לא נעלבתי במיוחד מההתקפה הנואלת והמתחסדת של ח"כ שלי יחימוביץ’ על השמאל העקבי. ארי שביט מ"הארץ" חשב לתומו שהוא חושף עוד סנסציה גדולה שתסייע למרכז הלאומני להתחמק ממילוי התביעות ההגיוניות שנובעות מתהליכי שלום בגיבוי בינלאומי, ויחימוביץ’ התמסרה לו בחפץ-לב. אלא שלא היה שום חידוש בדבריה או בעמדותיה של הפרלמנטרית החדשה. מראש לא חשדנו בה בשמאלנות, וידענו שמדובר בהתייפייפות אופנתית. יחימוביץ’ תמכה בעמיר פרץ במהלך המלחמה, ועתה היא מוצאת הצדקות בדיעבד לפחדנותה הבלתי עקרונית.

בנושא שלה ושל חבריה צודקים המבקרים מהימין הקיצוני בכל מלה: אם איש ימין "רשמי", נניח מהליכוד הישן, היה יוזם ומבצע מלחמה נפשעת נגד עם שלם בגלל מעשיו של ארגון טרור קטן, נכשל בכל מעשיו ומזניח את האוכלוסייה האזרחית ואת השכבות החלשות במגזר הערבי והמזרחי, היו יחימוביץ’ ואנשיה עולים על המתרסים ומקימים קול זעקה. למרבה הצער והזוועה נסחפת יחימוביץ’ גם לדמגוגיה הניאו-פאשיסטית של הימין הפופוליסטי, ומנסה להאשים את השמאל העקבי באיבה למזרחים לעומת אהבתם לערבים. זהו שקר גדול ומכוער, למרות שכל הפאשיסטים חוזרים עליו בתקווה גבלסית שהוא יידבק בנו איכשהו. השקפת העולם שלנו על כל הסתעפויותיה מבוססת על תפיסה שוויונית של בני האדם שנבראו בצלם. ההפרדה שיחימוביץ’ עושה בין אזרחים מזרחים ואזרחים ערבים, שני מגזרים המקופחים על ידי הממסד שאליו היא שייכת, מעוררת בחילה פשוטו כמשמעו.

מלחמת לבנון השנייה היתה המלחמה שלהם, של יחימוביץ’ ועמיתיה. הם היו שותפים מלאים, ויש להם אחריות פוליטית, אישית ופרלמנטרית לכל פשעי המלחמה שבוצעו בה, בעיקר על ידי חיל האוויר. יחימוביץ’ איננה אשה מהשמאל שתוקפת אותנו מנקודת מבט סוציאליסטית, אלא שמרנית מהמרכז הלאומני, שחברה להנהגה הגרועה ביותר בתולדות תנועת העבודה. אנחנו לא מצפים לשום דבר ממנה, או מפרץ, או ממפלגת העבודה בכלל. אין שום הבדל בינם לבין מנהיגי קדימה המושחתים, ויחימוביץ’ היא אחת האחראיות לפשיטת הרגל של הנהגת הציבור המתון. העבודה של פרץ מכשירה כיום את הקרקע לשלטון ממושך של הימין החילוני והדתי, בשותפות עם החרדים. בעוד כמה שנים איש לא יזכור אותה ואת יתר חבריה להנהגה, בדיוק כפי שטומי לפיד ירד מסדר היום הלאומי. יש להניח שבשנת 2009, נניח, היא תחזור לראיין, תנקוט שוב בטון ההיסטרי והצדקני שלה ובעיקר תנסה לשכתב את ההיסטוריה שלה ושל חבריה. מחנה השלום הציוני בתקשורת בנוי ברובו הגדול מאנשים המריעים לכל מלחמה בשלביה הראשונים, ומתפנים לבחון את עצמם ואת דרכם רק אחרי שהביקורת שלהם איננה יכולה עוד לעצור את הטנקים או להשפיע על מקבלי ההחלטות להימנע מלשלוח אותם למלחמות מיותרות.

במקרה של יחימוביץ’, גם חשבון הנפש לאחר שוך הקרבות נדחה למועד מאוחר ואולי גם נוח יותר. בינתיים היא יכולה להתרפק על שביט הנפעם, ולשטוח בפניו את הבליל הטבנקיני האהוב עליו של לאומנות ו"סוציאליזם". שושנה ארבלי-אלמוזילנו החביבה מאחדות העבודה קורמת שוב עור וגידים בדמותה של יחימוביץ’. כמה מלחמות, ימי אדמה, טבח של אזרחים ערבים ורקורד של קיפוח חברתי שיטתי ימיטו עלינו עסקני ועסקניות העבודה? אין לדעת.

חלק מהאשמה נעוץ גם בנו. בשל נוכחותם של פוליטיקאים גרועים מהם בזירה אנחנו מקמצים במתקפות נגד אנשים כאלה. אבל אני הגעתי למסקנה כבר לפני יותר משלושים שנה שאם לא נילחם בצבועים נישאר חסרי אונים במאבק נגד הלאומנות והגזענות. לא ההתחשבנות מעניינת אותנו, אלא הרצון לגדוע את המכניזם הכמעט אוטומטי של הצביעות בעודנו באיבו. זהו מאבק קשה וכפוי טובה. כבר שנים שאנחנו תולים תקוות בכל מיני תמהונים, החל מעמרם מצנע דרך עמיר פרץ ועד שלי יחימוביץ’, ואחר כך נדהמים מהבגידה שלהם. המצב קשה עוד יותר כאשר גם אינטלקטואלים ואנשי רוח נספחים אליהם בעת משבר צבאי אמיתי, וההתקרנפות של עמוס עוז ויהושע סובול עדיין צורבת בבשרנו. אז כדאי לדעת שהכל צפוי. וכך מתהווה התהליך הנפשי של קורבנות התסמונת הזאת, אזרחים המשתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית והרעיונית: אנחנו צופים בהתנהלותם של פוליטיקאים מתקדמים, מטפחים ציפיות, מתרשמים לטובה ממאמרים או מהופעות בכנסת ובטלוויזיה, תולים תקוות במתונים גם כשהם בממשלה, מתאכזבים מרה, מקללים, ואולי גם מתייאשים. אישית, כבר הסכנתי לכל אלה אבל אין לי יכולת נפשית לסבול את השלב הבא, שהוא עיוות מגמתי של ההיסטוריה על ידי אותם בני עוולה, העושים מעשה זימרי ומבקשים שכר כפנחס.

יחימוביץ’ היא פוליטיקאית קטנה שהתחפשה ללוחמת פופוליסטית בשער בת-רבים; לדעתי היא סמל של אסכולה שלמה בתקשורת, שגייסה ביולי ובאוגוסט 2006 את דעת הקהל הישראלית לתמוך במלחמת לבנון השנייה, טייחה את המחדלים ואת הפשעים והפכה לשותפה פעילה בכולם. אם יחימוביץ’ עדיין דבקה בעמדותיה מימי המלחמה כתוצאה מאילוצים פוליטיים הנובעים בחברותה הפעילה בסיעה קואליציונית, עסוקים עמיתיה בטישטוש עקבות, במריחה גסה של צבע לבן על חטאיהם. כך הרהיבו עוז הקרנפים הרבים המסתופפים תחת המטרייה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מוסד ניאו ליברלי במסווה של נאורות, להוציא חוברת של ביטאונם המחפיר "העין השביעית" ולהופיע כקורבנות של ביקורת ואיבה ציבורית בשל נאורותם במהלך המלחמה. אנשים טובים כשלעצמם כמו נחום ברנע, עוזי בנזימן, צבי בראל וירון אזרחי שנמנעו מכל ביקורת על המלחמה בתחילתה ותמכו בעצם באהוד אולמרט ובממשלתו, סבורים עתה שהציבור "מכה את השליח". אז קודם כל, איש לא היכה אותם בשום צורה, ושנית, ה"שליחות" שלהם כוללת רק ביקורת בדיעבד, שאיתה רוב הציבור דווקא מסכים. נכון שרבים בציבור, בעיקר המגיבים באינטרנט (טוקבקיסטים) הם כל כך ימניים וגזענים, עד שכל עמדה שהיא פחות מרצח תושבי לבנון ומחיקת כל עריה וכפריה נחשבת בעיניהם לגילוי של שמאלנות. אבל לאף טוקבקיסט לא היה אפילו שמץ של השפעה על ראש הממשלה, ואילו אנשים כמו ברנע ובנזימן יכלו בזמנו לרסן אותו, ולא עשו כן. הם יכלו ללמוד משהו מעיתונאים כמו ב. מיכאל או גדעון לוי, אבל העדיפו להתבצר עם עמיתיהם במקלטים החמימים של ההסכמה הלאומית. עתה הם דורשים מאיתנו שנזדהה עם אומץ לבם ויושרם המקצועי, וכדי ביזיון וקצף. הם אינם שליחים של השלום, או של הצדק או אפילו של השוויון החברתי, אלא שליחים של הממסד והממשלה.

כדאי להשחיז כבר עתה את הכלים של השמאל לקראת הקונפליקט האלים הבא, עם הפלסטינים, עם הסורים, אולי אפילו עם האיראנים. עלינו להכין את העתודות של אנשי שמאל אמיתיים, שלא יריעו לשליטים גם אם ביבי נתניהו לא יהיה אחד מהם. כדי להצליח במשימה הזאת אנחנו צריכים להשתחרר מכמה מהתסמונות הקבועות, המלוות אנשי תקשורת רבים בכל מלחמה. קודם כל, צריך להתנער לגמרי מהקלישאה השחוקה אודות שביתת נשק בין התקשורת לבין הממסד והצבא בזמן הקרבות. "רעש, יורים!", זוהי הסיסמה החדשה שתלווה אותנו במלחמה הבאה. ל"רעש" יש לא רק סיבות, אלא גם מטרות. נזדקק ליותר מארבעה-חמישה עיתונאים כדי להרים קול מחאה בעיתונות הישראלית והזרה. המטרה שלנו היא למנוע קורבנות בנפש, לסגור את הברזים ליעדים מלחמתיים וליצור ויכוח לאומי סוער שיפסיק את התוקפנות. אני יכול רק לקוות שלפחות אחד מעשרים הישראלים שחתמו על המאמרים והרשימות ב"עין השביעית" יידע להוקיע את אולמרט וגם את עמיר פרץ אם הם יובילו אותנו למלחמה נואלת נוספת.

עלינו לשבור כבר עתה את הקונסנזוס סביב ההסלמה עם איראן. כל ממשלה ישראלית מוכרחה להבין מראש, שתוקפנות נגד איראן נחשבת בעיני אזרחים נאמנים רבים לאסון לאומי מחריד ולהסתבכות בהרפתקה מרחיקת לכת שאין למדינה כוחות כלכליים וצבאיים לעמוד בה לטווח ארוך. אסור לחכות עד שמטורפים בממסד (ובנושא האיראני אני חושש מאפרים סנה עוד יותר מאשר מפני נתניהו) יכניסו אותנו לבוץ שכמוהו לא ידענו מאז 1948. אחרי שהמטוס הישראלי הראשון יפציץ את המתקנים הגרעיניים באיראן נישאר עם הספירה לאחור עד לתגובה הצבאית שהציבור בארץ איננו מסוגל לעמוד בה. אבל אז יהיה מאוחר מדי. הבנזימנים וחבריהם יגנו על הממשלה בגלל שעת החירום והמתקפה התקשורתית הכלל-עולמית על מדיניות ישראל ואולי גם על עצם קיומה. לכן עלינו להקדים רפואה למכה, ולחזור עשרות פעמים על כל מסר אנטי מלחמתי אמין, שישכנע את הציבור שהממסד עלול להמיט עליו אסון בלתי-הפיך.

"שקט, יורים" הפך למנטרה בדוקה של העיתונאים, והוא משקף את ההתקפלות של כל התנגדות לתוקפנות ממסדית בזמן אמת. לכן הצבועים אינם סתם חבורה של אנשים נקלים ולא סימפטיים, שאותם אנחנו תוקפים כדי להרגיש יותר עקביים ויותר עקרוניים. תופעת ההתקרנפות והצביעות של כותבים ועסקנים, המבקשים לאייש את הנישה היונית במפה הרעיונית, הפכה למסוכנת, כי היא מאפשרת את ניטרולה של ההתנגדות האמיתית למדיניות המסורתית הרת האסון של ממשלות ישראל.

Share on Facebook