בסוף הימים הנוראים ולקראת סוכות מתמעט והולך החשק לדבר על פוליטיקה במונחים הרגילים, והרצון לשאוף אוויר נקי, להתבונן על העולם ביותר משמץ של אופטימיות ולתת אפילו למנוולים הוותיקים, ששמם צרור אצלנו במגילת קלף מצהיבה, ליהנות מהספק. אבל גם אם משקיטים לרגע את דברי הביקורת הנוקבים, קשה להשתחרר מתחושת המיאוס הכללית. הפעם היא איננה רק נחלת מבקרים שוצפים וחסרי הומור, המחפשים בשבע עיניים מחדלים ועסקי-ביש; גם סתם ישראלים מן השורה, ציונים טובים ואולי אפילו קצת ירחמיאלים ותמימים, מדברים על מדינתם בבחילה גלויה. ברפואה קוראים לזה קריסת מערכות, שממנה אין בדרך כלל שום תקומה. אנחנו פוגשים אנשים ונשים בכל מקום. ברחוב, בבתי קפה, באוטובוסים העירוניים והבינעירוניים, במרפאות קופת חולים, במסדרונות בתי אבות ובתי חולים, וכולם משננים את אותה מנטרה: נמאס לנו, הכל מלוכלך, כולם מושחתים, ישראל היא המקום הכי גרוע בעולם לחיות בו.

דווקא מהצד שלי נשמעו לא מעט דברי הרגעה. יש מקומות הרבה יותר גרועים מישראל לחיות בהם, יש מוצא מחלק גדול מהמצוקות שלנו, יש ארצות יותר מושחתות, יש מה לעשות כדי שהחיים כאן יהיו טובים יותר. זה אולי נובע מהשורשים הסוציאליסטיים שלי, מן העובדה שמעולם לא ראיתי את עצמי כליברל מפונק שהכל מגיע לו. אבל לעתים קשה לי לראות ישראלים, שבימים כתיקונם מטיפים לי שאני צריך להיות יותר פטריוט (הם מתכוונים ללאומן, וברור שהגיע הזמן לחדד את ההבדלים בין המונחים האלה), מאבדים בבת אחת את האמון בחברה שבתוכה הם חיים.

מעניין שכמה מהם איבדו כבר מזמן את המוטיבציה שלהם לפעול למען כלל החברה. הם זקוקים לחברה מתוקנת לא במובן הערכי אלא התיפקודי. לטעמם, הצבא, שירותי הביטחון, המשטרה – חייבים לשקוד על ביטחונם האישי ועל החירות שלהם ולהתעלם מהמגזרים השרויים במצוקה. כאשר נקהלו האזרחים הערבים בסוף השבוע שעבר למחות על הטבח שהמשטרה עשתה בהם באוקטובר 2000, הגדירו העיתונים את החרפה ההיא כ"מהומות". הם שיקפו היטב את יחסם האדיש של השבעים במגזר היהודי למצוקות המיעוטים האתניים והכלכליים. שלא במודע, היחס שלנו לאזרחים הערבים רק מעצים את המיאוס של כל אדם הגון מישראל, גם אם הוא עצמו ישראלי טוב. לא ניתן לרדוף יותר ממיליון בני אדם בשל מוצאם, ולחיות כאן כמו בסקנדינביה. רבים בתוכנו חשים בכך, גם אם אינם מגדירים לעצמם את הדברים במונחים הדמוקרטים האלה.

אבל אנשים רבים מעווים את פניהם בבחילה כיוון שאיבדו את האמון בממסד. ישראל היתה ונשארה מדינה קונפורמיסטית מאוד. רוב אזרחיה מאמינים באתוס המרכזי שלה וגם מקבלים את המיתוסים האמיתיים והשקריים. אין ולא יהיה כאן חשבון נפש אמיתי עד שנקלוט שהמצוקה שלנו איננה נובעת רק מהכיבוש של 1967, אלא גם משורשי המאבק בין שני העמים, מדרך שבו נישלנו עם שלם מאדמתו, ומהצורך שלנו להתעלם מאנושיותם של הקורבנות כדי שנוכל לחיות עם עצמנו. רגש האשמה מבעת את הטובים שבינינו, והבהמיות והאדישות מאפיינים את האחרים. סתם אזרחים נדהמו, למשל, מאלימות המשטרה וכוחות הביטחון האחרים במגרשי הכדורגל שלנו, אבל מסרבים להודות שהנבואה העתיקה של השמאל התגשמה במלואה, ושהשוטרים העתיקו לתוך ישראל את שיטות הפעולה בשטחים.

גם הלוחמה נגד מפגיני השמאל הפכה לכמעט רצחנית, ואנשים בעלי תודעה היסטורית נזכרו בדרך שבה הפלוגות המיוחדות שנוסדו בגרמניה הוויאמרית התנכלו לפעילי השמאל ואף רצחו אותם אחרי מלחמת העולם הראשונה.

אבל תחושת המיאוס של הציבור הרחב איננה קשורה, כאמור, בשיקולים רעיוניים שמאליים או ליברליים. התיפקוד הלקוי של הצבא במלחמת לבנון השנייה אבל גם בעזה, העצים חששות קיומיים קמאיים. אם הצבא אינו מסוגל להגן על תושבי ישראל אז מסתבר שנקלענו כאן למלכודת מסוכנת ומפחידה. החשק למלחמות הולך ויורד, ואזרחים רבים שלא חלמו מעודם על ויתורים לסורים שוקלים אותם עתה, לעתים מהסיבות הלא נכונות. לא ההכרה בצדקת הטענה הסורית לקבל את אדמותיהם הגזולות ברמה מטרידה את האזרחים, אלא החשש מהתלקחות נוספות שמחירה מי ישורנו.

הציבור מאס גם במכניזם שקדם להקמת ועדות הבדיקה למיניהן. ההתחמקות של הממשלה מחקירה אמיתית היא שקופה, וגם תומכי הממשלה עד לפני כמה חודשים מבחינים בה ומפנימים את השלכותיה. בסופו של דבר תקום ועדה לבדיקת הסיבות שלא נוסדו ועדות אחרות. הבדיחה היא על חשבוננו. גם ישראלים שתיעבו את עצם ההחלטה לפתוח במלחמה מן היום הראשון, כמוני, מודאגים מתיפקוד מערכי החירום ומההפקרות הכללית השוררת בכל מקום. במקום שעמיר פרץ ישקוד על הקמת פיקוד עורף חדש, שישלב שיקולים סוציולוגיים והומניים בעבודה יעילה לשיפור המצב בימ"חים, הוא עסוק במלחמת הישרדות בתוך מפלגתו העלובה. אף אחד כבר לא חולם שפרץ, שעומד בראש מערכת הביטחון היקרה והבזבזנית, ינהיג כאן רפורמות חברתיות מרחיקות לכת. צריך לזכור שהוא מנהיגה של מפלגה שחלק ניכר מחבריה הם בעלי השקפת עולם ניאו-ליברלית, פרו-אמריקאית ותומכת בגלובליזציה. מי שחולם על מהפכה מבנית במצב החברתי-כלכלי שמתן וילנאי ודני יתום יהיו מבצעיה העיקריים, שוגה בהזיות מסוכנות.

אבל הציבור הפטריוטי מודאג גם מהתנהלותם האישית של מנהיגיו. ההטרדות המיניות, השחיתות הגלויה והסמויה, ביזוי מוסד הנשיאות וביזוי הכנסת, הפכו ממטרד לבעיה מבנית שבלי לפתור אותה המדינה פשוט תתמוטט. הפרטים כבר משעממים. קשה לדעת מי צבט את מי, מי נישק את מי, מי אנס את מי, וזה פחות חשוב מאשר התמונה הכללית. דן מרידור צודק בהחלט בטענתו שהפרשיות המרובות וההתערבות של המשטרה והפרקליטות משנות את המצב הקיים לטובה. ההרתעה תפסה את מקום ההטפות ודברי הכיבושין, ויש להניח שמשרדי הממשלה ומוסדות ציבור אחרים יהיו בעתיד יותר ידידותיים כלפי נשים. גברים רבים מתלוננים על אווירת הפחד, ועל החשש אפילו מפלירטוט תמים יחסית, אבל יש מקום לאופטימיות בנושא הזה. אחרי ההלם הראשון, שהוא בריא מאוד לחברה, יחול איזון בנושא יחסי גברים-נשים במקומות העבודה. זו רק שאלה של זמן.

לפחד מהחשיפה התקשורתית ומפעילות רשויות אכיפת החוקים יש השפעה גדולה גם בנושאי השחיתות. יש יותר מושחתים היום מאשר בעבר, אבל גם האיום עליהם, על רמת החיים שהם מקיימים ועל אושרם האישי הוא עצום. שלטון מפלגת "קדימה" המלאכותית הוא זמני בלבד, בעיקר בגלל השחיתות, חוסר האמינות ודרך ניהול המלחמה. טוהר המידות יהיה נושא חשוב בכל מערכת בחירות, למרות העובדה המצערת שהציבור הלאומני נוטה להתעלם מפרשיות שחיתות אם המושחתים משרתים את מטרותיו העיקריות. כאשר אריאל שרון היה נושא דברן של ההתנחלויות, אנשי גוש אמונים וידידיהם הרבים בימין הגנו עליו בחירוף נפש על אף שידעו שהוא שקוע עד צוואר בביצת השחיתות. הם נזכרו בסיאוב המוסרי שלו ושל בני משפחתו רק אחרי שהכריז על ההתנתקות. אני חייב להודות, למען היושר האינטלקטואלי, שהמוסר הכפול הזה דבק גם בשמאל הציוני כאשר היה נדמה להם (לדעתי בטעות) ששרון הוא האיש שלהם. לפתע חדלו רבים וטובים להאשים אותו בפריעת המוסר הציבורי ובקבלת שלמונים. מכל קצוות המפה הפוליטית תרמו עסקנים ועיתונאים לאווירת המיאוס המאפיינת של שנת 2006.

יש לי רק הערה אחת, אולי לא אורתודוכסית, בנושא פרשות השחיתות המכרסמות באושיות החברה הישראלית. לא הייתי משרבב את נושא המינויים הפוליטיים במסע הצלב שעלינו לנהל נגד הגניבות, השוחד וההטרדות המיניות. למען האמת, אני בכלל בעד מינויים פוליטיים עד גבול ידוע. כלומר, מינויים סיטוניים של אנשים בלתי ראויים הם פסולים, אבל איוש המשרות הבכירות והפחות בכירות על ידי אנשים המאמינים בדרכו הרעיונית ובאישיותו של השר הממונה הם לדעתי בסדר גמור. אם הייתי נבחר לתפקיד שר החינוך, למשל, הייתי דואג שתפקידי המפתח יופקדו בידי הומניסטים הדוגלים גם בחברה שוויונית ומתעבים כל גילוי של גזענות. הייתי גם שמח לשלוח הביתה פקידים שמונו על ידי לימור לבנת מטעמים רעיוניים או מפלגתיים.

לכן אינני מתלהב מהתביעה המשפטית נגד ח"כ צחי הנגבי, ולא מייחס לו עבריינות פלילית. את דינם של עסקנים המציפים את משרדיהם במינויים פוליטיים בלתי ראויים חייבים לחרוץ הבוחרים, לא בתי המשפט. בשנים האחרונות נוצר אצלי הרושם שכמה מפעילי טוהר המידות מבקשים לרסן את הפוליטיקאים בשם אינטרסים כלכליים ופוליטיים של המעמד הבינוני העליון. אם עמיר פרץ, למשל, לא היה מועל בשליחותו אלא מעדיף להיות שר של משרד כלכלי וליזום רפורמות אמיתיות במשק לטובת השכירים, הגימלאים ושכבות המצוקה, אני משוכנע שעורכי הדין החלקלקים ששמו עצמם ממונים על טוהר המידות היו נטפלים אליו השכם והערב, ומגייסים את רשויות החוק כדי להתנכל לכל צעדיו הפוליטיים והכלכליים. עבור אנשים אלה "שלטון החוק" מתפרש כמימוש זכותם להתעשר, לזכות בהגנה בפני אינפלציה באמצעות אבטלה מבוקרת, ולהמשיך לחיות כמו נסיכים בחברה מקוטבת. הנגבי איננו גיבור חלומותי, אבל הוא הפך למטרה קלה מדי עבור אנשים שסדר היום הפוליטי שלהם חשוד בעיני.

Share on Facebook