שאלת יחסם של תנועת השלום והשמאל למשטרים ריאקציונרים מסוימים שבה ועולה כל אימת שמשטרים אלו נופלים קורבן לתוקפנותה של ארה"ב וגרורותיה. אין זה מקרה נדיר שהשכבות השליטות והריאקציונריות, במיוחד במה שנקרא העולם השלישי, מגיעות לכדי עימות עם הכוחות האימפריאליסטים.

סיפורו של האמיר מאפגניסטאן, שבשנות ה-20 של המאה שעברה הוביל מאבק לעצמאות, בעיקר נגד הבריטים, הוא דוגמה קלאסית למצב זה והעקרונות הכרוכים בו. סוציאל-דמוקרטים רבים באנגליה (או שמא מוטב לקרוא להם "סוציאל-שוביניסטים") ביטלו את צדקת המאבק של האמיר וזילזלו בו בשל אופיה המפגר והריאקציונרי של החברה הפיאודלית האפגאנית.

מבלי להתעלם מאופיה של החברה האפגאנית, אנשים מתקדמים הכירו בכך שמאבקו האנטי-אימפריאליסטי של האמיר מאפגניסטאן היה ביסודו פרוגרסיבי, ובאופן אובייקטיבי מאבק צודק נגד שליטה אימפריאליסטית.

דמוקרטים, אינטרנציונליסטים ושוחרי השלום צריכים בימים אלה, במצב הבינלאומי הסבוך הזה, להבדיל היטב בין הפוליטיקה הפנימית של כל מדינה נתונה ובין יחסה לשלטון זר, ובעיקר הדרך בה היא מגינה על שלמותה ועצמאותה הלאומית. ההתנגדות להתערבות של ארה"ב בתוך מדינות קטנות או גדולות, בעלות פוליטיקה פנימית פרוגרסיבית או ריאקציונרית, היא יסוד חיוני של פוליטיקה מתקדמת.

תובנה יסודית זאת, שנדמית פרדוקסלית אולם אין היא כזאת, נעשית רלבנטית באופן אקוטי כשבוחנים את ההתרחשויות האחרונות בזירה הבינלאומית. שתי המלחמות התוקפניות שארה"ב מנהלת כיום נגד אפגניסטאן ועיראק נמצאות במרכז סדר היום של הפוליטיקה העולמית. ידוע כי, גם עיראק וגם אפגניסטאן היו תחת שלטון ריאקציונרי מובהק כשארה"ב תקפה אותן. יתר על כן, שתי המלחמות הללו היו תוצאה ישירה של השלב הנוכחי במדיניות האמריקאית האימפריאליסטית. מלחמות אלו מייצגות את הנטייה הנוכחית של ארה"ב להישען יותר ויותר על השימוש בכוח בכדי לפתור בעיות בינלאומיות משמעותיות.

דעיכת ההגמוניה של ארה"ב

ההיסטוריון הנודע עמנואל ולרשטיין הביע את דעתם של אנליסטים בינלאומיים רבים במקמו את מקור התוקפנות האמריקאית דווקא בדעיכת כוחה הכלכלי והפוליטי. ארה"ב פירשה את נפילתה של ברית המועצות בתור הבשורה לבואו של עידן חדש, המאה האמריקאית, בה תשרור הגמוניה אמריקאית בכל התחומים במשך עידנים. אבל עם הופעתה של אירופה המאוחדת, עם עלייתה של סין וכוחות אסיאתים נוספים, מכל קצוות הגלובוס מתרחב גל של תחייתה של העצמאות הלאומית, של הדרישה לריבונות ולהגדרה עצמית.

הנסיבות הספציפיות בתופעה כלל עולמית זאת משתנות בין מדינה למדינה. לעיתים קרובות ההנהגה המקומית שמעיזה להמרות את ההגמוניה של ארה"ב מייצגת תנועות אנטי-אימפריאליסטיות ופרוגרסיביות חיוביות. אולם ישנן ביניהן גם ממשלות ריאקציונריות, דתיות ורודניות. בין שני קצוות אלו של התופעה ישנם מצבי ביניים רבים. כך למשל ארצות רבות שלא מסוגלות להעז להרים את הראש ולעמוד מול ארה"ב, בכל זאת מסרבות להצטרף לניסיונות של ארה"ב לבודד את "אויביה", או אפילו להרוס אותם באמצעות מלחמה (ראו באותו עניין את הראיון עם סמיר אמין בפגישה האחרונה של המדינות הבלתי-מזדהות בקובה, שפורסם באתר הגדה השמאלית).

יש להסביר את עמדתנו בפשטות ובבהירות. משטר הטליבאן באפגניסטאן וממשלת הבעת’ בעיראק, שהם בבירור משטרים ריאקציונרים ומדכאים, לא משנים את העובדות הפוליטיות הבסיסיות. המלחמות של ארה"ב נגד משטרים אלה הן תוקפניות ולא-צודקות ביסודן, וההתנגדות של העמים במדינות אלו נגד פלישה אמריקאית – היא מוצדקת לחלוטין.

ארצות הברית תחת נשיאותו של בוש נמצאת בעיצומה של מערכה אידיאולוגית שמכחישה את הצורך לכבד את הריבונות של מדינות, והופכת את העצמאות הלאומית לעניין שרירותי, התלוי באינטרסים של ממשלת ארה"ב. המיון של מדינות כטרוריסטיות ומסייעות לטרור, כדמוקרטיות או לא דמוקרטיות, נעשה לפי גחמותיה של הביורוקרטיה בוואשינגטון. כמובן שהסתירות והצביעות במיון זה הופכות את התהליך כולו לפארסה, שלא עומד מאחוריו דבר מלבד הצורך לספק היתר להתערבות ותוקפנות.

המקרה האיראני

המערכה נגד תוקפנות אמריקאית קל ופשוט יותר כאשר מושא התוקפנות הוא משטר שנהנה מיוקרה בינלאומית. המאבק נגד התוקפנות האמריקאית בוייטנאם נהנה בשעתו מתמיכה רחבה כי וייטנאם היתה בדרך לשינויים חברתיים פרוגרסיביים. כך גם המאבק נגד התוקפנות האמריקאית כלפי קובה שואב השראה ועידוד מטבעו הפרוגרסיבי של המשטר הקובני. גם בנסיבות "מקלות" אלו היה חיוני להפעיל ולהכיל בתנועת השלום קבוצות ואינדיבידואלים שונים שלמרות ההתנגדות למדיניות ארה"ב ביקשו לבדל עצמם מהמשטרים במדינות הללו.

באזורנו ניתן להבחין בוויכוחים ביחס לדרך בה השמאל וחברים בתנועת השלום מתייחסים לחיזבאללה ולאיראן. לענייננו, איראן היא "מקרה המבחן" הטוב ביותר.

ההנהגה הנוכחית באיראן היא ללא ספק הגרועה שראינו, אף ביחס למשטרי הדת הפונדמנטליסטים שהמדינה הזאת ידעה בעבר. הממשל הזה, שהצליח להגביר את בידודו בעולם באמצעות מלל אנטישמי ואנטי-ישראלי מתלהם, הוא גם בעל היסטוריה איומה בתחום זכויות האדם והזכויות הדמוקרטיות. לאחרונה נהרג מנהיג סטודנטים איראני בידי סוהריו בעת שהיה כלוא. יחד עם האנשים מסביבו אחמדיניג’אד, שהוא בעל עבר של שבירת שביתות בטהראן, מוביל טיהור של האוניברסיטאות ממורים ואושיות תרבות שמתנגדים לפונדמנטליזם הפנאטי שלהם.

מלחמות מטבען עמוסות באירועים ובתגובות לאירועים, בהצהרות ובהצהרות שכנגד. ניתן לבודד מתוכן כמעט כל צירוף שיוכיח כי צד אחד או שני צדק, או ששני הצדדים חטאו וטעו, או אפילו שכל העניין היה בכלל אי-הבנה. אבל המלחמה האחרונה בלבנון לא מסובכת יתר על המידה. אולי מספר חברים שכחו, אבל מלחמה היא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים. לבנון 2 היתה מלחמה תוקפנית אמריקאית באמצעות גרורתה ישראל. המלחמה נועדה לעצב מחדש את מאזן הכוחות הפוליטי הפנימי בלבנון לטובת קואליציה פרו-אמריקאית על ידי הריסת כוחו הצבאי והמדיני של החיזבאללה. המטרה השנייה של המלחמה היתה לאיים על סוריה ולהזכיר לה את הסכנות הניצבות בפניה מתוקף היותה בברית עם איראן והחיזבאללה. המטרה השלישית היתה להחריף את הלחץ והאיומים האמריקאים נגד טהראן ולגבות אותם עם האפשרות של תקיפה (אפילו גרעינית) של ישראל.

חובתנו הפטריוטית

מדוע כה חשוב הניתוח שלנו את המצב באיראן וכוונותיה של ארצות הברית? בניגוד להשמצות נגד השמאל, לא קוראים כוחות השלום והשמאל לתושבי ישראל להתנגד למזימות האימפריאליסטיות של ארצות הברית ולבוא לעזרתה של איראן או חיזבאללה. אנו אומרים דבר שונה לחלוטין. בוש והכנופייה שמסביבו מייצגים רק סקטור אחד בחוגים השולטים בארה"ב, וסקטור זה נמצא כיום במגננה אפילו בארה"ב. חבורתו של בוש, ביאושה, מסוגלת לאמץ רעיונות להרפתקאות חדשות ולתרגילים מלוכלכים נוספים. אחד מהתרגילים האלה עשוי להיות ניסיון לשחק את הקלף של ישראל, כממלאת מקום של ארה"ב נגד איראן בשל צרכיה של ארה"ב להוכיח שמדובר במשבר אזורי הולך ומחריף. לכן אנו ממלאים חובה לאומית ופטריוטית כשאנו אומרים לתושבי ישראל שביכולתנו ומחובתנו להישאר מחוץ לטירוף הזה, שמעמיד את ישראל ואיראן במסלול התנגשות, בגלל האינטרסים של ממשל בוש.

יש שיאמרו כי התמיכה באיראן מול ארצות הברית עשויה לסייע לקיומה של הדיקטטורה האיומה במדינה זאת. סכנה זאת אכן קיימת, ולכן חשוב שהכוחות המתקדמים יבטאו את עמדתם בצורה המפורטת והמדויקת ביותר. תהא זאת טעות להתעלם בשם הסולידריות ולו לרגע אחד מאופיו הדכאני של המשטר האיראני פנימה באיראן. עלינו להיות ברורים בעניין זה, גם בשעה שאנחנו מתארגנים נגד התוכניות האימפריאליסטיות של ארה"ב מול איראן ועל אוצרותיה.

לעתים קרובות קורה כי לחץ חיצוני על מדינה דווקא מחזק גורמים ריאקציונרים ושוביניסטים הקיימים בה. מבחינה זאת, מערכה בינלאומית לפתרון של שלום לבעיית הגרעין האיראנית חשובה בכך שהיא עוזרת למנוע כפייתם של חוקים ריאקציונרים באיראן. מערכה כזאת תסכל את האפשרות לקדם מדיניות פנימית שתמחץ את מי שניתן לציירם כמשתפי-פעולה עם אויבים מבחוץ. איומים מחזקים את הריאקציה, הידברות תחזק את הריאליסטים.

חשוב לציין שהתעמולה האמריקאית המתנהלת נגד הגורמים האיסלאמיים למיניהם מבקשת לצייר משטרים אלה כגוש מאוחד ואחיד, המוּנע בעיקר ע"י דחף אידיאולוגי טהור. האיסלאם הרדיקלי כמעט תמיד מתואר במושגים דמוניים אלו. אנחנו "במערב" מתמודדים לכאורה עם רשת עולמית מאוחדת ומתואמת היטב, תופעה שדומה "כאילו" למונוליתיות של הקומוניזם. מצגת זאת נועדה להסתיר את העובדה שלכל תנועה ותנועה, ברמות וצורות שונות של התנגדות לארה"ב, יש ייחוד משלה. לכל תנועה עבר משלה ומטרות ואינטרסים נפרדים. הקיום של קונספירציה כלל עולמית של איסלאם רדיקלי הוא לא יותר מיציר דמיונם הפורה של אנשי בוש. אך קונספירציה זאת משרתת אותם היטב כקריאה לקרב, המזכירה את זאת בה השתמשו נגד האיום הקומוניסטי הכלל עולמי, שבהחלט לא היה גוש אחיד, והיה "איום" קטן בהרבה ממה שהוצג לציבור בצריכה המונית.

אולמרט וממשלתו, בעידוד ניכר מצדה של וואשינגטון, יצרו את התחושה שסוף מלחמת לבנון 2 הוא לא יותר מתחילתה של תקופת המתנה לקראת המלחמה הבאה. הם גרמו לציבור להאמין שמתרגשת עלינו מלחמה בלתי-נמנעת בין ישראל וברית איסלאמית רדיקלית – איראן, חיזבאללה וסוריה. אומנם העניינים נרגעו בתקופה האחרונה, אולם לא נאמר או נעשה דבר בכדי להפיג את החשש שהמצב הנוכחי הוא לא יותר מפסק זמן בין מלחמות. ההבנה כיצד פריצת התוקפנות "מתאימה" לתוכניותיהם של ג’ורג’ בוש ודיק צ’ייני תסייע להימנע מליפול לתוך המלכודת שקובעת ש"המלחמה עם טהראן היא בלתי-נמנעת". כמה אנשים בשמאל חשבו שיש צורך למתוח ביקורת על החיזבאללה ועל מעשיו במהלך המלחמה. בזמן שלבנון נכתשה ע"י הצבא הישראלי והחימוש האמריקאי, לא היה הגיוני לגנות את החיזבאללה על כך שהגיב עם טילים לא-יעילים יחסית. עשינו את מה שכל אדם הגון ושוחר שלום היה עושה: דרשנו הפסקת אש מוחלטת מכל הצדדים. האם כבר הספקנו לשכוח מי היה מוכן להסכים להפסקת אש, ולמה וכיצד סוכלה הדרישה להפסקת אש בזמן שלבנון נאנסה? התיאור הישראלי-אמריקאי, כלומר הדמוניזציה של החיזבאללה, היא אלמנט חשוב במלחמת התעמולה. בתור ארגון טרור, החיזבאללה לא היה פעיל במיוחד בתקיפה של אזרחים. למעשה, דו"ח מוואשינגטון מציין כי החיזבאללה לא ביצע שום פעילות טרוריסטית מאז 1994. יש מרחק רב בין הביקורת המוצדקת נגד האידיאולוגיה האנטי-ישראלית הראויה לגנאי, ובין ההערכה שעמדות אלו היו הגורם הבלעדי או אפילו הקובע בהתנהגות הארגון כלפי ישראל.

כל יום חדש מביא עדויות נוספות לכך שלכוחות כמו החמאס, החיזבאללה והמשטר באיראן ישנם הצרכים והאינטרסים הנפרדים להם. עדויות יומיומיות מצביעות על כך שכוחות אלו נתונים לכללים היסודיים של דיפרנציאציה פוליטית. בכל קבוצה קיימים כוחות ההיגיון והריאליזם, ואלו יגיבו לפוליטיקה כנה ואמיתית של שלום ופשרה. סוג זה של פוליטיקה, שדוחה כל צורה של דמוניזציה ומבוסס על ניתוח רציונאלי של מכלול האפשרויות, הוא המפתח למניעת המלחמה הבאה. בוש ואולמרט דבקים בקו של דמוניזציה ואנו ממשיכים להציע קו של הידברות, כיוון שזה לא יגמר אם לא נדבר.

Share on Facebook