30 שנה עבד יעקב מזרחי בלשכת המס של ההסתדרות הכללית ברחוב מסילת ישרים בירושלים, ותמיד חשב ששפר עליו גורלו. זו היתה דעת יחיד שלו, שכן כל חבריו לעבודה סברו שהוא בעצם איוב מודרני, עם אשתו הנכה, בניו הנכפים והיבלת הגדולה על אפו שכיערה עוד יותר את קלסתר פניו המהוה ממילא. מזרחי ידע שכולם בלשכת המס מרחמים עליו, אבל הוא נהג לחייך אליהם מבלי לשכוח אפילו לשנייה את הבוז התהומי שרחש להם. איש מהם לא ניחש את המתרחש בנפשו של האיש החרוץ, שמעולם לא התבטל במקום עבודתו, אלא שקד על מטלותיו הפשוטות בכובד ראש של תלמיד ישיבה.

מזרחי גדל במשפחה מסורתית, אבל לא האמין באמונות תפלות כלשהן, ובלבו כפר אפילו בעצם קיומו של אלוהים. בעצם, הוא האמין רק במנחם בגין, מנהיג "חרות" שנהג לשאת נאומים נפלאים בכיכר מנורה הסמוכה. מזרחי ידע שבגין הוא טאבו בלשכת המס. רוב הפקידים היו חברי מפא"י, וגם מזרחי נרשם כחבר אבל תיעב בכל לבו את מפלגת השלטון ואת מנהיגה דוד בן-גוריון, עֵשו שגזל את בכורתו של יעקב הטוב ממנו. "יעקב" היה בגין, ומזרחי נהג לקיים איתו בלב דיאלוגים אילמים, שאיש מחבריו לא שמע מעולם. מזרחי שמע עשרות פעמים את הקטע הקבוע בכל נאומיו של בגין על שני אנשי המחתרות הימניות שפוצצו את עצמם ביחד כדי שלא לתת לבריטים את הסיפוק להוציא אותם להורג בתלייה. אחד מהם היה אשכנזי והשני ספרדי. קשה לומר שמזרחי היה מאוהב באשכנזים, והבוסים שלו בלשכת המס ובמפלגה נראו לו מנוכרים, רודפי כבוד ובעיקר אנוכיים. המנהל, יוסף שניר, נאם באולם האסיפות לקראת הבחירות, וטען שבגין הוא "דמגוג המבקש להרוס את כל הישגיו של ציבור העובדים". שניר היה גם חבר הנהלת הפועל ירושלים בכדורגל, ותמיד חשד שמזרחי הוא אוהד נסתר של בית"ר. זה לא היה חשד שווא, אבל מזרחי לא הודה שום דבר. הוא אפילו הופיע למשחק החגיגי של הפועל באחד במאי נגד הפועל תל-אביב, אבל ישב ביציע בדממה מוחלטת. הוא לא נתן אמון באיש מחבריו לעבודה. נסים דגמי לחש באוזניו שגם הוא חגג את ניצחון בית"ר בדרבי של 1954, אבל מזרחי לא שיתף פעולה. דגמי היה חבר בפלוגת הסדרן של הפועל, וזה היה כבר יותר מדי עבור מזרחי. אהבתו לבית"ר היתה נושא משני, כמעט זניח. העיקר זה בגין. בית"ר היא רק תוצאה טבעית של ההערצה למפקד האצ"ל, לא הסיבה.

במוצאי שבת, ערב סגרירי בשנת 1955, לבש מזרחי את מיטב בגדיו לעצרת של תנועת החרות במנורה. הוא היה נרגש וקצת עצבני. ביום שישי זימן אותו שניר למשרדו, וביקש ממנו להופיע בלשכת המס אחרי צאת השבת להסעה מאורגנת לאסיפת מפא"י בקטמון. בן-גוריון היה הנואם הראשי, ושושנה דמארי נועדה להופיע בתוכנית האמנותית.

מזרחי, שלא האמין באלוהים או בגורל, קילל חרישית את מזלו הרע. כמה טיפוסי שהם עורכים אסיפה גדולה והסעה מאורגנת דווקא בערב שבו בגין מופיע כמה עשרות מטרים מביתו ליד שוק מחנה יהודה. הוא שמע את מנהלו בפנים חתומות, לא אמר דבר מלבד "שלום" חטוף ופנה לצאת. אבל שניר ידע היטב עם מי יש לו עסק. "אתה יודע שמחכה לך קידום בקרוב מאוד", אמר ומזרחי קפא על מקומו, "אני מבטיח לך שהקידום איננו תלוי בפוליטיקה שלך. מצדי, שתבלה את מוצאי שבת עם בגין. אבל יש אנשים אחרים בלשכה, פחות סובלניים ממני. חמישה חבר’ה מלשכת המס כבר הודיעו שלא ילכו לאסיפה. כולם אנשי מפ"ם. זה איכשהו מקובל אצלנו כי יש להם מיכסה לתפקידים מסוימים. אבל בגין זה סיפור אחר. אנחנו מאוד לא אוהבים את בגין, שהוא גם אויב ההסתדרות ואויב המוסד שממנו אתה מתפרנס".

מזרחי בקושי נשם. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו רמז כמעט בגלוי שהוא איש של בגין. הוא התקשה מאוד בדיבור, פניו האדימו והגמגום הקל שלו בלט מאוד. "יהיה בסדר", הוא פלט, "אל תדאג". שניר לא היה מרוצה מהתגובה הזאת, שכן מזרחי לא אמר במפורש שהוא יגיע להסעה. אבל הוא הסתפק בדברים האלה ולא המשיך בשיחה. בלבו פנימה הוא היה משוכנע שכל תושבי השכונות מסביב לשוק אהדו את בגין בכל מקרה, אבל הוא החליט לפקוח עין על מזרחי. אחרי שכבר ביקש ממנו במפורש להשתתף באסיפה עם מנהיג מפא"י וראש הממשלה, הפור נפל. בעיני שניר גורלו של מזרחי נחרץ אלא אם כן ישקול שוב את הדברים ויחליט לנהוג בתבונה. מזרחי קלט שתהיה לו שבת קשה מאוד. גם הפעם ידלג על הביקור בבית הכנסת של הכורדים חרף בקשתו המפורשת של אחיו. אחרי החמין ילך לישון כמה שעות ואז ייתן לרגליים לחשוב במקומו. לשכת המס קרובה כל כך למנורה והוא ממילא ינוע מזרחה, לאותו כיוון. הכול צפוי והרשות נתונה, כפי שמורהו בתלמוד תורה נהג לומר.

בשעה שבע וחצי הלך דרך נחלת ציון לכיוון מסילת ישרים. בזיכרון משה כבר שמע את הקולות ממנורה. ראש סדרני בית"ר, המכונה אבייאד, בדק את מערכת תיגבור הקול של אלבינגר, שעבד בשביל כל המפלגות ומיהר ממנורה לאסיפה של בן-גוריון בקטמון. סמוך ללשכת המס ראה מזרחי את האוטובוס של מפא"י, מקושט באות אל"ף ענקית. רוב העובדים הסתובבו ליד האוטובוס ועישנו בשרשרת. שניר ישב על המדרגות שהובילו לשער המוסד ופיצח גרעינים. בכל יום שישי קנה שניר גרעינים אצל יוסף בהרי בסמטת יעבץ, וראה במחווה הזאת ביטוי הולם לעממיות שלו. עתה חילק גרעינים לעובדים שהסתופפו סביבו. הוא נראה מאוד מרוצה, התבונן בעובדיו כמו מאמן של קבוצת כדורגל הגאה בשחקניו לפני מפגש מכריע בגביע המדינה. עיניו הקטנות והערמומיות התרוצצו בחוריהן. סגנו, יהודה אבירם, נהג לומר שלשניר יש עיניים גם בגבו.

נהג האוטובוס נעלם למקום כלשהו, אולי קפץ לרחוב המלך ג’ורג’ לקנות סיגריות. מזרחי עמד בפינה אפלולית והמתין. בינתיים הציג עסקן מקומי מחרות את ראש בית"ר לפני רבבות הנאספים במנורה, ומזרחי שמע כל מלה. בתוך כמה דקות נאלמו דום כל המתקהלים בכיכר מנורה. גם ליד האוטובוס שררה ציפייה דרוכה. קולו הצרוד של ראש בית"ר ניסר מעל ראשי הנאספים, אך עד מהרה הפך צלול וחד. "אזרחיות ואזרחים", פתח בגין, והפתיחה הפשוטה הזאת היתה אות לתרועה אדירה, כמעט בקול אחד, של רבבות אוהדיו, "באתי אליכם תושבי ירושלים בלי שושנה דמארי, בלי יפה ירקוני ובכל זאת נאספתם ברבבותיכם לשמוע את דבר תלמידי ז’בוטינסקי". הרמז העבה הזה לאסיפה הממסדית של בן-גוריון, על צבא האוטובוסים וזמרות החצר שלו, הצחיק מאוד את הנקהלים. בגין המתין, כמו דמגוג שייקספירי ברומא העתיקה. "ירושלים עיר דוד, עיר תכלת-לבן", אמר פתאום בלי שום סיבה נראית לעין, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. אחד הוא דגלנו, חד-נס, כפי שאמר מורנו ורבנו זאב ז’בוטינסקי".

מזרחי הבין שאין לו ברירה. רגליו נשאו אותו למנורה, לבו נשא אותו למנורה, בגין נאם ומילותיו המתוקות נכנסו היישר לנפשו המיוסרת של האיש. הוא הלך דרך שביל עפר עלום, כדי ששניר לא יבחין בו. מזרחי הכיר כל פינה במרכז העיר, בעיקר בסביבות רחוב בצלאל. לבו נשא אותו לארץ חלומותיו, והרחיק אותו מארץ הגזירה של מפא"י. עיניו קצת דמעו, ראשו היה מסוחרר, ולכן לא ראה את הסגן, אבירם, עומד ליד הפנס העירוני הגדול ומעשן סיגריה מתוצרת חוץ. "נדמה לי שטעית בדרך, מזרחי", אמר אבירם בקולו הרך מדי, שתמיד ניסרה בו איזו נימה מרושעת טמירה, "השביל הזה מוביל ישר לבגין, לא לבן-גוריון".

אין מה לעשות, זהו הגורל, אמר לעצמו מזרחי, האיש שתמיד התגאה בכך שאיננו מאמין בדברים כאלה. אפשר איכשהו להסתדר עם שניר, אבל אבירם הוא חבר מרכז מפא"י, שאפתן שיגיע רחוק. הוא יעשה ממני דוגמה למען יראו וייראו. אבירם נעץ במזרחי עיניים כחולות, קרות כקרח. "אתה רוצה ללכת לבגין, אז לך לך", אמר, "אני לא מאמין בכפייה רעיונית. זה שייך לדור הוותיק, אנשים כמו שניר ואדוניו במועצת הפועלים. אני יכול לעמוד כאן שעה ולהסביר לך מדוע בגין הוא האויב המעמדי שלך; מדוע הוא רוצה לנשל את ציבור העובדים מכל נכסיו ולהעביר את הכול לחבריו הבורגנים. אבל אין שום סיכוי שתקשיב לי. אתם באמת אוהבים את בגין, בית"רים בדם. אני קורא לזה תודעה כוזבת, אבל בעצם אין בינינו דיבור. לך, ואני מבטיח לך שלא אומר לאיש שראיתי אותך. אתה לא ראוי בכלל ללכת לאסיפה של בן-גוריון".

מזרחי היה מעדיף לקבל סטירת לחי, או נזיפה ואפילו הודעת פיטורים משניר, מאשר לשמוע את קולו המתנשא של אבירם. אבל הוא גם האמין לסגן, שהדברים לא יועברו לבוס. אבירם חשב את עצמו לאיש העולם הגדול מאז ששהה חצי שנה בהשתלמות בלונדון. התדמית האירופית והליברליזם המבוקר הלמו אותו מאוד. הבוז שלו כלפי שניר היה עצום. גם זה גורל, חשב לעצמו מזרחי, האיבה של אבירם לשניר אולי תציל אותי, למרות שהסגן הרבה יותר גרוע מהבוס שלו.

מזרחי עזב את אבירם והתחיל לרוץ. גשם דק התחיל לרדת, אבל קולו של בגין מִגנט אותו לכיכר. כאשר הגיע למנורה הגשם התגבר וכמה עשרות בני-אדם חיפשו לעצמם מחסה ליד קירות הבתים ברחוב בצלאל. אבל מזרחי התקרב לבמה המקושטת באות חי"ת ובתמונותיו של ז’בוטינסקי. עד מהרה גאה קולו של בגין, התגבר על רעש הגשם ועל רחש הקהל הענק. המנהיג עמד ליד המיקרופון של אלבינגר, שערו הדליל היה רטוב ואפילו משקפיו התמלאו מים. "הגשם הזה מפחיד אתכם תושבי ירושלים?" שאל בגין, "אתם תושבי ירושלים שעמדתם בגשם הפגזים של הלגיון הערבי?". הקהל נרגע באחת. גם מתי המעט שהסתתרו מהגשם חזרו למקומם בתוך ההמון. המנהיג הפליג בדברים. תיאר תרחיש דמיוני שבו הוא ובן-גוריון נוסעים יחד לקפריסין כדי לשאול את המפקד הבריטי שם מי בעצם גירש את הבריטים מהארץ בשנים 1946 עד 1948. התיאור ריתק והצחיק את הקהל. בגין ירשה לראש הממשלה לעלות ראשון למטוס שייקח את השניים לקפריסין, "אחרי הכול, הוא הרבה יותר מבוגר ממני. גם אין לו הרבה זמן להישאר ראש ממשלה".

מזרחי כבר הפסיק להקשיב, ורק כאשר בגין הכריז ש"נותרו עוד שבעה-עשר יום לשלטון מפא"י" הוא הצטרף למריעים כמצוות אנשים מלומדה. הוא היה מאושר, ריחם על עמיתיו שנסעו לאסיפה המשמימה של בן-גוריון. הוא חייך, בפעם הראשונה באותו יום, כאשר בגין הכריז ש"עם התחלפות השלטון ניקח כולנו את גורלנו בידינו ונהיה בני-חורין". את הביטוי הנהדר הזה, "בני-חורין", שינן מזרחי באוזני אשתו כמה פעמים כאשר חזר לביתו בשוק. אבל היא נעצה בו מבט אטום מכל רגש, ומלמלה משהו. מזרחי ישב, כדרכו, ליד החלון המשקיף על הרחוב הקטן שבו התגורר, וחשב שאפשר בהחלט לחכות עוד 17 ימים עד שבגין יהיה ראש ממשלה. אבל כאשר זה באמת קרה, בשנת 1977, 22 שנים אחרי האסיפה במנורה, היה מזרחי חבוש בבית מחסה לקשישים חשוכי-מרפא, בלי הכרה. גורלו אולי שפר עליו, אבל לא עד כדי כך.

Share on Facebook