם – צמצמו את תכניות הכיבוש שלכם בהתאם לנתונים".
מכיוון שבתוך עמי אני יושב, דאגתי שהצבא יכיר בי כמיותר למשימות בשר-התותחים שלו אותם הוא מכנה בכינויים המתועבים:"שיקום כוח-ההרתעה", "צריבת-תודעה" ועוד כינויי עמילן דומים. על-כן אני מאושר לבשר כי החל מ04דצמבר2000(בן 39 אז)אני פטור עליז, חופשי ומאושר מצה"ל(צבא הזיקפה לישראל).
כמה טוב שיש נשים נאיביות כמו יונה שחושבות שרק אם נרצה, ונתנהג יפה– יהיה שלום. ובכן, זה לא תלוי בנו. במשך עשר שנים דיברנו שלום, ועשינו הסכמי שלום, אבל המצב רק הלך והידרדר. ככל שהתקרבנו לקוו הירוק עלו התביעות לגבי ישראל עצמה. למי ששכח- כאשר יצאנו מעזה הפתח העלה את הדרישה לנתיב העשרה, מעין גרסה פלסטינית לחוות שבעה. יצא המקרה והפתח הובס בבחירות ועלה חמאס, שדורש את כל ישראל, ולא רק את נתיב העשרה. אם ניתן את חוות שבעה תעלה הדרישה ל-13 הכפרים השיעים בגליל העליון.
אני איש שמאלי במקורי, וחושב שעלינו לחתור לשלום, אבל בדור הזה עלינו לייצב את המצב, להפסיק לסגת, ליצור הרתעה אמיתית, על מנת שהרצון לשלום יתעורר בצד הערבי– ואז נוכל לעשות את כל הוויתורים שבעולם. דרך אגב, נסראללה הודה שאילו ידע שישראל תגיב כפי שהגיבה– לא היה חוטף את החיילים . פירוש הדבר, שאילו ישראל היתה מגיבה בכוח לפני שש שנים כאשר הרגו את 3 החיילים– לא היתה פורצת המלחמה הזאת, ואולי היו מתפתחים בלבנון תהליכי שלום אמיתיים.
הם לא מחרחרי מלחמה אלא אנשים ריאלים. כשאסד מבטיח "התנגדות" בגולן, איראן מפתחת נשק גרעיני (לשם שמים כמובן. הרי לא יעלה על הדעת שמוסלמי יעשה שמוש לא חוקי בנשק או ינסה להשמיד עם) חיזבאללה מבטיח המשך הלחימה עד שחרור כל האדמות הכבושות וסניורה הבכין העדין מסרב לדבר ישירות עם ישראל ממש אין מה לחשוב שתפרוץ עוד מלחמה. כשהיא תפרוץ זה יהיה כמובן באשמת ישראל.
שחיזבאללה נשאר וחצי תאוותו בידו.