עברו כבר חמישה חודשים מאז ההתקוממות העממית שאילצה את המלך גיאננדרה להשיב את הפרלמנט על כנו ולהעביר את השלטון למערך של מפלגות. מאז, הפרלמנט ביצע את אחת הרפורמות השלטוניות החשובות ביותר בתולדות נפאל – ללא שפיכות דמים וללא מעשי אלימות. הפרלמנט פירק למעשה את בית המלוכה מכל סמכויותיו – לראשונה זה 237 שנה. המלך כבר אינו המפקד העליון של הצבא, יורשו ייבחר על ידי הפרלמנט, תיתכן לראשונה בחירת מלכה, והמלך ישלם מסים ככל אזרח.
למעשה הפכה נפאל ממשטר מלוכני למדינה חילונית. המלך וארמונותיו היו לאתר תיירותי בלבד. חייבים להכיר בכך שלאחר שלושה שבועות של הפגנות ומרד עממי, המפלגות הפוליטיות השיגו יותר לעומת הישגי המורדים המאואיסטים לאחר 10 שנות מרד שגבה 14,000 קורבנות בנפש.
אבל מעבר להישגים שכבר הושגו, שאלה אחת נותרה פתוחה: האם המרד יימשך? מאז תחילת אפריל הממשלה והמורדים הכריזו על הפסקת אש. נציגי האומות המאוחדות משקיפים על הפסקת האש ותוך שנה – לאחר פירוק המורדים מנשקם – אמורות להתקיים הבחירות לאסיפה המכוננת. אבל בחודש שעבר תהליך השלום נקלע למבוי סתום סביב שאלת פירוק המורדים מנשקם. ארה"ב והודו לוחצות על הממשלה לפרק את המורדים מנשקם והמורדים מסרבים לכך. ראש הממשלה גיריז’ה פראסד קואיראלה מתבצר בעמדתו לפיה אין להתיר למורדים המאואיסטים כל השתתפות בשלטון כל עוד הם לא מוכנים למסור את נשקם. מנהיג המורדים, פראשנדה, שב ואומר שפעילי המפלגה הקומוניסטית והלוחמים לא ייסוגו אל אזורי הספר בהם הם שולטים – אלא ימשיכו לפעול בערים ובבירה. קיימת סכנה להתקוממות עממית נוספת אם ראש הממשלה יוסיף וידרוש לפרק את המורדים מנשקם.
קואיראלה ופראשנדה החליטו באחרונה להיפגש על מנת לגשר על הפערים ויתכן שכתוצאה ממפגש זה תוקם ממשלה זמנית שכל יעודה לקרוא לבחירות לאסיפה המכוננת שאמורה לחוקק את החוקה החילונית החדשה של נפאל.
במלים אחרות: עדין מרחפת עננה מעל עתידה של נפאל. יחד עם זאת, לא מדובר על סכסוך דמים ללא מוצא וללא פתרון. מקור הסכסוך בנפאל אינו אתני או דתי, המורדים אינם דורשים עצמאות לחבל זה או אחר. לדעתי, קיים רצון כן בשני הצדדים לסיום הסכסוך בדרכי שלום.
בעבר, שתי הפסקות האש שהוכרזו על ידי המורדים והצבא נוצלו היטב על ידי שני הצדדים כדי להתחמש מחדש ולתגבר את הכוחות הלוחמים. כך שרבים חוששים שהפסקת האש היא לא יותר מפסק זמן עד לפרץ האלימות הבא. אבל יתכן והפעם המצב שונה. המאואיסטים יודעים היטב שאין ביכולתם לתפוס את השלטון באמצעות המרד המזוין. הם גם יודעים שבמצב הפוליטי השורר בנפאל, הם הכוח הפוליטי המאורגן והחזק ביותר – מול שורה ארוכה של מפלגות שאינן זוכות לתמיכה המונית של ממש. לכן, יש בין ראשי המאואיסטים הסבורים, שניתן יהיה להגיע לשלטון באמצעות בחירות שיעניקו למפלגתם רוב מוחץ בפרלמנט. אגב, גם מפקדי הצבא מודעים לכך שהם לא יכולים לנצח את המרד בשדה הקרב, בייחוד באזורי ההרים שבשליטת הגרילה. הצבא גם לא זוכה לתמיכה מצד האוכלוסייה בגלל הפרות זכויות האדם הבוטות שביצעו חייליו וקציניו.
למרות העננה הפוליטית קיים סיכוי סביר להסדר שבמסגרתו יקודם הצדק החברתי. כי בהיעדר צדק חברתי, הפערים העמוקים הקיימים בחברה הנפאלית, הם-הם שורש הסכסוך. במידה והצדדים יסכימו בדרכי שלום על פתרון פוליטי המבוסס על קידום הצדק חברתי, נוכל להציב אתגר חדש בפני אזרחי נפאל: קידמה ופיתוח כלכלי שהעם כה זקוק לו.
מאללף לקרוא את הרשימה על נפאל, שנכתבה על ידי עיתונאי שאני מניח לא אוהד את השמאל המהפכני ואת המורדים המאואיסטים. אבל איפה נפאל ואיפה עיראק הנאבקת בכובש זר! בעיראק מורגשת היעדר מנהיגות מהפכנית המסוגלת להוביל מאבק לאומי כמו בנפאל.