יש שאדם סובל מחולשה מסוימת לדבר מסוים ומעדיף שלא להעמיד את אופיו למבחן, כלומר רואה את עצמו כחתול שמוטב שלא תופקד בידיו האחריות על שמירת השמנת. אני, לדוגמא, נמנע מלקנות אריזות גדולות של גלידה, שכן אני יודע שאם תהיה אריזה שכזאת במקפיא, לא אוכל אלא לטרוף את כולה מיד באותו הערב שרכשתיה. למה הדבר דומה? אנשים מסוימים יש להם חולשה לכסף, וכך אם יוצע להם סכום גדול דיו הם עלולים, למורת רוחם שלהם עצמם, לשכוח את כל עולם הערכים הציוני והפטריוטי שלהם ולנדוד או להעביר את עסקיהם למדינה אחרת. למזלנו הרב אותו המרכיב הציוני בנפשם של אותם אנשים חזק דיו בכדי להתריע על כך מבעוד מועד, וכך מדי פעם אנו שבים ומוזכרים בהקשר כזה או אחר שאם לא נפריט / נוריד מסים / נבטל קצבאות / נשלם משכורות עתק למנהלים וכיו"ב, עתידים אותם חלשי אופי לעזוב את ציון. אין מקום לציניות כאן, אין זו חמדנות או תאוותנות הבוקעת מגרונם, אלא דאגה כנה ואמיתית לשלומנו אנו. יש לברכם על כך שבמקום לעזוב כבר כעת (כפי שוודאי היו עושים אנשים ערכיים פחות) הם מוצאים בלבם את הכוח להזהיר אותנו ולאפשר לנו לתקן את דרכינו מחשש שהם לא יצליחו להתאפק עוד.
מדוע אני נדרש לזה? מכיוון שמתברר שגם פרופסורים לכלכלה ולניהול סובלים מחולשה שכזו – או לפחות חלקם. כך במסגרת חוק ההסדרים מובאת אל הממשלה הצעת החלטה על הקמת "ועדה לנושא מבנה ההעסקה והתגמול במוסדות להשכלה גבוהה והמכללות האקדמיות המתוקצבים על ידי המדינה" (אין כמו משרד האוצר בהמצאת שמות קליטים). מטרת הועדה היא לבחון את הנושאים הבאים: גמישות ניהולית (העסקת מרצים בחוזים אישיים ובקדנציות), תגמול דיפרנציאלי תומך איכות (ובתוך סעיף זה כתוב: "אפשרות לתגמול עובדי הסגל האקדמי במוסדות באופן דיפרנציאלי בהתאם למצוינות ולתרומה למוסד. המתבטאים בין היתר … [ב]ביקוש לכוחות המחקר בשוק") וכן שינוי אופן תקצוב המוסדות. הצעה זו, כפי שברור לכל מי שמכיר את הדיון בנושא, מקודמת על ידי מרצים לכלכלה ולניהול אשר מוטרדים מהאפשרות של "בריחת מוחות" מישראל אל הגולה שם השכר גבוה יותר (אין כאן בשום פנים ואופן עניין אישי בשכר גבוה יותר).
בדברי ההסבר המצורפים להצעה מוסבר מדוע המצוינות האקדמית נפגעת עקב חוסר הגמישות הניהולית של המוסדות. טוב לדעת שבמשרד האוצר מודאגים מפגיעה במצוינות האקדמית. אני לתומי כבר חשדתי שלאנשי האוצר לא אכפת ממערכת החינוך כלל (כפי שמעידים הקיצוצים הבלתי פוסקים גם בחינוך ה"רגיל" וגם בהשכלה הגבוהה), ולכן משמח לדעת שלא כך פני הדברים. עם זאת, דומני שטוב יעשו פקידי האוצר אם יניחו להשכלה הגבוהה. לא זכורות לי פניות מצד ראשי האוניברסיטאות אל משרד האוצר לעזרה ב"גמישות הניהולית". להפך, דומני שבכל מה שקשור להעסקה, הם כבר הוכיחו גמישות מספקת (ע"ע העסקת עובדי קבלן בתנאים מחפירים).
גם בסוגית השכר הדיפרנציאלי יש מימד של הטעייה. ראשית, כבר היום השכר המשולם איננו אחיד: ישנם מנגנונים שונים המייצרים פערי שכר לא קטנים בכלל לפי קריטריונים אקדמיים לכאורה. שנית, אין שום דרך שמערכת ההשכלה הציבורית של ישראל תשלם שכר הקרוב לרמה של המוסדות הפרטיים היוקרתיים בחו"ל, ובכל זאת, המערכת האקדמית בישראל ממשיכה לספק הישגים מכובדים ביותר לאורך שנים רבות (ואף בימים אלו) על אף הבדלי השכר בין ישראל וחו"ל. אגב, יש מי שיטען שדווקא במדינות בהן ישנה התערבות יתר של הממשלה בניהול האקדמיה קיימת בעיה של בריחת מוחות.
אני מסכימה שאין פה ענין ציוני ובריחת מוחות לא צריכה להיות מעניינו של משרד האוצר. עם זאת, כמי שהשתכרה במשכורת סגל זוטר באוניברסיטת תל אביב, אני חייבת לומר שיש מקום לדון, ואפילו מן הראוי לדון במשכורות הניתנות באוניברסיטה (כולל של עובדי הניקיון למשל…) .