השיטה החברתית בה אנו חיות מסודרת כל כך עד שעל פי רוב אין אנו מבחינות בה. כמו שפיקסלים קטנים מתחברים לתמונה ברורה עד שאיננו רואות את הפיקסלים, כך השיטה החברתית בנויה משתי וערב צפוף ומורכב עד שאין אנו מבחינות בו. אני מציעה שיטה לפרימת הסדר החברתי. האידיאולוגיה השלטת של הסדר החברתי נמצאת בתוך מחשבותינו ומכתיבה את התנהגויותינו. משום שהיא כה קרובה אלינו, אנו מסוגלות לפרום אותה. על המחשבות שלנו אנחנו יכולות לשלוט. השליטה הזו דורשת מאיתנו לקפוץ מעל הפופיק. מי שתנסה קפיצה כזו, יהיה לה מעניין, ועוד יותר מזה, היא תזכה לשחרור.

הסדר החברתי מושטת על אידיאולוגיה

כדי להתחיל במלאכת הפרימה של השיטה החברתית המדכאת נשים, ראשית עלינו להבחין בכך שהסדר החברתי מושטט על אידיאולוגיה. אידיאולוגיה איננה מזיקה או דכאנית בכל מקרה. למשל, האידיאולוגיה הפמיניסטית יכולה להיות מאוד משחררת וחיובית. פמיניזם נתפס על פי רוב כאידיאולוגיה, וטוב שכך. אך, האידיאולוגיה, אותה הפמיניזם מבקר אינה נתפסת בדרך כלל כאידיאולוגיה. אם נסתכל על הערכים, האמונות והכללים המכתיבים את הסדר החברתי נגלה שגם הם מערכת אידיאולוגית.

אידיאולוגיה היא קובץ של רעיונות וקולקציה של ערכים המכתיבים דרכי התנהגות, אופני שלטון וצורת חיים. אידיאולוגיה איננה רק מצע מפלגתי או דמגוגיה של מנהיגים. אידיאולוגיה שולטת בכל מחשבותינו ודרכי ההתנהגות שלנו. כל פעולה שלנו מוכתבת מאידיאולוגיה המשותפת לכולנו. זו אידיאולוגיה שאין לה קיום אלא באמצעות האנשים הנושאים אותה. אידיאולוגיות פועלות בדרך טוטאלית. האידיאולוגיה מכתיבה את מעשינו באמצעות מחשבותינו. האופן בו אנו חושבות על עצמנו אינו מקורי או מקרי, אלא פרי של חשיבה חברתית משותפת.

אנחנו יכולות להודות על כל הנוחות שקיימת באידיאולוגיה, להכיר ביתרונות שלה עבורנו, וזאת על מנת שנוכל לוותר עליה. אם נבחן אותה רק כמזיקה נשגה ברעיונות אידיאליסטים. עלינו לזכור שהאידיאולוגיה משרתת את מי שחיה בה, וכולנו חיות וחיים בה, ולכן היא משרתת גם אותנו. למרות יתרונותיה של האידיאולוגיה השלטת, שומה עלינו להשתחרר ממנה כיוון שהיא דוגלת בכוח, מצרה את צעדנו, אינה טובה לנשים, ומאפשרת לנו מעט מאוד חופש.

כוח ומאבקי שליטה

הסדר החברתי הקיים והאידיאולוגיה המארגנת אותו, בנויים כמוקדים של כוח ומאבקי שליטה. מאבקי השליטה בולטים מאוד בזירה הפוליטית והכלכלית. נדמה לי שאין צורך להכביר במלים על האופנים הרבים והמגוונים בהם הכוח בזירה הכלכלית ובזירה הפוליטית מופנה לדיכוי נשים. כיצד כוח מופעל על נשים בחיי היום יום? מהם האמצעים בהם משליטים על נשים שררה?

כוח ושליטה משחקים תפקיד מרכזי גם בחיי היום-יום שלנו. החברה שולטת על מחשבותינו והתנהגויותינו. קשיי ההתמודדות עם שליטה זו נובעים מכך שהשליטה החברתית-אידיאולוגית מרגישה פנימית ולא חיצונית. מחשבות רבות שלנו אנו תופסות כפרטיות ומקוריות, ואיננו מודעות לכך שהן פרי של אידיאולוגיה שלטת. מחשבות שמרגישות שלנו ומכתיבות את הבחירות שלנו, הן למעשה "התיכנות החברתי" שמשפיע עלינו.

כפי שאני רואה זאת, כל בחירה שלנו וכל מחשבה שלנו היא תולדה של האידיאולוגיה או ביחס לאידיאולוגיה השלטת. הפרטי והאידיאולוגי הם היינו-הך ובלתי ניתנים להפרדה. האשליה שיש מרחב פרטי גם היא פרי של האידיאולוגיה, שרוצה שנשרת את האינטרסים שלה באופן וולנרטי. הכוח הכי חזק של האידיאולוגיה הוא בכך שהיא משתלטת עלינו מבלי שנבחין בכך, כיוון שאנו מבצעות אותה כאילו היתה שלנו.

אני לא חושבת שאפשר להפריד בין מה ששלנו פרטי לבין מה שאידיאולוגי, ובכך להשתחרר מהאידיאולוגי. אבל, אני מציעה שיטת חשיבה שעוזרת להתמודד עם האידיאולוגי – מיד כאן בהמשך. הפתרון שאני מציעה יכול להיות מיושם על ידי כל אחת ואחת. פתרון נוסף, שצריך להתקיים במקביל, צריך להתבצע ברמת המקרו, והוא החלפת האידיאולוגיה השלטת כרגע באידיאולוגיה פמיניסטית. מכיוון שאני סבורה שבני אדם זקוקים למסגרת מחשבתית וסדר חברתי (איני מאמינה בפירוק כל כוח ושליטה), אני שואפת לכך שהסדר יהיה פמיניסטי והמסגרת המחשבתית הכללית גם תהיה כזו. בינתיים, עד שזה יקרה, אני מציעה דרך התמודדות ברמה האישית.

משחק חדש

האידיאולוגיה נמצאת אצלנו באופן הכי אישי שרק אפשר, בעצם היותנו חושבות על עצמנו בגוף ראשון. דווקא מפני זה אין טעם בלהרחיק מעלינו את טענות הביקורת הפמיניסטית על הסדר הקיים בתואנה כי "לי זה דווקא מתאים ונוח. אני עושה את זה בשביל עצמי". בדיוק. אנחנו מקיימות את האידיאולוגיה למען עצמנו, בלבד. וזהו ניצחונה של האידיאולוגיה. אם אנחנו מבינות שכל פרקטיקה וכל צורת חשיבה שלנו היא אידיאולוגית, הרי שאנחנו יכולות להתחיל לנסות לפרק ולהשתחרר ממנה. ראשית לבדוק אותה ולהכיר בכך שאין היא חיצונית לנו, אלא שהיא אנו עצמנו.

החשיבה הכי כמוסה שלנו, זו שלא ביטאנו מעולם, ההרגשה הכי פרטית שלנו, זו שאנו חולקות רק עם חברות אינטימיות, הפרקטיקה הגופנית הפעוטה, היום יומית, השולית – בכל אלה נמצאת דריסת הרגל של האידיאולוגיה השלטת. וזו הגאולה הגדולה. משום שזו בסך הכל אידיאולוגיה, משמע מחשבה או רעיון שרירותי, הרי שיש ביכולתנו, המאוד אישית, להתגבר עליה. האידיאולוגיה לא גדולה ממידותינו. היא בדיוק במידה שלנו. האידיאולוגיה אינה נמצאת בינות לגנרלים גדולים, או מנהלי הבנק, או הגבר המכה. האידיאולוגיה היא במוחנו ובגופנו, ולכן אנו יכולות לשלוט בה.

תרגול של חשיבה והתנהגות להתמודדות עם אידיאולוגיה דכאנית

האידיאולוגיה היא שרירותית

קשה לזכור זאת, אך האידיאולוגיה היא שרירותית, אין בה אמת נצחית או מוחלטת. היא יכולה להיות רגעית, ויכולה להשתנות. אין בה הכרח ואין בה דבר טבעי. אפשר להבחין באופנים שונים בהם האידיאולוגיה השלטת מזיקה לנו. עלינו להבחין כיצד אנו נושאות את האידיאולוגיה איתנו. כיצד הפרקטיקות היום יומיות שלנו, שאיננו מקדישות להן מחשבה שנייה, מאששות ומחזקות את האידיאולוגיה שמזיקה לנו. לגבי כל התנהגות שלנו, ובייחוד אלו שאנו חוזרות עליה, יש לשאול: "אלו ערכים מכתיבים את ההתנהגות הזו? מהי האידיאולוגיה שמפעילה את ההתנהגות שלי?". לשאול ואז לבחון, האם אנו מרוצות מהתשובה? האם הערכים שעומדים בבסיס הפעולה הזו נראים לנו צודקים, מוסרים, פמיניסטיים?

אני בוחנת את השרירותיות האידיאולוגית בחיי: אני בודקת מדוע אני רוצה להיות אמא – האם זה הכרחי? האם זו תולדה של האידיאולוגיה הציונית? האם עידוד הילודה משמש ככלי שליטה בנשים? האם אני מסכימה עם ערכים ציונים אלו? נושא נוסף שאני בודקת בו את מידת השרירותיות הם שלל הטענות הביולוגיות המופנות כלפי נשים. אני רואה שהטיעונים הביולוגיים משמשים נגד נשים וככלי לדיכוי שלהן, ולכן איני תופסת אותם כטהורים, נקיים או אמיתיים יותר מכל טיעון אידיאולוגי אחר.

יחסיות כאמצעי שחרור – שחרור מתפיסת האני באמצעות השוואה היסטורית

המאפיין השרירותי של האידיאולוגיה נחשף במלוא עוצמתו כאשר אנו בוחנות את החשיבה שלנו בצורה השוואתית. השוואה היסטורית עוזרת פעמים רבות להבין שדבר אינו אישי. השוואה היסטורית עוזרת לי לקפוץ מעל הפופיק. השוואה היסטורית עוזרת לי להבחין בשרירותיות של המצב הנוכחי. השוואה היסטורית עוזרת לי להבחין בשיטתיות ובעקביות של האידיאולוגיה השלטת. אין צריך להיות היסטוריוניות גדולות. מאוד מעניין לדעת על מודלים היסטוריים ותפיסות עצמי שונות לאורך ההיסטוריה, אבל גם מי שאין לה גישה לידע לא תצא מופסדת. עצם הרעיון שהאידיאולוגיה היא שרירותית, ושכל תפיסת העולם שלנו היא שרירותית יכולה להביא גאולה או שחרור.

למשל, אם אני מצליחה להבין, שתפיסת האני שלי מושפעת רבות מהחשיבה הפרוידנית והחילונית, הרי שאני מבינה כי אין בה אמת מוחלטת. אני מצליחה להיווכח שהיו תפיסות-אני שונות לאורך ההיסטוריה: בכתבים אוטוביוגרפיים שנכתבו לפני שפרויד הגיח לעולמנו, אני מבחינה בכך שתפיסת האני של הכותבים שונה משלי. למשל, באוטוביוגרפיות בימי הביניים הדיבור על האני כמעט ואינו קיים וזה מכיוון שהכל נתון תחת הסדר האלוהי, והיחיד תופס עצמו באמצעות האלוהי הקולקטיבי. סוג שונה של תפיסת-אני אני מגלה ביוון העתיקה, אז את האוטוביוגרפיות כתבו אנשי צבא שחשבו על עצמם רק במושגי התפקיד שלהם. מכן אני מבינה שתפיסת-האני שלי מושפעת מאוד מהאידיאולוגיה השלטת העכשווית שבבסיסה החשיבה של פרויד. מכן אני גם מבינה שאני יכולה להשתחרר מהתפיסה העצמית המסוימת כיוון שהיא שרירותית ואין בה אמת נצחית או טבעית.

האישי הוא קולקטיבי: לכאורה עיצוב הבית הוא עניין פרטי, נובע מאופי מסוים של דיירי ודיירות הבית. אך לא כך הוא: בהשוואה לארצות אחרות הבית שלי דומה להפליא לבתים ישראלים אחרים. בתים צרפתיים, למשל, דומים להפליא לבתים צרפתיים אחרים. עיצוב הבית מושפע מאוד מהחברה שבה חיים. הטעם, שנדמה אישי, בבחירת צבעים, בדים ורהיטים, דומה עד מאוד לשכנים שלנו.

שרירותיות כאמצעי שחרור – שחרור מתפיסת הגוף באמצעות עקרון השרירותיות

אפשר להבין את תפיסת הגוף שלי כתפיסה עצמית שנובעת מפסיכולוגיה אישית, ממבנה אישיות מאוד קונקרטי, ומתוך חוויות אישיות מאוד. אני חשה בושה בגופי, כמו נשים רבות מאוד בעולם המערבי. אני יכולה להסביר את הבושה בסיפור חיי המסוים, בהעדרם של חיזוקים חיובים לאורך גיל ההתבגרות ועוד. אני גם יכולה לנסות להסביר את הבושה הכרוכה בגוף שלי בהסבר סוציולוגי שמראה כיצד אני מושפעת מהתכתיבים החברתיים שמבקשים מנשים להיות רזות, ואילו אני אוחזת בישבני בשתי ידיים ועוד נותר מקום לזוג ידיים נוספות. שני ההסברים נכונים, כמובן, אבל אינם משחררים אותי.

לעומת זאת, כאשר אני מבחינה בכך שהמסמן הנורמטיבי-אידיאלי של זמני (המצייר אידיאל יופי של אשה רזה, לבנה, חלקה ובלונדינית, שופעת חזה וכו’) הוא מסמן שרירותי, אני מרגישה נוח יותר עם גופי. כאשר אני מבחינה בכך שבשבטים מסוימים אידיאל היופי הפוך לאידיאל המערבי, וכאשר אני רואה, שבהיסטוריה המאוד לא רחוקה של העולם המערבי, האידיאל היה שונה, אני מבינה שהאידיאל הוא שרירותי. אני מבחינה בכך שהחשיבה על הגוף שלי במושגי אי-התאמה, חריגות וכיעור, היוצרים בושה ושנאת גוף, אין בהם שום הצדקה. האידיאל הוא שרירותי ולכן שנאת הגוף היא שרירותית.

יש שיגידו לי: "יופי, את מצליחה להשתחרר, אבל בשבילי לא משנה כמה שאני יודעת שהמודל שרירותי, אני עדין רוצה להתאים לו, ואם אני לא מתאימה לו אני מרגישה פגומה". ראשית, עצם הדיבור על תחושת הפגימות מול האידיאל, מקרבת אותי אל זו הטוענת מולי. שתינו חיות תחת אותו מכבש, ובכך שאנו מכירות בכך, אנו יוצרות סולידריות. הסולידריות הזו היא הסדק הראשון והרציני ביותר שבאידיאולוגיה השלטת הנוכחית – ועל כך בהמשך.

מעבר לסולידריות, אני יכולה להציע לטוענת את ההסבר הבא: ברור שאנו מרגישות פגומות. האידיאולוגיה השלטת היא כל כך נפוצה עד כי לא עוברת כמעט שעה ביום בה אינך מוצפת במסר שמציב את האידיאל הרצוי – אידיאל גופני והתנהגותי כאחד. המרחב הציבורי שלנו כבוש על ידי מסרים ממשטרים כגון "קני את זה!", "הראי כך!", "אהבי את גופך רק אם הוא חלק ולבן ורזה". לאן שלא תסתכלי תהיי מוצפת במסרים אלו (ברור כי מעורבים כאן אינטרסים כלכליים מובהקים, אך ההבנה הזו לא משחררת אותי, כיוון שגם לפני המשטר הקפיטליסטי היו תכתיבי יופי נוקשים, ולא היתה תעשיית קוסמטיקה. שלטון האידיאולוגיה על גוף האשה לא נולד במוחם של בעלי תעשיות הקוסמטיקה – הם רק ניצלו אותו).

הזרה של האידאולוגיה

מדוע כה חשוב להצביע ולהפנים את רעיון השרירותיות שבאידיאולוגיה וכיצד הבנה זו משחררת אותי? כאשר אני מצליחה לנתח תופעה שאני חווה על בשרי ובמוחי כתופעה הנובעת מאידיאולוגיה, וכאשר אני מצליחה להציב לי עוגן, שמטיל אור על תפיסה מסוימת זו כשרירותית, הרי אני מצליחה למסמס את הכוח המשתק והמצמית של תפיסה זו. אני מצליחה לעשות הזרה (כלומר להפוך לזר) לתפיסה זו. תהליך ההזרה של התפיסה האידיאולוגית השלטת כה חשוב משום שהאידיאולוגיה נתפסת על ידנו כשלנו, כפרטית, כעצמאית. משום שיש לנו תפיסת בעלות עליה היא מוטמעת בנו חזק. לכן, כדי להשתחרר ממנה אנחנו צריכות להרחיק אותה מעלינו, ובעצם להרחיק את עצמנו מעצמנו.

שלבים של הזרה, שחרור וגאולה

כדי שנוכל להרחיק מעצמנו מחשבות שכה מופנמות אצלנו, אנו צריכות להרגיש זרות וניכור כלפיהם. כיוון שקשה להרגיש זרות כלפי משהו כה מוכר, כמו האידיאולוגיה המוכרת, הרי שתהליך ההזרה הכרחי. תהליך ההזרה בנוי משני שלבים. שלב ראשון: הבחנה בפרקטיקה או בחשיבה עצמית שלנו כחלק ממערך אידיאולוגי. שלב זה אפשרי מתוך תפיסת עולם שרואה את כל הפרקטיקות והחשיבות שלנו כנתונות בתוך סד אידיאולוגי. שלב שני: הצבת מודל היסטורי או עולמי אחר אל מול פיסת האידיאולוגיה הספציפית, וזאת על מנת להבחין בשרירותיות שלה. משהשגנו את שני אלו נוצרת זרות בינינו לבין פיסת האידיאולוגיה שמפריעה לנו. כך, הרעיון או הערך שהיו מופנמים בנו, וחשבנו עליהם כשלנו, הופכים להיות רחוקים מאיתנו ואנו יכולות להשתחרר מהם.

איך לקפוץ מעל הפופיק?

ראשית יש לאתר את הפופיק. או במלים אחרות למצוא את הפרקטיקה או המחשבה ששולטת בנו ומכתיבה את מעשינו. לבחון אותה היטב, לאבחן את השרירותיות שבה, או את האינטרס הסמוי שבה, לאתר את מוקדי הדיכוי שהיא משרתת. בשלב השני לקפוץ מעליה – לפרק אותה לגורמים עד שהיא אינה עובדת עלינו עוד. עד שכבר אינה נראית לנו טבעית או מובנת מעליה. עד שלפתע הפעולה האוטומטית ביותר הופכת להיות זרה ולא שלנו, עד שאנו מפסיקות לעשות אותה.

מקפיצים במיוחד הם דברים שעליהם אומרים לי "אין מה לעשות, ככה זה". בדרך כלל אלו הם הדברים שמשמשים נגדך. גם האמירה "ככה זה בטבע" יכולה להדליק את חושי הפופיק כדי שאבדוק כל פעולה וחשיבה שלי ביחס לשיטה הקיימת. כך למשל, אני בודקת: האם המחשבה שלי על יופי, שנתפס כמובן מעליו, היא באמת טבעית? אני חושבת שלא. כאשר הבנתי שיופי אינו אובייקטיבי בשום צורה, אלא הוא תולדה של תפיסה אסתטית חברתית, אזי אני יכולה להשתחרר מכבלי היופי, ולהביט על האובייקטים סביבי ועל עצמי במושגי יופי אחרים.

הבחירה והעדר

אני לא מאמינה בבחירה. פמיניסטיות רבות נאבקות כדי שלנשים רבות יותר תהיה אפשרות לבחור. שלכולנו יהיו יותר אופציות ושנוכל לבחור את זו שתהיה נוחה לנו ביותר. אבל, אני לא חושבת שישנה בחירה אמיתית שהיא מלאה. כל הבחירות שלנו נתונות בתוך סד אידיאולוגי. אני חושבת שיש להילחם על כך שנשים תוכלנה לבחור, בעיקר כאלו שהבחירה משוללת מחייהן. אני לא חושבת שרק הגדלת אופציות הבחירה והאפשרות לבחור תשחרר אותנו. חלק מהנשים יודעות שיש אופציות שונות ועדין בוחרות לגמרי באופן וולנטרי לצבוע את שערן בצבע בלונדיני. רוב הנשים יודעות שאפשר בימינו להימנע מלידה ועדין בישראל אחוז מאוד גבוה של נשים בוחרות ללדת. רוב הנשים יודעות שאפשר לחיות ללא בן זוג ועדיין רובן בוחרות לחיות עם גבר. אני לא רואה באלו בחירה. אני לא חושבת שאם נגדיל את אפשרויות הבחירה יהיה נהדר וכל הנשים יבחרו בבחירות שמשחררות אותן. האנושות פועלות על פי הגיון עדרי. מה שהרוב עושה נתפס כאמת טובה ומועילה שיש לאמץ אותה. אני לא מצליחה לראות כיצד אנחנו משתחררות מההיגיון העדרי.

דווקא משום כך אני רוצה שהעדר ינוווט בצורה צודקת יותר, טובה יותר. אני רוצה להשפיע על הסדר החברתי שיושב לכל אחת מאיתנו במוח כדי שכולנו נוכל לחיות חיים צודקים יותר. אני רוצה שכל אחת מאיתנו תהייה התחושה שיש לה ערך ושהיא איננה פגומה. לשם כך צריכה להיווצר סולידריות על בסיס דיכוי מגדרי משותף – שיכול לבוא לידי ביטוי שונה בחייה של כל אחת, אבל מקורו באותה שיטה. כשאני מבינה שמישהי סובלת מאותו דיכוי כמוני אני מנצחת את הדיכוי ומתגברת עליו. מפני שהאידיאולוגיה פועלת עלי בצורה שבה אני מרגישה וחושבת אותה כאילו היתה פרטית שלי, הרי עם ההכרה בכך שהתחושות שלי והמחשבות שלי אינן אישיות כל כך אלא משותפות לנשים אחרות, אני חותרת תחת האידיאולוגיה השלטת. האידיאולוגיה השלטת יכולה לפעול בנחת כל עוד כל אחת מאיתנו מתמודדת בעצמה עם מחשבותיה. כל עוד כל אחת מאיתנו מבצעת בגופה את כל אותן פרקטיקות שנתפסות אצלנו כאישיות. אידיאולוגיה יכולה עלינו כל עוד אנחנו תופסות את הבעיות שלנו כאישיות, וכל עוד תחושת הפגימות נתפסת אצלנו כבעיה ספציפית סובייקטיבית. כאשר נשים יושבות יחד ומשוחחות בכנות על הקשיים שלהן הן רואות כי הבעיה האישית, אינה רק אישית אלא משותפת לנשים אחרות וכי ישנה שיטה שמכתיבה את הסבל המשותף לנו. לבעיות שלנו יש ממד קולקטיבי ולכן אנחנו יכולות להתגבר עליהן באמצעות סולידריות והזדהות. כאשר אנחנו מצליחות למצוא את בבואתנו אצל זו העומדת מולנו הרי שיחד אנחנו יכולות להתגבר על הדיכוי. כאשר החוויות האישיות שלנו לא נתפסות כחוסר מזל או מקרה אלא כתולדה של שיטה, אנחנו יכולות לאתגר את החשיבה וההתנהגויות שלנו, ולהתשחרר ממנה.

אשה נשיות חברה

בשם החשיבה שפרסתי כאן לפניכן, יזמתי קורס לימודי נשים בקבוצה אינטימית המבוססת על עקרונות אלו. בקורס יפתחו הנשים סולידריות ביניהן על ידי שיתוף בחוויות אישיות, והכרה בכך שהן משותפות לנשים רבות החיות תחת אותה שיטה חברתית. במקביל, יחקרו הלומדות את הסדר החברתי והאידיאולוגיה המובילה אותו באמצעות קריאה בכתבים פמיניסטיים המצביעים על תופעות שונות של הדיכוי השיטתי. אני צופה שכל אשה שתעבור את תהליך הלמידה הזה (במסגרת הקורס או בכל דרך שהיא), תאמץ לעצמה ראיה של מעל הפופיק. מי שתלמד כך לא תוכל עוד לבצע פרקטיקות יום-יומית מבלי לבחון את האידיאולוגיה המכתיבה אותם. מי שתלמד כך תצליח להשתחרר מהמחשבות הטורדניות שהפנימה, באמצעות התייחסות אליהן כפרי של אידיאולוגיה היוצרת אמיתות שרירותיות ויחסיות.

Share on Facebook