בשנות ה-70 נסע עזר ויצמן לבקר ברודזיה – לימים זימבבווה – אצל ראש ממשלתה הלבן איאן סמית. המשטר שם היה דומה לזה של דרום-אפריקה בימי האפרטהייד – מיעוט לבן שולט בכל, ורוב שחור משולל זכויות. ויצמן התיידד בקלות עם סמית, שהיה כמוהו איש חיל האוויר הבריטי לשעבר. ואז פצה את פיו הגדול – אותו פה שלימים יאמר לבחורה ישראלית שרצתה להיות טייסת בחיל האוויר, "מיידלה, שמעת על גבר סורג גרביים?" – והשמיע כמה אימרות שפר: אנחנו הישראלים מבינים אתכם היטב. גם אנחנו מיעוט לבן בתוך אזור לא לבן, ומשתדלים לשמור על מעמדנו וזכויותינו למרות העוינות של העולם… וכו’. הוא גם הטיף לישראלים להראות הבנה ואהדה למצבם של הלבנים ברודזיה. זה עמד בניגוד למדיניות שפיתחה בשעתו גולדה מאיר, של טיפוח יחסים עם אפריקה השחורה (ולא חשוב שמניעיה לא היו טהורים במיוחד, ושמפלגת העבודה קיימה יחסים קרובים עם הממשלה הגזענית של דרום אפריקה).
היום אנו שומעים על טיפש אחר שפתח פה גדול – שגרירנו הנכבד באוסטרליה, שפיטפט על עמים לבנים בתוך ים של צהובי-עור מלוכסני עיניים – והעולם כמרקחה. משרד החוץ נוזף בו, עיתונאים מביעים בוז, וכן הלאה. אותי עניינה האמירה הזאת מפני שהבנתי ממנה שהוא ככל הנראה אף פעם לא ראה ערבים, וחושב שהאומה הערבית אף היא שייכת למה שקוראים הגזע המונגולי, היינו "צהובי-עור ומלוכסני-עיניים". כלומר, אנחנו לא יושבים בשולי המרחב הערבי, אנחנו בעצם מובלעת לבנה בתוך ים של מונגוליים… ואלה, איך לא ידענו? וכך גם אוסטרליה?
אבל כשחושבים קצת, מבינים שמר נפתלי הנכבד, ממש כמו עזר ויצמן בזמנו, אמר בגלוי דברים שפוליטיקאים חכמים אינם אומרים בפומבי – היינו, שישראל היא מובלעת זרה, גוף התקוע כמו קוץ בבשרה של יבשת עוינת, וכך היא רואה את עצמה. הוא הציג את זה בצורה נלעגת, אבל האמת היא שכך חושב האשכנזי המצוי בישראל. אני זוכרת שכאשר התחילו להגיע עולים מאתיופיה, הם נשאלו שוב ושוב על ידי התקשורת, איך זה לבוא למדינה מערבית לבנה? בשעתו כתבתי על כך מאמר תחת הכותרת "ארץ קטנה עם שפם" (לא חשבתי על עמיר פרץ), ובו הצבעתי על כך שישראל איננה בדיוק "מדינה מערבית לבנה", שיותר ממחצית האוכלוסייה איננה ממוצא אירופי (גם אם נחשוב את היהודים האשכנזים כ"אירופים", דבר שלא תמיד היה מקובל על כל האירופים!) – כי הרי חמישית מן האוכלוסייה במדינת ישראל הם ערבים, וחצי היהודים מוצאם מארצות ערב (זה היה לפני העלייה הענקית מרוסיה). כמו כן, ישראל שונה מאוד ממדינות המערב אליהם היא משתוקקת להשתייך, כי היא בנויה על עקרונות אקסקלוסיביים (ליהודים בלבד) ויש בה גורם תיאוקרטי חזק.
אבל לא משנה – הפטפטנים אומרים את מה שבליבם, בלי לחשוב, ולפעמים הם כמו אותו ילד באגדה על המלך העירום. זה שצריך להעיף את נפתלי מתפקידו ולמנותו אחראי על הגינון במשרד החוץ זה עניין אחר, אבל יש להקשיב לפליטות-הפה של אנשים כמוהו ולהבין מה מקורן. לפעמים יש בהן גילוי-לב שאין באנשים יותר מתוחכמים.
האמת, לא חשבתי להגיב על המאמר שהוא נכון בכללו.
אבל ההתייחסות של יעל לוטן ל"האשכנזי המצוי בישראל" הוציאה אותי מן הכלים. אינני יודעת מה מוצאה של הגב’ לוטן, אבל להבדיל ממנה, זה גם לא מעניין אותי.
ובכל זאת, ההגינות היתה מחייבת אותה להתייחס לעובדה שרוב אזרחי ישראל היהודים הם גזענים (ראו למי בוחרים לכנסת), ומטבע הדברים, חלקם של המזרחים, בהיותם כמחצית האוכלוסיה היהודית, לא קטן בקרבם.
אז בבקשה, לא לערב מין בשאינו מינו, ולא לדחוף את האשכנזים לכל שיג ושיח.
(הערה: המגיבה היא אשכנזית, בכלל לא גאה, אלא פשוט ציון עובדה מקרית בהחלט).
אני מסכים לתאור שלך (כתאור עובדתי בלבד) לגבי ביטול הקניין הפרטי שמייצג שלב חדש בהתפתחות האנושות, למרות שניסחת זאת בזהירות שלא חושפת את דעתך על התהליך ועל אותו "שלב חדש" .
אבל לחלוטין לא הבנתי את אמירתך האחרונה- "האינדיבידואל מתגמד ומתבטל לגמרי כאשר מנגד עומד משק כנפי ההיסטוריה".
זה טוב? זה רע? האם "משק כנפי ההיסטוריה" הוא דבר טוב בהכרח וראוי לו שיבטל את האינדיבידואל?
מה עם "משק כנפי ההיסטוריה" בגרמניה הנאצית?
גם הוא ביטל את האינדיבידואל, לא?
האם לדעתך, בראיה לאחור, אותו "משק כנפים" קומוניסטי הוכיח את עצמו? (ע"ע סטאלין, זכויות האדם בבריה"מ, המלחמה הקרה, נפילת החומות, וגם הקיבוצים אצלנו…).
חוששני שעני חלק מהמגיבים טחו מראות את הציניות בדבריה של הסילביה. האמת שזה די משעשע, כלכך התרגלו לאמירות מופרכות הנאמרות ברצינות תהומית מצד "קומוניסטים" ו"שמאלנים" שהציניות לא מצליחה לעמוד בקצב…
אף אחת לא תחלוק על כך ששלטון מיעוט לבן הוא לא-דמוקרטי, אבל דווקא ממה ששמעתי — דווקא מפעילות שמאלניות — המצב הכללי בזימבבווה, כולל חופש פוליטי, זכויות אדם, כלכלה, גרוע הרבה יותר מאשר במשטר הלבן. פרדוקס…
כמובן שיש כאלו כאן שהמערביות עלתה להם לראש, כמו עזר ויצמן ונפתלי תמיר ששוכחים ש"אור לגויים" הוא עניין מאוד יחסי ושביר, ואני בהחלט משוכנע שלעולם הערבי יש מה ללמד אותנו.
אבל אפשר להסתכל על העניין הזה בצורה הפוכה:
אני לא יודע איך "ים של צהובי-עור מלוכסני עיניים" מתייחסים לאוסטרליה, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שהעולם הערבי הסובב אותנו גם הוא תורם לתחושה הזו שאנחנו "גוף התקוע כמו קוץ", ולו רק בגלל שיטת המשטר כאן שכל-כך מאיימת על הדיקטטורים באזור.
מסתבר שנורא קל לעולם הערבי להאשים את ישראל בתחלואיו, עד כדי כך שאפילו הפיגוע של האחד-עשר בספטמבר הוא בכלל קנוניה של המוסד.
צריך להודות בעובדות: ישראל שונה מהותית מכל המדינות המקיפות אותה והמדינות המקיפות אותן. הקירבה והחשיפה שלהן לישראל גורמת להם בין היתר לראות את בעיותיהן באור קצת… איך נאמר? מטריד משהו.
אגב, יעל לוטן קבלה על כך שישראל ניהלה מגעים עם מדינות אפרטהייד, מדוע אם כך מגעים עם משטרים דיקטטורים כמו בסוריה הם לגיטימיים? הרי מצב זכויות האדם שם הוא נוראי, שלא לדבר על איראן, שם נכלאים מנהיגי פועלים, הומוסקסואלים מוצאים להורג ומעמד האשה היה יכול להיות מבדח אלמלא היה עצוב.
מדוע אם כך לכונן יחסים עם מדינות כאלו?
בכל זאת יש הבדל בין כינון יחסים דיפלומטיים וביטול מצב המלחמה (עם סוריה, נגיד, או אם מצרים – שאולי גם ליחסים עמה אתה מתנגד?) לבין מכירת נשק וייעוץ צבאי כמו שהיה עם דרום אפריקה, ארגנטינה, ולא מעט משטרים דיקטטוריים ימניים לא-ערבים מאז קום המדינה.
לא אמרתי לאילו יחסים דיפלומטים אני מתנגד ולאילו לא.
אני רק מנסה להבין איך מתיישבת הביקורת של יעל לוטן (על יחסים עם מדינות אפרטהייד) יחד עם יחסים עם מדינות ערביות בעלות משטר עריצות דיקטטורי.
זהו דיסוננס רחב היקף בקרב השמאל הישראלי – משטרים אפלים עוברים "הלבנה" רק כי הם מתאימים לראיית עולם אנטי מערבית ואנטי אמריקאית, וכל חטאיהם נשכחים.
אני רואה בזה צביעות.
מסכימה לכל מילה… בהסתייגות קלה מהייחוס ל"אשכנזי המצוי בישראל".שכן הרי החשיבה ה(גזענית?) הזאת אופיינית לכל הישראלים היהודים, ועוד מעט יאמצו אותה לאסוננו גם עולי אתיופיה. כל זאת באמצעות "הגורם התיאוקרטי החזק", כדבריך. בתהליך מוזר וייחודי דתנו היקרה היא ש"מלבינה" כבייכול את עורנו השחום.(וילה בג’ונגל כבר אמרנו?).www.eretzbrith.com
אז מה אם המצב בזימבבוה כיום גרוע יותר מאשר לפני השחרור? זה בכלל לא העניין. ידוע גם שהמצב בבריה"מ לאורך כל שנותיה היה גרוע יותר מאשר לפני המהפכה הפרולטרית רוסית הגדולה של 1917, מבחינת חרות פוליטית, כלכלית ואפילו עצם האפשרות לחיות. ובכל זאת, המהפכה שיחררה את האדם העובד מכבלי הבורגנות הנצלנית, זה העיקר. וכל השאר תעמולה אימפריאליסטית-דכאנית.
אותה מהפכה ברוסיה אולי שיחררה את האדם העובד "מכבלי הבורגנות הנצלנית" אבל מיד כבלה אותו שוב בכבלי הדיקטטורה של הפרולטריון בראשות החבר סטאלין.
ולומר "חרות פוליטית" בהקשר של בריה"מ זה ממש הומור גרוע. או אולי בפרפראזה על המשפט האחרון שלך: תעמולה סובייטית-דכאנית…
התכוונתי שאחרי המהפכה הבולשביקית היו הרבה פחות חרויות פוליטיות מאשר לפני המהפכה, אבל בכל זאת בראייה ההיסטורית ביטול הקניין הפרטי, הפקעתו מידי הבורגנות והעברתו לידי האוליגרכיה הסטליניסטית (קרמלין, גפאו וקגב) מייצגת שלב חדש בהתפתחות האנושות.
האינדיבידואל מתגמד ומתבטל לגמרי כאשר מנגד עומד משק כנפי ההיסטוריה.