אני נוטה להאמין בסיפור שהתפרסם השבוע ברוב כלי התקשורת על הקשר המתרקם בין אביגדור ליברמן לבין ארקדי גאיידמק, וממליץ לכל הקוראים לא לראות בזה סתם קונספירציה "רוסית". זה נכון ששני גיבורי הסיפור נולדו ברוסיה, ושהם מייצגים הלוך-רוח די מקובל באינטליגנציה הרוסית בישראל, אבל הקשר ביניהם הוא בראש ובראשונה פוליטי, אולי אפילו רעיוני.
ליברמן חי בארץ כבר יותר משלושים שנה, ומכיר היטב את החברה הישראלית על כל רבדיה ותסביכיה. הניתוח הפוליטי והרעיוני שלו היה תמיד מכוון למטרה הברורה של ניפוץ הסדר החברתי-פוליטי הקיים, וכינונו של משטר חדש במדינה, ההולם את השקפת עולמו כישראלי. כמו עולים רבים מהזן "הציוני", ליברמן היה מוקסם מזאב ז’בוטינסקי, ממיתוס המחתרות הימניות, וגם אימץ את האידיאולוגיה של "כן לשבור" מבלי לחשוש מהתווית הפאשיסטית שדבקה באסכולה של הרס ארגוני העובדים. במשך השנים הוא למד שהמאבק באיגוד המקצועי הוא מיותר מבחינתו, שכן מלאכת ההרס הופקדה בידי מפלגת העבודה עצמה, בניצוחו של חיים רמון.
ליברמן תמיד גילה עניין באליטות האשכנזיות-צבריות ששלטו בכל מוקדי העוצמה בחברה הישראלית: בצבא, בתרבות, בפוליטיקה ובכלכלה, וראה את שליחות חייו בקעקוע ההגמוניה שלהם. בכך הוא לא היה שונה מצברים אשכנזים מהימין שנולדו בארץ אבל חשו מודרים ונדחים בחברה שבה שלטו בני דור המייסדים מתנועת העבודה. מהמון בחינות הוא דומה גם לבן-ציון נתניהו וגם לבנו בנימין, והרומן המיוסר בינו לבין ביבי עוד ייכתב לא רק על ידי מדעני המדינה, אלא גם בעט סופרים אמיתי. האיבה השוררת ביניהם כיום היא תמונת ראי של הזיקה שהיתה קיימת בעבר הלא רחוק.
מנחם בגין לא היה היורש האמיתי של ז’בוטינסקי בעיני "איווט". אם ליברמן שילם לו מס שפתיים פה ושם, זה היה בעיקר בגלל כוחו כנואם והקסם שהוא הילך על בני עדות המזרח, שתמיד עניינו את ליברמן רק כחומר בנייה של יסודות שלטונו בעתיד. אבל ליברמן הסתייג מאוד מהסנטימנטאליות הדביקה של בגין, וגם מאמונתו הדתית העמוקה חרף אורח חייו החילוני למחצה. ליברמן, האיש הכי ציני שהגיע אי-פעם לכנסת, בז לחולשתו של בגין בשנת 1983, וגם תיעב את הפופוליזם החמלתי של האיש. דיבורים על עזרה הדדית ועל מצוקת העניים הם בסדר גמור, אם הם משמשים את הצורך להשיג קולות ולהגיע לשלטון, אבל בסתר לבו ליברמן הוא תאצ’ריסט יותר קיצוני מביבי. לכן הקשר שלו עם אריה דרעי היה כל כך אמביוולנטי. דרעי הפיקח קסם לו -ליברמן מתעב טיפשים – אבל הנושא החברתי שהיה הבסיס לכל פעילותה של ש"ס היה זר לו לחלוטין.
כיוון שליברמן הוא גם עסקן של עולים חדשים, הוא הסתבך לעתים קרובות בסתירה שבין דביקותו בניאו-ליברליזם רדיקלי ונעור מכל רחמים לחלשים, לבין שליחותו כמייצג של אוכלוסייה בתהליך קליטה כלכלי וחברתי. הסתירה הזאת ביעתה את רוב הפוליטיקאים ממוצא רוסי, כולל נתן שרנסקי שהיה תמיד איש ימין קיצוני אבל הסתיר זאת בזמנו כיוון שהיה זקוק לתמיכתם של אנשים שהאמינו בזכויות האדם באורח אוניברסאלי. רוב הפוליטיקאים האלה שנאו כל אידיאולוגיה שדגלה בשוויון כלכלי-חברתי והם לא היו מסוגלים להבדיל בין סוציאליזם מרקסיסטי לסתם סוציאל-דמוקרטיה. אבל בעבודה היום-יומית הם נדרשו לעתים לרטוריקה שוויונית ולחקיקה מתקדמת כדי להבטיח את הזכויות הסוציאליות של העולים שכללו גם משפחות חד-הוריות וקשישים שהיו זקוקים לסיוע ממשי, רפואי וגם שיקומי.
ליברמן תמיד השכיל להפריד בין עבודתו הפוליטית לבין אמונתו הבוערת בניאו-ליברליזם בנוסח אוגוסטו פינושה בצ’ילה, ושילב ברעיונות שלו גם יסודות אנטי-ערביים שהיו גזעניים בעליל. עם זאת, תמיד היה ברור שליברמן מסוגל לוותר בנושאים רבים ובלבד שיצבור עוצמה פוליטית רבה, גם על חשבון "ארץ-ישראל". הוא מאמין בצבירת כוח וארגון משובח יותר מאשר באידיאולוגיה. אם ז’בוטינסקי היה לנין של התנועה הרביזיוניסטית, אז ליברמן קרוב יותר ליוסף סטאלין מאשר לליאו טרוצקי.
כמובן שהאנלוגיה איננה ערכית, אלא קשורה במבנה הכוח ובתפקיד שליברמן ממלא בימין הפוליטי של שנת 2006. אבל מכאן אולי נובעת החשדנות כלפיו בימין הרדיקלי. דווקא במרכז הלאומני סבורים רבים שאין בעצם הבדל גדול בינו לבין אנשים כמו מתן וילנאי או אפילו אהוד אולמרט. כיוון שאיש מאנשי המרכז איננו חולם אפילו על תיקון השבר שנגרם על ידי אהוד ברק בין הציבור הערבי ולבין היהודים המתונים, ליברמן מרתיע רק מעטים מהם. בעצם, יש רק הבדל אחד בין ביבי לבין ליברמן. נתניהו עשוי להתקפל מהרפתקאות הכרוכות בסיפוח שטחים משום שאיננו מוכן לגרום קרע אמיתי בין ישראל לבין ארצות הברית; ליברמן הוא איש הרבה יותר ציני מביבי, וכל הוויתורים שהוא יעשה קשורים אך ורק ברצונו העז להיות חלק מהאליטות החדשות, הימניות, שישלטו במדינה.
ליברמן מסוגל בהחלט לנהל מדיניות חוץ שאיננה תלויה רק בארצות הברית, וקשרים טובים עם ארצות מזרח-אירופה יהיו אבן יסוד בדרכו המדינית. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, התגלמות הפרגמטיזם הכוחני והקר, הוא איש כלבבו של ליברמן, והכימייה ביניהם עשויה להניב פירות מפתיעים. גם במחנהו של פוטין מקננים פאנטים רבים, שרואים בעצמם את נושאי הצלב של הציביליזציה הפאן-סלאבית נגד האיסלם. ליברמן לא רואה את עצמו כ"סלאבי" אבל הוא מסוגל בהחלט להזדהות עם מסע גלובלי נגד האיסלם, שיכלול כמובן את הערבים. כיוון קיימת התאמה מוחלטת בין הנושא הרעיוני הכולל, לבין משאת נפשו של ליברמן לזכות בפופולריות בקרב ציבור הבוחרים הישראלי, יש להניח שהוא ידבק בקו הזה לאורך שנים רבות.
רבים שאלו את עצמם השבוע אם ליברמן וגאיידמק תיאמו ביניהם את המהלכים במשך שנים, למרות שפרשת הנשיא משה קצב האפילה קצת על הרומן המרתק הזה. לדעתי, זוהי שאלה משנית, כמעט בלתי חשובה. השניים ילכו יחדיו כי הם נועדו זה לזה, וכל ההכחשות יתקבלו בספקנות הראויה. ליברמן מספק לשידוך הזה את רמת הארגון, העסקנים, הניסיון הפוליטי והחוכמה; גאיידמק יביא לא רק את הכסף הגדול (שבלעדיו אין לו קיום בחברה הישראלית) אלא גם חלק מהציבור הימני-מסורתי-מזרחי, שנוהה אחרי הרעיון של בית"ר ירושלים.
נדיבותו המפליגה של הטייקון הרשימה בהחלט את הישראלים בכלל, ואת ציבור מצביעי הליכוד בפרט. תמיד היתה נטייה להגזים בערך הכדורגל והשפעתו על הפוליטיקה הישראלית, אבל גאיידמק הצית את דמיונם של המוני הליכודניקים (שחלקם מצביעים בשנים האחרונות לש"ס) באמצעות בית"ר, והוא מהווה גשר חי בין ציבור תומכיו של ליברמן לבין המוני העם שעליהם הוא חלם מאז שהתחילה הקריירה הפוליטית שלו.
נדמה לי שיש חילוקי דעות אמיתיים בין שני השותפים על היחס לאליטות המסורתיות. ליברמן שונא את האליטה הליברלית ובז לכל שליחיה בתרבות, בתקשורת ובפוליטיקה; גאיידמק עדיין נמצא בשלב שבו הוא מחפש את הדרך ללבם של נותני הטון. מכאן נטייתו של הטייקון לתרום גם לאזרחים הערבים, כדי לרצות את התומכים בשוויון או לחילופין את המתיימרים לתמוך ברעיונות שוויוניים. אבל אם ארקדי ירגיש שהוא חזק די הצורך, ושאיננו זקוק עוד לתמיכתם של יפי הנפש האמיתיים והמדומים, הוא יכול לשנות את טעמו. המתקפה השחצנית שלו נגד המשטרה באמצעות מודעות ענקיות בעיתונים היא ליברמנית טיפוסית. שניהם שונאים את רשויות אכיפת החוק וחולמים על השתלטות עליהם או למיצער על ניטרולם. זהו מכנה משותף חשוב מאוד בין השניים, והוא מאיים על כולנו. ליברמן מתכנן לרסן את המשטרה ואת הפרקליטות באמצעות שליטה אישית שלו במשרדי ממשלה חשובים, והכסף של גאיידמק ישמן את גלגלי המהפכה האנטי-חוקתית שלו. ליברמן מסוכן גם בלי הטייקון, אבל האלמנט הנוסף של הכסף והנגישות לתקשורת ההמונים דרך הספורט הם חשובים מאוד לכל פופוליסט ימני מודרני.
גם בנושא ליברמן, כמו בכל הסוגיות הפוליטיות המכריעות, לא ניתן לבלום את האסון המתקרב והולך בלי שיתוף פעולה הדוק ושוויוני בין הציבור הליברלי (המזרחי והאשכנזי) לבין האזרחים הערבים. ליברמן אולי פרגמטי בנושא השטחים, אבל היחס האישי והפוליטי שלו כלפי האזרחים הערבים הוא עוין וגזעני. ההתבטאויות שלו בכנסת נגד הח"כים הערבים היו תמיד בוטות ואלימות, ומי שראה את האש הזרה הניצתת בעיניו נבהל, ובצדק. אני מניח שגאיידמק הוא די ניטראלי כלפי האזרחים הערבים והיחס שלו כלפיהם הוא אינסטרומנטאלי. הם מכשיר לריכוך דעת הקהל הלא ימנית כלפיו; לא פחות וגם לא יותר. אבל קשה להאמין שהוא ירסן את ליברמן. לדעתי, הטייקון ייאמץ את דיעותיו של הפוליטיקאי בנושא הזה, אולי בסגנון קצת אחר ומבלי לבטל את הפרויקטים שלו במגזר הערבי.
בשיחות פרטיות הביע ליברמן את החשש מפני שינוי השלטון בארצות הברית. ממשל דמוקרטי בוואשינגטון ינדה אנשים כמו ליברמן, כדי לרצות את האיסלמים המתונים ולמצוא מסילות למדיניות משותפת עם האיחוד האירופי במכלול הנושאים הקשורים במזרח-התיכון. במקרה כזה יתרסק השידוך בין ליברמן לבין אולמרט, ואולי גם גאיידמק ימצא לעצמו שותף אחר.
לחיים ברעם מאמר שלם על אוליגרך מושחת, פאשסיט מטורלל, ובן תפונוקים בכיין מרחביה, ואף מילה על תוכנית ספידו המטורפת המאיימת להחריב את עיר מגורייך ירושלים.
איך וכיצד הגענו לנקודת השפל הנוראה הזו בתולדות המדינה. פאשיסט גס רוח ביחד עם פושע בינלאומי מאיימים על המבנה הדמוקרטי של המדינה. ובכן בסופו של דבר אין מנוס אלא להודות באמת הכאובה:
היסודות הדמוקרטים של המדינה הושחתו כמעט לגמרי בשנים של כיבוש וסגידה לכוח. הציבור הישראלי מובל שוב כצאן לטבח אלא שלמרבה האירוניה, לא בידי צורר עמלקי זה או אחר אלא באופן וולונטרי לחלוטין. כאותה להקת לוויתנים העולה על החוף ומאבדת את עצמה לדעת.
אין ספק שאהוד אולמרט הוא ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה. הוא מהווה סכנה אמיתית ומוחשית לשלומה ולרוחה הדמוקרטית. הוא מוכן להוביל את המדינה ואת העם לעתיד נורא של דיקטטורה שפלה של פאשיסטים ימנים תומכי אפארטהייד בשילוב סוחרי אדם ובעלי הון – וכל זה רק כי או מעונין להשאר בשלטון עוד כמה חודשים במקרה הטוב.
במידה ועם ישראל חפץ חיים, עליו לצאת לרחובות בהמוניו ולדרוש את סילוקם המידי של אלה המאיימים על קיומו כעם חופשי במולדתו, ארץ ציון ירושלים ולחסל את משטר האפהרטייד
רבים וטובים טוענים שמשה קצב זכאי להנות מחזקת החפות. אכן, אין ספק שמצד ההליך הפלילי, שהחל עם תחילת חקירתו של קצב תחת אזהרה, עומדת לו חזקה חשובה זו, אך אין החזקה רלוונטית לשאלה אם רשאי הוא להמשיך לכהן כנשיא. זה בקשר לקצב. ומה בקשר לגאיידמק? ידוע לנו שנחקר באזהרה על עבירות של הלבנת כספים, אך עובדה היא שלא הועמד לדין שלוש שנים אחרי תחילת החקירה ובעצם לא ידוע לנו שום דבר על האיש. לא טוב ולא רע. הוא זכאי להנות מחזקת החפות וכל גנאי המוטל בו בתקשורת – אם אין לעיתונאי ידיעה ממשית שלא פורסמה, אינו מוצדק. למשל, תמיכתו בערבים אפשר שהיא בבחינת הזדהות עם סבלם ונובעת מתחושת הקורבן שללא ספק מאפיינת אותו. אכן, גם לנחירי המיליונים של גאיידמק מפריעים, אבל זה עולם של מתעשרים וחלק מהם – אם קטן ואם בינוני – עשו את הונם ביושר.
המאמר מעניין ומעורר מחשבה, אך איני בטוחה שהרבה מזרחיים יצביעו למפלגה שעיקרה פונה למצביעים הרוסים.
ליברמן אינו מבין מהי דמוקרטיה, וספק אם גאיידמק מבין מושג זה לעומקו. המחשבה על צירןף שניהם יחד צריכה לעורר חלחלה בכל מי שהדמוקרטיה יקרה לליבו
לשמאל החופשי,
תגובה קצת מוזרה. קשה לי להבין מדוע אתה מצפה ממני להגיב בכל מאמר על כל מה שקורה בו-זמנית. זה בלתי אפשרי וגם לא רצוי. נדמה לי שהנושא שבו דנתי הוא חשוב דיו.
אשר לחיים רמון, ברור שהוא עבד בשירות האליטות הבורגניות לחסל את החלופה היחידה למשטר רכושני אלים ובלתי-אנושי. אני מציע לך לעמוד איתי בתור לתרופות ולראות את הזקנות והזקנים מקטמון שאינם מסוגלים לשלם ולרכוש את התרופות. זה לא מקרה שיצחק רבין, שהייתה לו השקפת עולם חברתית-כלכלית דומה לזו של ביבי, תמך בו בגלוי ובסתר.
אומנם גאיידמיק הלהיב את ההמונים במעשיו הפילנטרופים, מילה קצת גדולה על פושע מועמד להסגרה שכמותו, אך למרות עשרות מיליוני הדולארים שהוא שפך לקופת בית"ר, הרכשים החדשים והמאמנים הזרים – עדיין קבוצה כמו הכוח רמת-גן מנצחת אותם.
אולי זה איזשהו משל הוליוודי על כך שהכסף לא קונה הכל…?
בנוגע להשקפותיו הכלכליות של רבין, אשמח אם תרחיב בנקודה הזו. ברור לי שרבין לא היה סוציאליסט, אך הוא היה בהחלט "סוציאל-ליברל" נוסח ביילין ושות’, והמדיניות התקציבית שלו הייתה הרבה יותר טובה מאשר של כל שאר הממשלות ב-25 השנה האחרונות. כמו כן הוא הביא לצמצום פערים חברתיים, השקעה מאסיבית בחינוך ותשתיות, ובמגזר הערבי.
טענת שמלאכת ההריסה "הופקדה בידי מפלגת העבודה עצמה, בניצוחו של חיים רמון"
אך כמדומני הוביל רמון בזמנו מהלך נכון וטוב של ניתוק קופת-החולים הכללית מההסתדרות,
וכך הניע תהליך של הפסקת שני אבסורדים:
1. ארגון עובדים הוא גם המעסיק הגדול במדינה.
2. אדם מחוייב להיות חבר בארגון עובדים ולשלם דמי חבר רק כי ליד מקום מגוריו יש סניף יחיד של קופת חולים.