ב-21.8.2005 נמצאה המשוררת דליה רביקוביץ בביתה ללא רוח חיים. יותר משנה אחרי מותה הפתאומי אנו עדים לכתבות רבות בעיתונות העברית. המוספים הספרותיים הקדישו מקום נרחב לצדדים רבים בפועלה הספרותי והציבורי. למרבה הצער, בשלל הכתבות הרבות נעלמה כלא היתה העובדה שבחייה היתה מזוהה עם השמאל הישראלי. בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967 הרבתה לכתוב שירה פוליטית תוך הבעה של ערכים הומאניסטיים. היא היתה פעילה מאוד בתנועות שלום שונות, ללא השתייכות פורמלית לארגון כלשהו.

דליה רביקוביץ הביעה הזדהות עם סבלו של העם הפלסטיני ברבים משיריה.

זכור המונולוג שכתבה מנקודת מבטו של מחבל מתאבד. חוגי הימין ולמרבה הצער גם מבקרים הקוראים לעצמם ליברלים ואנשי שלום וקידמה פירשו את המונולוג לא כבטוי לסבלו של עם מדוכא אלא כהזדהות עם פיגועי התאבדות. זו היתה ביקורת שלוותה בהסתה פרועה וחסרת מעצורים נגד יצירה ספרותית של דליה רביקוביץ.

בינואר 2000 הופיעה רביקוביץ ב-CNN והביעה התנגדות לממשלת ברק, במיוחד עקב הפקעת אדמות פלסטיניות בגב הר חברון. דליה רביקוביץ הצטרפה לקבוצת סופרים – לצערנו לא גדולה – שבאו להר חברון להביע את הזדהותם עם הפלסטינים, שנעקרו מאדמתם והתגוררו במערות ההר טרם העקירה.

במקרים רבים היא לא חסכה את שבט לשונה ויצאה בביקורת חריפה וזועמת לנוכח הכיבוש הישראלי, וכן גם לנוכח שלל גילוים קשים מנשוא אודות מעשים מחפירים שביצע צה"ל בשטחים הכבושים תוך התנכלות לאוכלוסייה האזרחית בגדה וברצועת עזה.

העובדות שצוינו לעיל אין להן אפילו שבריר של ביטוי בשלל הכתבות שהופיעו בשנה האחרונה בעיתונות כקווים לדמותה של המשוררת דליה רביקוביץ. קשה להשלים עם העובדה שמצליחים להעלים מהזכרון הציבורי את המחויבות הגדולה של המשוררת למאבק חסר הפשרות נגד הכיבוש ואת תרומתה המבורכת לשלל פעולות חשובות שנעשו על ידי ארגוני שלום נגד הכיבוש.

היתה לי זכות גדולה להכיר את דליה מפעילות משותפת שנתיים לאחר מלחמת יוני 1967. היה זה בכינוס של אנשי רוח נגד המלחמה. דליה נטלה חלק מאוד פעיל בדיונים והיתה למעשה הרוח החיה בכינוס בהתבטאויותיה הזועמות נגד המלחמה, וזאת בתקופה שרבים רבים מאזרחי ישראל – כולל חוגים בשמאל הישראלי – היו באופוריה בעקבות אותה מלחמה מיותרת. היה דרוש אומץ לב להשמיע מלים כה בוטות נגד המלחמה בשעה שרבים מחבריה שרים שירי הלל למה שנראה בעיניהם הישגים מזהירים של צה"ל. ואת אומץ הלב הזה היא הפגינה בחדוה רבה, כשהיא מוכיחה כי היא יודעת להתמודד עם גילויי שנאה ומשטמה לא מעטים שהופנו לעברה.

במהלך הדיון על דרך הפעולה שיש לנקוט נגד הכיבוש ופעולות צה"ל בשטחים הכבושים הגיע המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. הדיון נמשך עד השעות הקטנות של הלילה, ועד היום מלווה אותי בהתרגשות רבה העובדה שהייתי עד לרעות שנרקמה בין דליה ומחמוד. כל הנוכחים התרשמו מתמימות הדעים של שני ענקי השירה – המשוררת הישראלית מצד אחד והמשורר הפלסטיני מצד שני – כשביטאו את התנגדותם הנמרצת והתקיפה לכיבוש הישראלי ובגיבוש דרכי פעולה שיש לנקוט.

זכורני שגם בתום הדיון הפוליטי המרגש הסבנו יחד עם דליה ומחמוד לשיחת רעים נעימה.

שמונה שנים מאוחר יותר נפגשתי עם מחמוד דרוויש במוסקבה. הוא הרבה להתעניין במתרחש בישראל וביקש ממני לא לשכוח למסור במיוחד דרישת שלום חמה וחברית למשוררת דליה רביקוביץ. קשה לי לתאר במלים עד כמה דליה התרגשה ושמחה לקבל ממני את דרישת השלום מדרוויש. גם בפגישתי במוסקבה וגם בפגישתי עם דליה בישראל אי אפשר היה שלא לחוש את הערכה ההדדית שרוחשים שני המשוררים זה לזה ומהמכנה המשותף המקשר ביניהם והוא המאבק לכינון שתי מדינות לשני עמים.

הייתי שותף לפגישה נוספת בין השניים בעקבות מותו הכואב של אמיל חביבי ב-2.5.1996. השלטונות בישראל נענו לאחר הפצרות רבות לבקשתם של ארגוני שלום לאפשר לדרוויש להשתתף בלוויה של חביבי. ללוויה הגעתי יחד עם דליה ושוב הייתי עד לפגישה מרגשת בין שני המשוררים. כשניגשתי עמה ללחוץ את ידיו של דרוויש חשתי בקשר המיוחד שבין שני המשוררים ואיך כל המחיצות הלאומיות נפרמות, ומה שמקשר ביניהם זו הערכה הדדית שרוחש כל אחד לעבודה הספרותית של רעהו, וכן הצורך להמשיך להאבק נגד הנגע הממאיר של הכיבוש.

פעמים רבות נפגשתי עם דליה רביקוביץ. שנה לפני מותה נכחנו בעצרת שיזמו אנשי רוח יהודים וערבים בתאטרון הערבי-יהודי ביפו. בכינוס הזה היא נשאה נאום תקיף נגד עוולות הכיבוש. היא גילתה אומץ לב בדבריה הנחושים וחסרי הפשרות שיש לפנות מיד את כל המתנחלים מהשטחים הכבושים ולשכן בבתי המפונים את הפליטים הפלסטינים.

בנאומה בכינוס היא לא חסכה את ביקורתה הזועמת כלפי חבריה, אנשי הרוח היהודים שנמנעו מלטול חלק בפעולה שנראתה בעיניה כה חשובה. קשה היה להישאר אדיש לחצי הביקורת שהתריסה לעברם ובציון כתב אשמה כבד – פחדנים. שמחתי מאוד לראות בקהל גם את המשורר נתן זך שהזדהה עם דבריה הנוקבים.

עד סמוך למותה נפגשתי עמה פעמים מספר. היא הרבתה להדגיש בפגישותינו את הצורך להגביר את המאבק נגד הכיבוש. היה חשוב לה מאוד שנמצא יחד נתיבים כדי לחשוף את הציבור הישראלי לתרגום לעברית של שירי דרוויש, ואיך לקרבו לבשורתו השירית שאותה היא מאוד העריכה.

ראוי לציין שבלוויה נכחו אנשים בעלי שיעור קומה ממחנה השלום כמו שולמית אלוני, אורי אבנרי ועוד. על כולנו מוטל הציווי להמשיך ולהזכיר את עולמה הערכי והאידאי של משוררת השלום, עולם אותו מבקשים היום למרבה הצער במיוחד חוגי הממסד להצניע ואם אפשר גם להסתיר.

Share on Facebook