33 ימי מלחמה – יותר מאשר בכל מלחמה קודמת מאז 1949. בצד הישראלי: 154 הרוגים – מהם 117 חיילים. 3,970 רקטות, 37 אזרחים הרוגים, יותר מ-422 פצועים. בצד הלבנוני: כ-1,000 אזרחים הרוגים, אלפי אזרחים פצועים, מספר בלתי-ידוע של לוחמי חיזבאללה הרוגים ופצועים. יותר ממיליון פליטים – פה וגם שם.מה הושג במחיר נורא זה? "קודר, עניו [ קראו עוד ]

לא יעזרו סילופים וכזבים. החלטת מועצת הביטחון מנוגדת למטרות הצבאיות של הנשיא בוש. החלטות מועצת הביטחון מנוגדות למדיניות התוקפנית נגד לבנון כפי שבוצעה על ידי ממשלת ישראל. ממשלת בריטניה, נשיא מצרים והמלך הירדני נאלצו עקב הפגנות ומחאות המונים לגנות את ההתקפה הישראלית ולתבוע הפסקת אש ונסיגת צה"ל מלבנון.הנשיא בוש מוצא עצמו עולה על שרטון של [ קראו עוד ]

"ממשל בוש היה מעורב באופן הדוק בתיכנון התגובה הישראלית. הנשיא בוש וסגן-הנשיא דיק צ’ייני היו משוכנעים, כפי שסיפרו לי בכירי מודיעין ודיפלומטים בתפקיד ושלא בתפקיד, כי הפצצה מוצלחת של חיל האוויר הישראלי נגד מאגרי הטילים המבוצרים של החיזבאללה, כמו מבני השליטה שלהם בלבנון, יקלו על חששותיה הביטחוניות של ישראל. כמו כן, הפצצה כזאת תוכל לשמש [ קראו עוד ]

זאת היא עובדה: המלחמה הנתעבת בלבנון חצתה לשניים את המחנה הישראלי הרחב שכונה בשם "שמאל" על-ידי הימין והמרכז הישראלי, בין "השמאל הציוני" ל"שמאל הרדיקלי". הביטוי "רדיקלי" קפץ מדרגה ממובנו כ"קיצוני" (מובן מעוות כשלעצמו), עד למובנו "הבוגדני", שהוא כמובן פלילי בעיתות מלחמה. אם להשתמש בהשוואה רחבה יותר, היוצאת אל מעבר לימי המלחמה, דומה מעמדו של המותג [ קראו עוד ]

התפנית בפינות מסוימות של דעת הקהל בישראל נגד הממשלה, בעקבות מה שנתפס ככישלון בהשגת יעדים במלחמה, מעוררת חשש כיוון שנראה שהיא מעידה על צעידה ימינה של הציבור. את הטיעונים המרכזיים שלה ניתן למצוא בשפע בטוקבקים לכתבות על הפסקת האש, כגון זה:"רוב אזרחי מדינת ישראל תפסו עד כמה נמוך המדינה הזו יכולה לרדת – כשפוליטיקאים מושחתים, [ קראו עוד ]

ב-12 ביולי 2006, יום פרוץ הקרבות, פירסמתי באינטרנט את מאמרי "תודה להומו-גנרלוס על המלחמה הבאה". הייתי אז מראשוני המתנגדים למלחמה, ביחד עם קבוצת נשים (בעיקר) וא/נשי שלום שתויגו ע"י הקונסנזוס הלאומי המתלהב כ"בוגדים" וכ"הזויים". התנגדותנו למלחמה היתה כמובן מנומקת, מבוססת היסטורית, אסטרטגית ועניינית – ובעיקר ברורה מאוד. אותו "קונסנזוס" זעם עלי ועל שכמותי, אולי בשל [ קראו עוד ]

זה הגיע אלי הבוקר מארצות הברית, אם כי נדמה לי שמקור היצירה הוא דווקא בארץ. זהו כביכול עמוד שער של הניו יורק טיימס ממאי 1943. במרכז – התמונה הידועה של יהודים מבועתים מוקפים חיילים נאצים במגפיים גבוהים, ומלפנים הילד הקטן, המוכר כל כך, שטלאי צהוב על בגדו וידיו מורמות בפחד.הכותרת אומרת: "מרד גטו ורשה – [ קראו עוד ]

שלום יוסי גורני. החלטתי לכתוב לך בעקבות מאמרך ב"הארץ" מה-30 ביולי ("מלחמת העצמאות השנייה"). אני בטוח שלא אפר במכתבי את שלוותך אבל כתיבתו תקל עלי להרגע. בתום מלחמת העצמאות מדינת ישראל השתרעה על 78% משטח פלשתינה המנדטורית במקום על 55% שהוכרו לה על ידי האו"ם. המאבק נגד המסתננים העסיק אותה עד למלחמת 1956. גבולותיה של [ קראו עוד ]

ב-7 באוגוסט נערך במכללה האקדמית נתניה כנס על מלחמת לבנון השנייה. ככלל, המושב השני בכנס (שנערך בחסות וביומרה אקדמית) דמה יותר למסע תעמולה בשירותה של ממשלת ישראל, אך למרות זאת גם עלו בו מספר נקודות מעניינות וחשובות. כך למשל, הבהיר דן מרידור כיצד מנעה ארה"ב (תחת קלינטון!) כל מו"מ בין ישראל לסוריה, וד"ר ראובן פדהצור [ קראו עוד ]

לא לעתים מזומנות מתנהל פולמוס על הזכות ל"מותג" שמאל. אפי יער ("מה קרה לשמאל", "הארץ" 7/8) פותח פולמוס שכזה (ולא ברור אם בתור איש שמאל נעלב, או כמומחה "ליישוב סכסוכים וגישור"). כיוון שאני מזהה את עצמי בפתולוגיה שמנתחים יער והפסיכולוג רוקיץ’, הדבר מקנה (במובן הפרלמנטרי) את זכות התגובה.למותר לומר שאין במערכת הנורמטיבית שאנו חיים בה [ קראו עוד ]