"כאשר אנו זוכים בניצחון, אין זה אומר שהשגנו שינוי אחת ולתמיד, אלא שהצלחנו ליצור שדות חדשים למאבק", אנג’לה דייויס
עיני ואחאקה פתוחות לרווחה. בעוד רבים מאיתנו שקועים במצב כמו-קטטוני, אדישים לאלימות, הניצול והדיכוי הפושים בעולם, העם במדינת ואחאקה מתקומם [ואחאקה היא אחת הדרומיות והעניות שבמדינות מקסיקו – המתרגם]. גם מסביב לעולם נפקחות עיניים לנוכח תנועת השחרור שפיתחו בני ובנות ואחאקה שמאסו בהיסטוריה של סבל ודיכוי. התנועה בואחאקה היא דוגמה אקטואלית ומעוררת השראה של כוח עממי, ועל אף שכל עם חייב ליצור את דרכו שלו במאבק, הואחאקנים יכולים ללמד את כולנו רבות על ארגון, סולידריות והתנגדות.
העם בואחאקה חי תחת דיכוי זה מאות שנים, אך התנועה הנוכחית החלה השנה ב-22 במאי, עם כיבושה הלא-אלים של הכיכר המרכזית בעיר הבירה של ואחאקה, ואחאקה דה חוארס (Oaxaca de Juarez) בידי איגוד המורים הכלל-מדינתי SNTE. האיגוד, שבו חברים יותר מ-70 אלף מורים, הוא הגדול במקסיקו ואחד הגדולים באמריקה הלטינית. המורים סירבו בתחילה לעזוב את הכיכר, בתגובה לסירובה של ממשלת המדינה לשאת ולתת עמם על דרישותיהם, שכללו ארוחות בוקר חינם לתלמידים, תלבושות אחידות, נעליים, ספרים, כלי כתיבה, מבנים סבירים, ועדכון שכרם בהתאם לעלייה ביוקר המחייה. אך מה שהחל כשביתה שנתית נגד הזנחת מערכת החינוך הציבורי בידי הממשלה, התגלגל באופן רדיקלי ופתאומי לתנועת המונים עממית לאחר שהממשלה הגיבה בדיכוי ברוטלי, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-14 ביוני.
בעוד המורים המוחים ישנים בכיכר שכבשו, מושל ואחאקה אוליסס רואיס אורטיס (Ulises Ruiz Ortiz) פקד על 3,000 אנשי משטרת המדינה לתקוף. השוטרים התנפלו על השובתים הלא-חמושים ועל משפחותיהן בעת שאלה ניסו לברוח, היכו, עינו, אנסו ואף הותירו הרוגים. המתקפה הפראית עוררה הדים בכל ואחאקה. מאות ארגונים ואלפי בני אדם ברחבי המדינה התייצבו מיד בסולידריות עם המורים והכריזו: "מספיק כבר!" קריאה המוכרת למדוכאים במקסיקו. מורה אחת העירה: "הבנו שאפילו 70 אלף מורים אינם מהווים איום רציני [על השלטונות], ושעלינו לאחד כוחות … כי אנו לא מעטים". הוקמה האסיפה העממית של בני ובנות ואחאקה (APPO) כדי לאחד את ההמונים ולדרוש בשם העם את סילוק המושל – המגלם בגופו את דברי ימי העריצות שסבל העם.
ה-14 ביוני היה נקודת שבר לואחאקנים. מפגין אחד הסביר: "יש רק שתי אידיאולוגיות: זו השולטת בעם וזו המשחררת אותו". כדי להפגין את מיאוסו המוחלט כלפי האידיאולוגיה השלטת שאותה מבכר הממשל, העם לקח לידיו את השלטון – בעוצמה, אך ללא אלימות. מה שהחל ככיבוש הכיכר המרכזית התפשט בכל ואחאקה ובמועצות מקומיות ברחבי המדינה.
אך בדרך אל השחרור, ההתגייסות ההמונית עירערה באופן ניכר את הכלכלה המקומית. העם הכריז בריש גלי שמטרתו ליצור אווירה של "אי-משילוּת" (ungovernability) כדי להבהיר שהדרישה להתפטרותו של המושל אינה עניין למו"מ. האזרחים סגרו בהצלחה בנקים, סוכנויות למכירת מכוניות וסניפים של רשתות רב-לאומיות למזון מהיר; כבישים נחסמו ואף נסגרו לחלוטין בכמה הזדמנויות. ממשל המדינה אינו קיים יותר ככל הנראה לעין – "מקום הימצאם" של נבחרי ציבור "אינו ידוע", מחנות אוהלים ובריקדות חוסמים את הכניסות לבנייני ממשל. מורי ה-SNTE מסרבים לחזור לעבודה עד התפטרות המושל.
חזית הסולידריות האיתנה היא הוכחה לשורשים העמוקים ורבי-העוצמה שהיכתה התנועה. פועלי תחבורה, סגל האוניברסיטה, אנשי עסקים קטנים ועובדים בשווקים יצאו כולם לשביתה, לתקופות שונות, כדי להפגין תמיכה בדרישותיה של התנועה העממית. עובדי מערכת הבריאות הציבורית יצאו גם הם לשביתה עד סילוק המושל (הם מטפלים רק במקרי חירום). ב"מגה-הפגנות" יצאו לרחובות יותר אזרחים משחיים בעיר עצמה. מעבר לכך, האזרחים השתלטו על כלי תקשורת ממשלתיים ופרטיים כדי להפיץ מידע על ההתרחשויות האחרונות, בעיות, וגיוסים, וגם כדי לשדר אזהרות לנוכח האווירה רבת התהפוכות. מכלול ההתארגנויות העממיות הצליח לבטל לגמרי את שליטת הממשלה בחיי החברה בואחאקה. עם זאת, לא קל ליצור או לשמר תנועה לא-אלימה ובלתי-חמושה. כפי שהצהירה מורה אחת, "אנו כאן בגלל עקרונות, לא בגלל נוחיות". ודאי שאין שום דבר נוח בהשתלטות על עיר בירה. אלפי משפחות היגרו לעיר לאחרונה והפכו את הרחובות לבתי מגורים קולקטיביים: קרטונים מקופלים משמשים כמזרונים, וברזנטים כגגות. הקהילה מתפקדת תחת ניהול עצמי, כאשר התושבים מספקים אחד לשני שירותים חיוניים ברחבי העיר הכבושה. נשים וילדים מרוקנים את פחי הזבל בעיר כדי לשמור על הניקיון. כל המזון נתרם מקומית ("העניים מונעים מעצמם מזון כדי להאכיל אחרים", אומרים כולם) לפרנסתם של כובשי העיר חסרי ההכנסה. נשים מבשלות בכל שעות היממה ומציעות ארוחות במחנות הפזורים בעיר.
"הלילות הם הקשים מכל", חולקת עמנו פעילה בדמעות. השינה אינה ערבה כאן, לנוכח האיום המוחשי של מתקפות ליליות – מטעם המדינה או מכוחות פאראמיליטריים. אלה מעדיפים לתקוף בלילה כדי לבצע רציחות, "העלמות" ומתקפות טרור על מחנותיו של העם הבלתי-חמוש. כך, עם רדת הלילה, הגברים שותים שוקו חם או "ארוס קון לצ’ה" (אורז בחלב) ויוצאים לשמירות בנקודות מפתח בעיר. חמושים רק במקלות, הם מעבירים את הלילות המתוחים ליד מדורות קטנות בפינות הרחוב במטרה לסכל פלישות. נשים ממלאות את מכונות הכביסה שלהן באבנים ומגלגלות אותן במורד גבעות תלולות, אל מרכזיהם של צמתים הומים בדרך כלל, הכל כדי לחסום את דרכם של הפאראמיליטרים. האנשים מייחסים את כושר ההתמודדות המשתפר שלהם לנוכח הטקטיקות הדכאניות של המדינה בכך ש"איבדו את הפחד". "משהו אחד שאפשר ללמוד מאתנו", מספר מורה אחד, "זה כמה אומץ יש לעם כאשר הוא עומד בפני מדכאיו". העם המאורגן מאמין שלא יובס, ומסרב להשתופף בפני ניסיונות ההפחדה הממשלתיים. במשך יותר משלושה חודשים, הישרדותו של העם, ביטחונו וחיוניותו תלויים כולם אך ורק ביכולתו לתפקד כקהילה. האינדיבידואל נדחק הצידה כדי לספק את המרחב הנחוץ לריבוי ולגיוון בתוך התנועה. כל אדם, כל ארגון וכל מחנה ממלא תפקיד נחוץ במאבק הקולקטיבי "להטבת חיי כולם". מחלוקות ופיצול פנימי עלולים להוביל לתבוסתו של העם; במצב זה הואחאקנים ממשיכים להחזיק בשלטון שתפסו בעזרת מטרות ברורות ומוצהרות. סילוק המושל הוא הדרישה המקדמית המאפשרת את מימוש חזון החברה הצודקת שלהם.
הואחאקנים מתגייסים למאבק בהמוניהם, אך הם עושים גם משהו שונה, משהו בעל עוצמה רבה בהרבה: הם מתארגנים. כאן בואחאקה אין "תקופה שאחרי ההתגייסות". העם אינו חוזר לחיי היומיום ומחכה ל"קריאה הבאה לפעולה". ה"רוטינה" של הואחאקנים היא המאבק. באמצעות התארגנותם המתמדת יוצאת-הדופן, בני ובנות ואחאקה יוצרים מרחבים של התנגדות רציפה: הם מוכנים לכך ש"המלחמה לא תיגמר בקרב אחד".
אי לכך, הואחאקנים מתכוננים לקרבות העתיד. בעיני העם, המושל רואיס אורטיס הוא איש אחד בעולם מלא בעריצים, וגירושו יהווה ניצחון סמלי שייצור שדה חדש למאבק. ישנם הרהורים על התנאים הנחוצים ליצירת חברה צודקת יותר, וכבר התקיים ביוזמת העם "פורום לאומי: איך בונים דמוקרטיה ומשילות בואחאקה", שבו נידונה אפשרות של חוקה חדשה למדינה, חוקה שתתבסס על פוליטיקה כוללת וכבוד למגוון. באמצעות קבוצות כמו APPO העם בונה מרחבים להשתתפות בתהליכים הדמוקרטיים החדשים. "אנחנו רוצים ממשלה שתייצג את האינטרסים של העם", אומר ואחאקני אחד. כתושבי מדינה קטנה במסגרת פדרלית, אזרחי ואחאקה מבינים שהניצחון המקומי הוא רק התחלה של מאבק נגד מערכת גדולה בהרבה.
אז המאבק נמשך. מאז פשיטת הדיכוי של ה-14 ביוני, העם בואחאקה פיתח תנועה ש"החלה בניתוח המציאות", כפי שהגדירה זאת מורה שובתת. הואחאקנים הפכו מציאות של אלימות, ניצול ודיכוי לזרז של התנגדות ויצירה לקראת מציאות אחרת. בשבילנו, אזרחי העולם המכירים מציאות דומה, חיוני להקשיב לשיעור המדהים שמחנכים ואזרחים אלה מציעים לנו. הואחאקנים מזהים קהילה, ריבוי, ארגון וסולידריות ככלים נחוצים, וקשורים אחד בשני, למען יצירת שדות-קרב חדשים בהתנגדות לדיכוי. העם בואחאקה אינו עסוק בהתקוממות שתיעלם עם היעלמו של המנהיג השנוא. שם מבינים שהארגון העממי ההמוני מסוגל להחזיק מעמד בקרב מתמשך, קשה ומעייף נגד העריצות הגלומה בשיטה. הואחאקנים מקריבים הרבה למען המאבק על מטרה פוליטית משותפת, ובכך הם עושים את חלקם ביצירת תנאים לשחרור ומודלים של התנגדות. דמיינו את האפשרויות – מה יהיה אם נתעורר כולנו בעקבות ואחאקה.
כשמתרגמים מאמרים, אז לפעמים נגמר הקפה.
Who translated this article to Hebrew?
I did!
לא יכולת כבר לתרגם משהו של אקטיביסט מקומי? אם לא מוואחאקה, לפחות ממקסיקו..
נו, קוטרים כמוך עושים חשק להפסיק לתרגם מאמרים בכלל. ואף על פי כן, אתמיד בכך. (אולי תתרגם/י בעצמך?) – מתן
what is the connection between wahaka and chiapes?
תודה רבה למתן ולמערכת על פירסום המאמר.
האם תרגום המאמר נעשה במסגרת שירות לאומי, במקום שירותך בצה"ל?
איך זה יכול להיות במקום?
מה הקשר בין שרות צבאי שבו היה חלק מכוחות הדיכוי, לבין התרומה החשובה של מתן לאנשים שרוצים להשתחרר מהדיכוי?
בזמן שהוא הרוויח מזה שהוא לא התגייס לצבא הוא עושה גם דברים מועילים. זה לא נקרא במקום, כי הוא עשה דברים מועילים גם מקודם. מתן לא היה צריך לשנות את החיים שלו על פי הוראות הממשלה.