בערב ראש השנה התכוננה הפלוגה שלי לחופשה הראשונה שלה, שישה שבועות אחרי התחלת הטירונות. כבר בשעה חמש בבוקר התחלנו בהכנות לחמשת המסדרים שנועדו לנו עד שנקבל את הפס הביתה. המתח באוויר הלח מדי של מחנה בית-ליד גאה מדקה לדקה. ידענו שהמ"פ מחפש כמה קורבנות כדי שישמשו כשומרי מאהל, וכל אחד מאיתנו היה משוכנע שעליו ייפול הפור. ניסיתי בפעם האלף לרבֵּע איכשהו את התרמיל שלי באמצעות חתיכות קרטון, אבל הצורות הגיאומטריות שיצרתי לא התאימו לתקן הצבאי. כבר הסכנתי לתגובה הפאבלובית של סמל בן-יעקב, שנהג להפוך את המיטה שלי על ציודה ולשקע את כל התכולה בשלולית המים המלאכותית בשולי האוהל, פרי עבודת נמלים של חוליית המים שלנו. סיומקה הפולני הוביל את ארבעת פועליו לברזייה והם הביאו מים בכובעי הפלדה שלהם. הפיכת המיטה היתה כבר שגרה כמעט יום-יומית, אבל הפעם ציפיתי לעונש חמור הרבה יותר. זה נראה לי סביר שהם יבטלו לי את החופשה.

בן-יעקב, כמו כל הכפופים אליו וכל הקצינים שמעליו, היה מסוגל בהחלט למנוע את חופשת ראש השנה שלי. רעיון נואל ובלתי נסבל אולי, אבל בהחלט בר-מימוש. באותו בוקר גמרתי אומר, למִצער, לנקות היטב את הרובה שלי. במשך יותר מארבעים יום העברתי את המשחולת בקנה, אבל היא פשוט סירבה לנקות אותו. הפירורים הרגיזו מאוד את בן-יעקב, שאהב לתאר בפומבי את עיניי הכחולות "החולמניות" ולהסיק מזה, קבל כל הפלוגה, שלעולם לא אוכל להביא תועלת כלשהי לחיל ההנדסה. נטיתי להסכים איתו בנושא, אבל לא הצלחתי למסד שום דיאלוג עם האיש המוזר, החצי מטורף הזה, שהיה קצת מאוהב בי אבל גם מלא שנאה עזה כלפיי.

הפקיד הפלוגתי שלנו, עודד שור, הראה לו פעם סיפור שכתבתי. בן-יעקב לא קרא אותו עד הסוף, אבל מאז קרא לי "הסופר". זה היה כינוי של חיבה, וגם הטחה עוינת. הכול היה תלוי בנימת קולו של בן-יעקב ברגע נתון. אני ראיתי בו אויב, כמו בכל המפקדים שלי לפניו ואחריו, אבל גם הבנתי שבזירה המתוחמת והסגורה הזאת של גדוד חה"ן 601 אין לי שום סיכוי נגדו. הוא היה מבוגר ממני רק בשנה וחצי, אבל בכל זאת שמר לעצמו את האופציות למרר את חיי או לחילופין לעשות אותם פחות או יותר נסבלים.

חברי, ארמו אלבז, הציל אותי מתוצאותיה החמורות של בדיקת הנשק. הוא חטף מידי את הרובה הבלגי הקל (אבל חסר התועלת בתנאי המזרח התיכון) ובתוך כמה שניות הפך את המשימה הבלתי אפשרית לסתם מטלה צבאית שיש לעשותה היטב, מבלי להזיע יתר על המידה. בן-יעקב הציץ בקנה הרובה, ולא אמר דבר. ניכר היה בו, שנחל אכזבה מהעדרם של פירורי האבק שבפלוגה שלנו קראו להם "פילים". עד שעת הצהריים החמה עברנו את כל המסדרים, ואפילו המ"פ יוסי כהן, אחד האנשים הפחות חכמים שפגשתי אי-פעם, הואיל בטובו להביע שביעות רצון מתונה. שלושה חיילים התעלפו במשך הבוקר, נשלחו למרפאה וחופשתם בוטלה כדי "לא לסכן את בריאותם בנסיעות ארוכות". כאשר התאוששו נוכחו לדעת, שהרומן הקצרצר שלהם עם החובשים יעלה להם בחופשת ראש השנה. חברי לאוהל חיים ברודי חשב שהמפקדים בחרו בדרך פחדנית למדי כדי לברור את הקורבנות לשמירת מאהל, אבל לא אמר דבר מעבר לזה. הוא חלם על קריירה צבאית, לכן נטה לרסן את הנון-קונפורמיזם שלו. כל האחרים שמחו כמעט בגלוי ששומרי המאהל כבר נבחרו, וציפו לפס בקוצר רוח.

הרס"ל משה יגובניק הגיע אלינו עם חבילת הפסים, והתבונן בנו באדישות. פניו המחוטטות והארשת הדוחה שרבצה עליהן רק שיקפו את הלוך רוחו הנצחי. הוא הבין ששארית ימיו כאיש עובד יעברו עליו בפלוגה, בלי קידום ובלי אופקים חדשים. פעם פגשתי אותו מתחת לפנס שדלק במגרש המסדרים של הפלוגה כל הלילה. אני באתי לקרוא את גיליון חדשות הספורט שבישר על ניצחון די נדיר של הפועל ירושלים במשחק חוץ; יגובניק עישן סיגריה די מצחינה וקרא עיתון ברומנית. הפגישה הזאת, מחוץ להקשר הרגיל של יחסי מפקד-טירון, השרתה על הרס"ל משהו דומה לנינוחות. הוא סיפר לי על אחיו היחיד, שעובד במפעל של תע"ש במרכז הארץ, נושם אוויר "מלא רעל" ובקושי מרוויח כסף למחייתו. "הצבא הוא טוב בשבילי", אמר יגובניק, "למרות ששונאים פה רומנים". זה נשמע לי די מוזר, משום שמעולם לא שמעתי התבטאות אנטי-רומנית כלשהי בצבא, אבל יגובניק חשב שהמפקדה סתם נטפלה אל מריו, האפסנאי הרומני, והאשימה אותו בהטרדה מינית של חייל שבא להחליף בגדים באוהל האפסנאות. "מריו הוא לא הומו", אמר יגובניק, "אין אצלנו דבר כזה". הבלעתי חיוך, והשימוש במלה "אצלנו" נשמע לי די טעון אפילו בימים הרחוקים ההם. אבל יגובניק מחט את הסיגריה והלך לו. למחרת, כאשר פגשתי אותו ליד חדר האוכל, הוא הזעיף פנים והתעלם ממני. נדמה לי שהוא התחרט קצת על גילוי הלב הקיצוני שלו מתחת לפנס.

גם אני קיבלתי פס, וקראתי אותו עשרות פעמים. טוראי חיים ברעם, מ"א 444593, שערג לביתו בהמלך ג’ורג’ 17 בירושלים, ייצא לחופשי לשלושה ימים ממתקן העינויים בבית ליד. אבל אחרי חמישה מסדרים בחום כבד ולחות בלתי נסבלת, לא הצלחתי לגייס בתוככי לבי אפילו שמץ של התלהבות או שמחה. התנהלתי בכבדות לכיוון כפר יונה וצומת בית-ליד, ולא עליתי על רכב צבאי שעצר לידי. חלמתי על אוטובוס אזרחי, ועל אוויר חופשי ונקי מכל גינוני הצבאיות. 300 מטרים לפני הצומת עצרה לידי מכונית אזרחית קטנה, ונסעתי איתה לתחנת אגד הישנה לחכות לאוטובוס לירושלים. ישבתי על ספסל העץ וקצת נמנמתי, וכשעבר האוטובוס לתל-אביב התעלמתי ממנו. הסיכוי להגיע ישר לירושלים קסם לי מאוד. ביתי היה במרחק הליכה קצר מהתחנה המרכזית ברחוב יפו, מאחורי קפה נאווה. אמי נהגה לקנות חלה טרייה נוספת, כדי שאזלול את כולה כשאגיע. נדמה לי שישנתי כמה דקות, וחלמתי על ארוחת החג, על בני משפחתי, על השיחות על כדורגל עם האחים שלי. אבל כעבור דקות אחדות טלטלה אותי יד קצת גסה. פקחתי את עיניי וראיתי את יגובניק בחברת המ"פ שלנו, יוסי כהן. "תתעורר ברעם, חוזרים מיד לפלוגה", אמר כהן.

בדרך סיפרו השניים, שאחד המתעלפים במסדר הבוקר התגלה כחולה אמיתי והובהל לבית החולים הצבאי בתל-השומר. "חיפשנו שומר נוסף בכל מקום", אמר יגובניק והעלה על פניו עווית שהתחפשה לחיוך, "אם היית עולה על האוטובוס לתל-אביב, היית ניצל". עיניי קצת דמעו, אבל השתדלתי להישאר קר-רוח. אספתי את חפצי והלכתי לרכב של כהן. בדרך עוד הבחנתי באוטובוס עם השלט "ירושלים" ואפילו זיהיתי את הנהג, שוער עבר בהפועל.

לרגע השתעשעתי ברעיון פראי לברוח משני המפקדים ולעלות על האוטובוס, אבל הייתי ילד טוב ירושלים ובגדוד חה"ן 601 היתה תמיד משמעת חזקה במיוחד. ישבתי בשקט עד שהגענו לפלוגה. בשלוש וחצי אחר הצהריים שררה במחנה שלווה מוחלטת. רוב החיילים היו בבית, והיתר ישנו באוהלים. הלכתי ישר למיטה, שלפתי מתרמילי את הקובץ "פניני ספרות" שליווה אותי אז לכל מקום, ולאט לאט התאכסנה בי מין השלמה שקטה, מעין תערובת די מתוקה של רחמים עצמיים וגם השתחררות מפתיעה מהדפוסים שאיפיינו את מהלך חיי כל השנים.

בערב אכלנו ארוחה טובה בחדר האוכל, והחיים במחנה בלי המפקדים נראו לא רעים. למחרת ברחנו לשפת הים של נתניה, ואכלנו במסעדה מפוארת במושגים שלנו אז. אחר כך חזרנו למחנה דרך פירצה בסמוך לבית הקברות של כפר יונה. בערב הופיע במאהל שלנו הסמג"ד, קצין אנושי ואפילו נחמד, והביא לנו עוגה ביתית שאשתו אפתה. את הטעם הנפלא שלה אני עדיין מסוגל לשחזר בחיכי. ביום השני של החג, שהיה חם במיוחד, ישנתי שעות ארוכות ולא טרחתי ללכת לאכול. בערב טיילתי ליד הגדר והתבוננתי בפרדסים ובעצי האקליפטוס. חשתי מפויס וכמעט מאושר. בפעם הראשונה מתחילת הטירונות הפנמתי את הנוף ואת האקלים, שהיו כל כך שונים מכל מה שהכרתי בירושלים. קלטתי שהחיים שלי אינם תלויים במפקדים, וגם לא בחופשת ראש השנה ואפילו לא בשלילתה השרירותית והמקרית. היה לי חג שמח, ובמהלכו הבנתי שאני יכול להסתדר לבדי, לבלות עם עצמי, ואפילו להתעלם מהצבא ולבנות לי ערי מקלט נפשיות שיאפשרו את הישרדותי במסגרת איומה מבחינתי. החג עבר מהר מדי, ובסופו קיבלנו, כל שומרי המאהל, חופשת שבת ארוכה עם גשר ליום הכיפורים האהוב עלי כל כך. 47 שנים חלפו וגם כשאשכח את כל החגים שעברו עלי מאז, אנצור בלבי את המרירות המתוקה שחוויתי בראש השנה של שנת 1959.

Share on Facebook