בעוד כמה שבועות נציין את יום השנה ה-70 להקמת הבריגדות הבינלאומיות בספרד, להן התגייסו מתנדבים מעשרות מדינות ומכל היבשות כדי להיאבק בפאשיזם. ההכנות להקמת הבריגדות החלו לאחר ההפיכה הצבאית של הגנרל הפאשיסטי פרנסיסקו פרנקו ביולי 1936. הפיכה צבאית שבאה בעקבות ניצחון החזית העממית בבחירות הכלליות שנערכו באותה שנה. בחזית העממית פעלו שורה של מפלגות שמאל והמרכז, שהמכנה המשותף שלהן היה תמיכה ברפובליקה הצעירה: הסוציאליסטית, הקומוניסטית, רפובליקאניות, השמאל הקטלוני, הלאומנים הבסקים וכוחות פוליטים קטנים יותר. האנרכיסטים, שהיו כוח פוליטי חשוב בספרד של אותם הימים, אף הם קראו להצביע עבור החזית העממית. זאת, בניגוד לעמודותיהם האידיאולוגיות המסורתיות שגרסו החרמת הבחירות.
כאמור, החזית העממית ניצחה בבחירות הכלליות שנערכו ב-1936 והימין התקשה להכיר בתבוסתו. עקב ניצחון זה החלה הקצונה הבכירה, בתמיכת הכנסייה הקתולית והוותיקן, לפעול בחשאי להפלת הממשלה הרפובליקנית. בין מנהיגי הקושרים היה הגנרל הצעיר פרנקו (לימים "גנרליסימו בחסד אלוהים"), שכונה על ידי עמיתיו "גיבור אסטוריאס", על חלקו בדיכוי העקוב מדם של שביתת הכורים והפועלים בחבל אסטוריאס בשנת 1934. לגנרל פרנקו היה גם עבר עשיר בדיכוי מרידות תושבי המושבות הספרדיות שבצפון אפריקה שנלחמו מלחמת גרילה למען עצמאותן. גם החוגים הפאשיסטים האזרחיים לא השלימו עם כישלונם המוחץ בבחירות הכלליות והחלו בפעילויות בלתי לגאליות שכל מטרתן היתה לזעזע את הסדר הפוליטי ולערער את יסודות המשטר הדמוקרטי. קבוצות אלה עברו אימונים צבאיים באיטליה הפאשיסטית והשתמשו בנשק שסיפקה להם בחשאי גרמניה הנאצית. כמה מן הגנרלים שעתידים היו להנהיג את המרד הצבאי אף נפגשו בהזדמנויות שונות עם מנהיגים נאציים ועם ראשי המשטר הפאשיסטי באיטליה. המרד פרץ לבסוף בין ה-17 ל-19 ביולי 1936 במושבות הספרדיות שבצפון אפריקה.
לפרנקו היו תוכניות ברורות ועל פי לוח הזמנים הוא אמור היה להיכנס בשערי מדריד הבירה כעבור 20 יום, בראש הכוחות הלאומנים. כך שהשתלטות על המושבות הספרדיות היה השלב הראשון, אך ההכרעה הצבאית אמורה היתה ליפול בספרד עצמה. כך חצו את הים התיכון פרנקו וחייליו (שהיו רוב רובם חיילים שכירים ממוצא מרוקאי ששירתו במושבות) בעזרת מטוסי התובלה של ה"לופטוואפה" – חיל האוויר הגרמני.
הסיוע הנאצי לקושרים הספרדים לא היה לאירוע חד-פעמי. בלי קבלת הסיוע המסיבי מצד המעצמות הפאשיסטיות של אז, לא היה עולה בידי פרנקו לנצח במלחמת האזרחים. התמיכה של גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית ופורטוגל תחת שלטונו של הרודן סלאזאר, תרמה רבות להצלחת הגנרלים המורדים בהשגת יעדם.
גיוס מתנדבים וכספים נגד הפאשיזם
התקדמות הפאשיזם באירופה וגילוי מעשיהן של גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית בספרד, קוממו רבים באירופה וביבשות אחרות. פעילים וחברים במפלגות הפועלים תמכו בצורה פעילה ברפובליקה. איסוף כספים, מגביות, רכישת ציוד רפואי ואמבולנסים היו לפעילות שגרתית של האיגודים המקצועיים בארצות רבות במהלך כל שנות מלחמת האזרחים. גם ההסתדרות, בימים ההם "ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י" ערכה מגבית צנועה ומספר אירועים פומביים לאיסוף כספים למען כוחות הרפובליקה. יצוין שרק שתי מדינות תמכו בצורה פעילה במאבק הרפובליקה הספרדית נגד הפאשיזם: ברה"מ ומקסיקו.
אך התרומה הגדולה ביותר למערכה האנטי-פאשיסטית לא היתה חומרית: בנובמבר 1936 מתנדבי הבריגדות הבינלאומיות צעדו לראשונה ברחובות מדריד. אמנם אל הבריגדות הגיעו רבבות מתנדבים בעלי השקפות עולם שונות, אבל הפעילים הקומוניסטים בלטו בין לוחמיה ומפקדיה. האינטרנציונאל הקומוניסטי (הקומינטרן) והמפלגות הקומוניסטיות של צרפת וספרד שיחקו תפקיד מרכזי בהקמתן.
גולים אוסטרים וגרמנים (בהם יהודים רבים) ששהו בספרד בעת מרד הקצינים היו בין המתנדבים הראשונים שהצטרפו למיליציות העממיות שהוקמו כדי להילחם לצד כוחות הצבא הנאמנים לרפובליקה. אותם גולים היו הראשונים בין 40 אלף המתנדבים אשר הגיעו מ-55 מדינות בדרך לא דרך לספרד. המתנדבים הצטרפו לגדודים השונים שהוקמו על בסיס לשוני במסגרת הבריגדות – כולל פלוגה של דוברי יידיש ע"ש נפתלי בוטווין, פועל קומוניסטי צעיר שהוצא להורג בפולין. היו ששירתו בגדודים אחרים, כמו ילידי הארץ דוברי אנגלית, ששירתו בגדוד ע"ש לינקולן של מתנדבי ארה"ב.
על פי ההערכה, 300 מתנדבים הגיעו מא"י-פלשתינה כדי להצטרף לשורות הבריגדות, רובם יהודים ורוב-רובם חברים או אוהדים של המפלגה הקומוניסטית שהיתה אז במחתרת. בין המתנדבים, גם ערבים-פלסטינים וארמנים מירושלים. יש שהגיעו לספרד ישר מבתי הכלא של האימפריה הבריטית בעכו או בבית-לחם ויש שגורשו מן הארץ. מאז הקמת המפלגה הקומוניסטית ועד לגירוש הבריטים ב-1948, כ-2,000 מתומכי המפלגה הקומוניסטית ופעיליה גורשו מהארץ על ידי האימפריאליזם הבריטי בסיועו הפעיל של הממסד הציוני.
האמירה "על פי ההערכה 300 מתנדבים הגיעו לספרד" אינה מקרית. אין רישומים מדויקים על מספר המתנדבים ושמותיהם, וטרם נכתב מחקר היסטורי מקיף וממצה בנושא. בספר "הישירים היו איתה – ספרד 1939-1936″ בעריכת רות לוין שראה אור ב-1987 פורסמה רשימה של מתנדבים אבל היא אינה מלאה ויש בה שיבושים של שמות. הרשימה אינה תואמת שמות של נופלים במערכה נגד הפאשיזם כפי שפורסמו בשבועון הקומוניסטי המחתרתי "קול העם" בעת הלחימה בספרד.
המתנדבים מהארץ לקחו חלק בקרבות רבים, הקשים והעקובים מדם, שהתנהלו על אדמת ספרד. יותר מ-150 מהם נפלו במשך המלחמה בספרד ובמאבק נגד הנאצים לאחר מכן. רבים היו למפקדים, כמו ה"קפיטאן" (רס"ן) מרדכי מילמן, שנפל בחזית גנדוזה באוגוסט 1938. אחרים אף המשיכו את המלחמה נגד הפאשיזם לאחר נפילת הרפובליקה והיו למפקדים במחתרות שלחמו נגד הנאצים. אחד מהם, מרסל (מנדל) לנגר, היה מפקד הפרטיזנים חברי ה"רסיסטאנס" (ההתנגדות המזוינת נגד הכובש הנאצי ועוזריהם) באזור טולוז שבצרפת. לנגר הוצא להורג בידי הגסטאפו ב-1943 והוכר על ידי ממשלת צרפת כ"גיבור לאומי". יש שהתגייסו לצבא האדום ואחדים אף נלחמו בצבאות הברית, כגון זלמן זצלמן, וראו את נפילת המשטר הנאצי כלוחמים ברחובות ברלין במאי 1945. יש שהתנדבו לספרד, אם כי לא נלחמו בחזיתות, אך פעילותם היתה חשובה לרפובליקה. פעילות למשל שהיו לאחיות בבית החולים של הצבא הרפובליקאי. אחד מאלה שלא נלחם בבריגדות, אך תרם תרומה חשובה הוא נג’אתי צידקי (1975-1905) אחד המנהיגים הקומוניסטים הראשונים שצמחו בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ ושנשלח על ידי המפלגה ללימודים בברה"מ עוד בשנות ה-20 של המאה שעברה. צידקי ניהל את התעמולה של הרפובליקה בשפה הערבית בחזיתות השונות, ובין היתר פעל כדי שמאות לוחמים צפון-אפריקאים שהיו תחת פיקודו של הגנרל פרנקו יעברו לצד הרפובליקאי.
קשר השתיקה סביב הלוחמים בספרד
כאמור, טרם נערך מחקר היסטורי ויסודי על מאות המתנדבים שיצאו את הארץ כדי להילחם בפאשיזם בספרד. זאת, חרף העובדה שמאות המתנדבים מהווים מספר לא מבוטל של תושבים ביחס לאוכלוסייה המקומית באותן השנים. קשר השתיקה סביב הלוחמים בספרד לא החל בשנים האחרונות. הוא החל כבר בעת הלחימה בספרד.
ביישוב היהודי היו אנשי ימין שתמכו בפאשיזם בספרד. מנהיג בית"ר זאב ז’בוטינסקי קרא מפורשות מעל דפי הביטאון "הירדן" לתמוך בפרנקו ועוד נכתב ב"הירדן" כי "כל ציוני ישר צריך לאחל להם, למורדים, ניצחון מלא". מהסקירה של העיתונות בשפה העברית באותן השנים ויחסה למלחמת האזרחים בספרד, סקירה שערך ד"ר יוסי אלגזי (ושפורסמה באסופה בעריכת רענן ריין "הפאשיזם לא יעבור – מלחמת האזרחים בספרד 1939-1936″, שראה אור בשנת 2000), עולה כי רוב הכוחות הפוליטיים תמכו ברפובליקה. יש אף שתקפו את הממשלה הרפובליקאית בגלל שלא היתה "מספיק מהפכנית" (כגון השומר הצעיר, לימים מפ"ם).
אבל סביב המתנדבים, שכאמור רובם היו קומוניסטים, שררה שתיקה מלאה. רק עיתוני הימין התייחסו אל המתנדבים, אך כדי לגנותם. בעיתון "הבוקר" הימני (ביטאונם של הציונים הכלליים) התפרסמה בראשית 1937 כותרת ראשית ובה נכתב: "הבריגדה הבינלאומית – כמו לגיון זרים: מן המתנדבים נלקחים הפספורטים והם כשבויים בידי מפקדים רוסים – ‘הרגנו נשים ורצחנו ילדים’ – ‘ירינו באיכרים על ששמרו מעט ירקות!’ – מי שאינו קומוניסט מועבר לשורות החשודים".
"הבוקר" גם שלל את ההתנדבות לספרד: "כיצד אנו, הדלים כל כך בארץ, הסגורים מכל עבריה בים מוסער – מתירים לעצמנו להתרושש במחי-יד בששה עשר אנשים בני ותק 12-10 שנים בארץ".
אבל לא רק הימין התנגד להתנדבות. גם השמאל הציוני התנגד לכך. מנהיג השומר הצעיר, יעקב חזן, טבע אז את הסיסמא "חניתה לפני מדריד" (מכאן שמו של הסרט החדש בבימויו של ערן טורבינר הסוקר את קורות המתנדבים לספרד). בהתאם להחלטת מנהיגי השומר הצעיר, גורש דוד קרון מקיבוצו כפר מנחם כי התנדב להילחם בפאשיזם. ההתנגדות המוחלטת של כל המחנה הציוני לאנשי הבריגדות שיצאו את הארץ היא בסיס היסטורי לקשר השתיקה סביב סיפורם של מאות הלוחמים. רק המפלגה הקומוניסטית המחתרתית (בה התקיים ויכוח פנימי בשאלה האם ניתן לשגר מספר גדול כל כך של פעילים מבלי לפגוע בפעילות השוטפת ושחלק ממנהיגיה ישבו בכלא) צידדה במתנדבים ואף פירסמה בעיתוניה המחתרתיים בעברית ובערבית מכתבים, מאמרים של המתנדבים (לרוב בעילום שם) ודברי הספד לנופלים.
"הפאשיזם לא יעבור"
מטרתם של הכוחות הפאשיסטים במשך כל שנות המלחמה היתה הבירה מדריד. במשך כשלוש שנים ניסו הכוחות שבפיקוד פרנקו להשתלט על מדריד, אך ללא הצלחה. בכיבוש הבירה קיווה פרנקו לקבל את הלגיטימציה הבינלאומית שנשללה ממנו. ההגנה על מדריד והפיכתה ל"קבר של הפאשיזם" (כפי שהתבטאו בימים ההם מנהיגי הרפובליקה) היתה ליעד אסטרטגי של הכוחות הדמוקרטיים. הסיסמא "הם לא יעברו" – הפאשיסטים לא יכבשו את מדריד – הפכה לסמל של המאבק האנטי-פאשיסטי בספרד ובעולם כולו. המנהיגה הקומוניסטית דולורס איברורי, ה"פאסיונאריה", ביטאה בסיסמא זו את רוח הלחימה של האוכלוסייה האזרחית של מדריד, שרבים מתושביה נפלו על הגנתה.
אחד ממתנדבי הארץ שלחם בשורות הבריגדות הבינלאומיות סיפר: "השמש עלתה בכל הדרה וקרניה מפציעות לסדקי התריסים, מגרות את הנחיריים להתעטשות. תושבי מדריד קמים ממיטותיהם, עייפים מנדודי שינה. דלתות וחלונות נפתחים ורוחות הסתיו פורצות אל תוך הדירות. שירת גדודנו הדהדה ברחובות הפצועים של הבירה הספרדית המופצצת. מולנו חושף את קרביו בניין, שפצצה פילחה את פינתו מן הקומה החמישית ועד למטה. מסביב פזורים חלקי רהיטים ואך קטעי גוויות אנשים. אמהות זועקות מכל ליבן וגרונן, ילדים בוכים על אביהם או אמם שנספו" (ישראל צנטנר, "ממדריד לברלין", 1966, עמ’ 60).
מדריד לא נכשה על ידי הפאשיסטים חרף הבטחות הגנרלים של פרנקו שבקרוב "מדריד תהיה הבירה הנוצרית של ספרד". למרות העליונות הצבאית של המורדים והבטחת פרנקו לכיבוש מדריד "תוך כמה שבועות" היא לא מומשה והפיקוד העליון של המורדים החליט לתקוף מטרות קלות יותר להשגה. כך, במחצית הראשונה של 1937 נפל הצפון התעשייתי, שכלל את חבל הבסקים ואת "אסטוריאס האדומה" בידי פרנקו וחייליו. במצור על הצפון השתתפו חיילים איטלקיים רבים בסיוע אווירי מסיבי מצד ה"לופטוואפה".
לאחר שפרנקו השלים את כיבוש הצפון, הוא התפנה לניסיון מחודש לכבוש את מדריד. החיילים הפרנקיסטים כבשו את העיר גיחון באוקטובר 1937 וזה היה האות לתחילת המתקפה על מדריד שתוכננה לפרטיה תחת עינם הפקוחה של היועצים הגרמניים. בסוף קיץ 1937 המלחמה נראתה כאבודה לעיני רבים. אך הצבא העממי שהוקם, יחד עם רבבות מתנדבי הבריגדות, הצליח להדוף את המתקפות הגרמניות – תוך אבידות רבות, בייחוד של תושבי הערים והכפרים.
המתקפה האחרונה של הרפובליקה נערכה על גדות האברו, החשוב בנהרות ספרד. במשך שנת 1938, מאות אלפי חיילים לקחו חלק, במשך ארבעה חודשים, במערכה על האברו. דוד קרון סיפר בעדות: "הקרב הממושך על מעברות האברו זכור לי כאחד מהסיוטים הגדולים של חיי. מעבר לפחד, מעבר להתשה, מעבר לכל".
ועוד סיפר קרון "אוכל לא היה מגיע, אבל עיתונים קיבלנו בכל יום. והנה לפתע, הפסיקו לשלוח אותם במשך שלושה ימים. העניין היה תמוה בעינינו, עד שהתברר שכוון מלמעלה על מנת שלא לפגוע בנו. בעיתונים הודיעו אז על הסכם ועדת הפיקוח הבינלאומית להוצאת המתנדבים, משני הצדדים הלוחמים, מספרד. הרפובליקה הסמיכה כדי להוציא את חיילי גרמניה ואיטליה, דבר שכמובן לא קרה" (העדות פורסמה בירחון "עיתון 77″, גיליון 79/78, יולי-אוגוסט 1986).
ב-15 בנובמבר 1938 צעדו בפעם האחרונה אלפי מתנדבי הבריגדות ברחובות ברצלונה וה"פאסיונריה" נפרדה מהם בשם הממשלה והעם הספרדיים. יש ששבו לארצותיהם, ומי לגלות מחודשת, רבים לא יכלו לשוב לבתיהם, בייחוד רוב המתנדבים שבאו מן הארץ, והפכו לפליטים, ללא מולדת, ללא תעודות וללא עבודה. רבים נפגשו שוב במאבק נגד הנאציזם.
הקרב הראשון במלחמת העולם השנייה
לאחר מפלת הרפובליקנים על גדות האברו ופיזור הבריגדות הבינלאומיות, החלה המתקפה הסופית של פרנקו וחייליו. בסוף 1938 נפלו קטלוניה והעיר השנייה בגודלה בספרד: ברצלונה. בחודש מארס פרצו מהומות בתוך מדריד. מדריד שלא עלה בידי הפאשיסטים לכבושה במשך כל שנות המלחמה נפלה כפרי בשל בידי פרנקו. במגזרים מסוימים של הממשל הרפובליקני התפתחה אז האשליה שלאחר שנים של מלחמה, הגנרלים המורדים יהיו מוכנים להגיע להסכם הספקת אש כדי לשקם את ספרד. המריבות הפנימיות החלישו את מגיני מדריד וכך, כאשר ב-28 במארס 1939 נכנסים החיילים האיטלקים הראשונים לרחובותיה כמעט ולא התגלתה התנגדות. המלחמה נגמרה אך התחילה טרגדיה אנושית לא פחות כואבת: מיליוני ספרדים נמלטו מארצם, לוחמי רפובליקה רבים שנשארו במולדתם הוצאו להורג.
המרד הפאשיסטי גרם למאות אלפי הרוגים ופצועים, לשני מיליון גולים ולהרס המשק הספרדי. לאחר תום מלחמת האזרחים ובמשך שנים רבות סבל העם הספרדי מחרפת רעב ומדיכוי פוליטי אכזרי. יחד עם זאת, הפעילות המחתרתית לא נפסקה לרגע, חרף פסקי דין קשים (שכללו הוצאה להורג בגין פעילות קומוניסטית) ויש שהמשיכו במשך כ-15 שנה במלחמת גרילה בהרים – עד לתחילת שנות ה-50.
בכך הגיע לסיומו הקרב הראשון של מלחמת העולם השנייה. פרנקו, "גנרליסימו ומנהיג ספרד בחסד אלוהים" הכריז ב-1 באפריל 1939: "היום כבש הצבא הלאומי את העמדות האחרונות של האויב. הצבא האדום נוצח, המלחמה נגמרה". בספטמבר 1939, כחצי שנה לאחר הכרזת פרנקו לפיה "המלחמה נגמרה", פלשו מאות אלפי חיילי הוורמאכט הגרמני לפולין.
אינני נוהג להשיב לאלה שכותבים תגובות למאמרים המתפרסמים ב"גדה השמאלית", אבל הפעם לא ניתן לעבור בשתיקה על כמות השטויות שפרסם כאן הקורא המכנה את עצמו "שמאל חופשי". אין ספק של"שמאל חופשי" יש שם ושם משפחה, אבל אינו מוכן לעמוד מאחורי השטויות שהוא כותב. תגובתו למאמר שאני כתבתי בנושא 70 שנה לבריגדות רצוף סילופים וכל כוונתו לפגוע בזכרם של הקומוניסטים שלחמו בספרד. אגב ממה הוא "חופשי" הכותב? הוא חף מכל מחשבה שמאלית ומראיה היסטורית כלשהי.
הקומנסטים היו אלה שחיבלו בחזית המואחדת של סוצילאסטים-אנרכסטים-ליברלים. סטלין כמו בפעמים רבות פגע במאבק השמאל.
מתוך חשש ופרנויאדיות חיליו וסוכני הנ.ק.ו.ד.ה נשלחו כדי לחסל כל אדם שנחשד באהדה לטרוציקי ידידו שישב בגלות במקסיקו. סוכניו של סטלין נהגו להשתלט על היחידות הרפוליקאיות ולכפות עליהם איחוד כפוי תחת הנהגת הקומסירים, ולחסל גם כל מפקד מקומי שצבר איזשהי פופלריות.
מכיוון, שהנשק בידי צבאות הרפוליקה היה מחורבן היה לסובייטים כוח אדיר כספק נשק מנופלסטי. הם גם אסרו על נשים להילחם למרות שלפני התערבות ברה"מ נשים רבות לחמו בהצטיינות בבריגדות.
כך שמי מחפש את זרעי הבגדנות בהסכם מולטוב-רבינטרופ ימצא אותם בספרד.
לגבי ישראל, היו גם מתנדבים רבים מהשומר הצעיר שבן גוריון המפאיניק ובגין מהליכוד דאגו להשכיח.
לסיכום, דווקא לקומנסטים אין הרבה במה להתפאר.
הוצאה להורג של שבויים בברייר לא היתה ולא נבראה (עיין ב"מקוממיות לנאכבה".דווקא בדווימה נערך טבח על ידי אנשי חטיבת גבעתי או הנגב (אינני זוכר את הפרטים במדויק) ונהרגו 200 אזרחים ערבים.
לגבי הקומינטרן,המפלגה הקומוניסטית וספרד הרפובליקאית, אתם בטח זוכרים את אירועי מאי בברצלונה כשהקומוניסטים השתלטו על השלטון תוך טבח מחריד. גם בקרבות לאחר מכן,ניתן סיוע ואספקה רק לגייסות הקומוניסטיים בעוד הרפובליקאים נזנחו.
כמו כן ב1939 לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הסירה ברית המועצות את תמיכתה ברפובליקאים והפסיקה לספק נשק ועזרה בעוד לגיון קונדור הפשיסטי הופך להיות צבא איטלקי-גרמני לחלוטין.
הרפובליקה נזנחה על ידי הקומינטרן,בעוד צרפת מעולם לא התכוונה לתמוך ברפובליקאים.
דוד קרון הספיק אח"כ, בתפקידו בש"י/נגב להורות על הוצאתם להורג של כל השבויים הזכרים בברייר (כיום ברור חיל, רובם היו אזרחים) ולשרת את המדינה הציונית כסגן ראש המוסד.
מה, לברית-המועצות היה "כוח אדיר כספק נשק מונופוליסטי לרפובליקה"?
אכן איום ונורא.
מדוע המעצמה הטרוצקיסטית או המעצמה האנרכיסטית לא שלחו נשק לרפובליקה? למה הם הפקירו את השטח לסטליניסטים המרושעים, שברשעותם כי רבה, סיפקו נשק ותחמושת למתנגדי הפאשיזם?
תוקם ועדת חקירה.
לאפרים דוידי
הזכרת את קובץ המאמרים "הפשיזם לא יעבור" בעריכת רענן ריין.
משום מה נמנעת מלציין את המידע הבא מתוך אותו קובץ: עתון "הארץ" שהוא עתון ליברלי בורגני הביע עמדה ליברלית אוהדת לרפובליקה (ואני מעריך זאת בכל לב)
העתון "דבר" התייצב אף הוא לימין הרפובליקה וכינה את המורדים-"פשיסטים"
בטאון "השומר הצעיר" הביע אף הוא תמיכה בלי מסויגת ברפובליקה הסוציאליסטית הספרדית והוקיע את מדיניות אי ההתערבות של מעצמות המערב.
כנ"ל גם "דרך הפועל" בטאונם של "פועלי ציון"
אין ספק שהזדהות המפלגה הקומוניסטית הא"י עם הרפובליקה היתה המובהקת ביותר, אך אין בכך כדי להמעיט מהחשיבות ההיסטורית של תמיכת התנועות הציוניות האחרות ברפובליקה הסוציאליסטית