אין לנו עניין רב בחייו הפרטיים של רוצח רבין, יגאל עמיר. ברור לנו שהימין בכללו, והימין הנחלני בפרט, הם אלה שנשאו באחריות לרצח. יגאל עמיר היה למעשה פיון בידי כוחות אלה ופעל בהשראתם, הישירה והעקיפה. במרוצת השנים שמנו לב שישנם כל מיני "חיות מוזרות" בשטח שפשוט מתפוצצות מכעס אישי נגד יגאל עמיר. נדמה שכל הפעילות שלהם מצטמצמת בשנאת האיש ודאגה שלא יזכה להקלה זו או אחרת. חלק גדול מהטיפוסים הרגזנים האלה אינם מתרגשים לנוכח הגשמתם של לפחות חלק משאיפותיו הפוליטיות של עמיר. חלקם אף סבורים, אם להתייחס לשאלה אקטואלית, שאין פסול בכך כי מפלגת העבודה שרבין עמד בראשה תשב בקואליציה ביחד עם מנהיג גזען, טרנספריסט ידוע לשמצה.
הרוצח עמיר נתון להשגחתו של יובל דיסקין, ראש השב"כ. למדנו לפני כשנתיים כי נבצר מיגאל עמיר להתייחד, כיוון שהיתה סכנה שהוא ימסור דרך אשתו סודות והוראות. כיוון שאיש לא האמין אז לקשקוש של השב"כ, אין הרבה אנשים שיאמינו שדיסקין החליט, ביום בהיר אחד, שעמיר כבר אינו מסוכן. המסקנה הפשוטה מכל ההתפתחות המוזרה הזאת: יש לפנינו עוד מהלך של פיוס הימין הקיצוני. הרי בתקופה זו של "בין המלחמות" שאיפתו של הממסד היא לטפח את האחדות של כל הכוחות הציונים.
מפלגת עבודה לעמוד הקלון
כלפי פנים, מינוי ליברמן מסמל את ההזניה הסופית והגמורה של מפלגת העבודה ועמיר פרץ בראשה. אילו ביקשו פרץ והנהגת המפלגה לחסום את דרכו של ליברמן, היו חייבים להבהיר כבר מזמן שיפרשו מהממשלה בו ברגע שמינוי ליברמן נעשה אקטואלי. דברי ההסתייגות הנשמעים מפרץ בשלב זה הינם תירוץ קלוש שאינו משלה איש.
העובדה שמפלגת העבודה אוחזת נואשות בכסאות הממשלה יחד עם ליברמן מספקת את הבסיס הציבורי להרפתקאות צבאיות חדשות. העבודה מוכיחה שוב כי כאשר גורם פוליטי מתחיל להתפרק מערכיו, קצב הגלישה במדרון תמיד מדהים. כזכור, האתנן המקורי עבור "העבודה" היה התפקיד החשוב של שר הביטחון. עכשיו, הכתרת ליברמן כ"שר על" האחראי לתכנון אסטרטגי כאילו נועדה להשפיל את מפלגת העבודה וראשה. קביעת נץ סהרורי כ"אחראי לתכנון אסטרטגי" הוא מרשם בדוק לתככים הרפתקניים. ואם ליברמן עוסק באסטרטגיה, מה עושה מיודענו, עמיר פרץ?
יצא שפרץ ביקש לאחרונה לפייס את אולמרט בהנפקת הצהרה מתלהמת נגד סוריה תוך פסילה טוטלית של אותם הדברים שהוא, בכבודו ובעצמו, השמיע בעקבות מלחמת לבנון. כנראה שהסבירו לו לשר הביטחון כי עליו ליישר את הקו עם אהוד, שכבר מתואם עם קונדיליזה רייס. רייס, בתחילת החודש, הביאה לו לאהוד ולארצנו אג’נדה חדשה אחרי שכל הפרשנים שמו לב שאין לה לממשלה אחת כזאת. בתודה על כך שיישר קו עם אולמרט, הביא ראש הממשלה את ליברמן למקום בקבינט הביטחוני המדיני.
תבחרו: מלחמה בדרום, תחת פיקודו של פרץ או מלחמה בצפון, תחת פיקודו ליברמן.
לאחר שרייס ביקרה באזור היא שבה לארה"ב, שם הופיעה באירוע בוואשינגטון ושפעה מחמאות לעם הפלסטיני. רייס לא התביישה על כך שהמצב בעזה לא השתפר מאז ביקורה. ההפך הוא הנכון. המצור הישראלי על עזה, והחזקתם של יותר ממיליון בני אדם במצב של רעב וחנק, נמשך במלוא עוזו.
מאות פלסטינים, מרביתם אזרחים, נהרגו בחודשים האחרונים. ישראל אינה מוכנה לדבר עם הפלסטינים, לא עם "הטובים" ולא עם "הרעים". אומנם לא ישראל היא שגרמה את הסכסוך הקשה בין הפלגים הפלסטינים. אך ישראל כן אחראית לקיפאון המדיני ולתנאים הקשים המזינים את המתיחות.
כנראה שאין דרך למנוע את שיגור הקסאמים ללא פלישה קרקעית.
יכול להיות שאין דרך לאתום את הרצועה מבלי שצה"ל יחזיק בציר פילדלפי. אין עם מי לדבר, אך יש עם מי להילחם. ואחרי המלחמה, יהיה שלום?
ל"תדייק" –
אתה מגלה תמימות (או צביעות) בטענתך שליברמן מסתפק בהרחקת אזרחים ערבים על ידי שינוי קו הגבול. שרטוט קו הגבול הוא מכשיר. המטרה היא טיהור אתני, ומי שמטרתו מבחילה, לא יבחל באמצעים. ליברמן מעדיף להדגיש אמצעי מסויים, אך ברור שאינו פוסל אמצעים אחרים.
— קישור —
ליברמן ותורתו מתועבים אבל טרנספריסט? טרנספר הוא העברת אוכלוסיה ממקום למקום. ליברמן לא מבקש להזיז ולו ערבי אחד ממקומו. כל שהוא מבקש זה לשרטט מחדש את גבולות המדינה כך שתכלול מכסימום יהודים ומינימום ערבים ולהזכיר כי למדינת ישראל אין עד היום גבולות קבועים מוסכמים. אז מה הבעיה חוץ "מהסכנה" שלא תהיה מדינה דו לאומית?
"ברור לנו שהימין בכללו, והימין הנחלני בפרט, הם אלה שנשאו באחריות לרצח"
הייתי בטוח שכבר התגברנו על תחושות הרדיפה הללו אבל כנראה שישנם אנשים שעדיין לא התגברו עליהן. אין דבר מסוכן יותר לדמוקרטיה מאשר הכפשת ציבור שלם בשל מעשיו של איש אחד. האם כותב המאמר לא מבין שבאותה מידה בה הוא בוחר להאשים את הימין ככללו ברצח רבין, כך יכולים אנשי ימין להאשים את כלל השמאל על כל פיגוע שאירע בישראל מאז ומעולם? האם הכותב לא מבין כי באותה מידה בה הוא מאשים את הימין, כך יכולים אנשי ימין להאשים את כל ערביי ישראל בשיתוף פעולה עם מחבלים בשל אותם תפוחים רקובים שהסיעו מחבלים והסתירו אותם ביודעין מכוחות הביטחון?
סבי היה איש ימין – חבר באצ"ל ולאחר מכן בתנועת החירות. את מרבית חייו הבוגרים הוא הקדיש לחיפוש אחר הנאצי שהיה אחראי לרצח משפחתו והעמדתו לדין. במהלך משפט ארוך ומתיש, כשנראה היה כי הסיכויים להרשעתו הולכים ואוזלים, סבי שקל ליטול את חייו בעצמו ואף רכש אקדח למען מטרה זו. אולם ראו זה פלא – איש הימין הזה, הנושא באחריות לרצח רבין, לא היה מסוגל ללחוץ על ההדק כשהאחראי לרצח משפחתו ניצב בין הכוונות. המשפט נמשך, ובסופו של דבר הואשם הנאצי ונרקב בכלא עד יומו האחרון, וסבי – הוא שמר על צלם האנוש שלו ולא לקח חיי אדם.
ואגב, לגבי שאר הכתבה, אני מסכים עם כל מילה. מערכת הבחירות האחרונה הייתה גם האחרונה שבה אני מצביע למפלגת העבודה.
האם יש דרך להתחמק מגזענות במדינת יהודים?
אני לא בטוח שהמניעים של ליברמן חשובים.
לצורך העניין אם חילופי שטחים עם או בלי אוכלוסיה זן תוכנית טובה אד-הוק אז לא צריך לפסול אותה בגלל שהמציע הוא גזען,
למרות שזה ללא ספק "מחשיד" את התוכנית.
הרי במילא אנחנו מתייחסים לחמאס ולחיזבאללה באותה צורה. זה שיש ביניהם גורמים שמעוניינים בחיסול מדינת ישראל לא גורם לטיעונים והדרישות הלגיטימיים שלהם להיות פחות לגיטימים…
מבלי להתייחס לליברמן האיש – נראית מעט מגוחכת, כמעט מרשיעה, התנפלותו של השמאל עליו, וזעמו הצדקני על רעיון חילופי השטחים על בסיס דמוגרפי.
סליחה? על מה בדיוק אנחנו מדברים פה? הקונפליקט הוא בין נורבגים לצרפתים? בין בני נגה לבני שבתאי? לא – הוא בין יהודים לערבים
יהודים וערבים נלחמים על אותה פיסת אדמה.
מה פסול כל כך, איפה, ברעיון שמקסימום ערבים – על כפריהם עריהם וישוביהם – ישתייכו למסגרת מדינית ערבית, וההיפך עבור היהודים?
יפחית את המתיחות הלאומית ויסייע בהשגת שכנות טובה
אלמנטרי, ווטסון
"שרטוט קו הגבול הוא מכשיר, המטרה היא טיהור אתני". כאשר חילופי שטחים הופכים לטיהור אתני, משהו מאד לא בסדר בשימוש בשפה.
אין שום בעיה עם השפה אלא בעיה בהבנת מושגים אצלך. טהור אתני הוא חיסול או גרוש אנשים ממוצא אתני מסויים משטח נתון. ליברמן לא מבקש לסלק ף אחד משום שטח ובודאי לא לחסל. שרטוט קו גבול הוא מכשיר ליצירת מדינה בעלת יכולת קיום. זה בדיוק מה שמציע ליברמן. אין שום צורך לאהוב אותו או להסכים עם דעותיו אבל זה מחטיא את המטרה כשמדביקים לו מה שהוא לא אומר. (אלא אם אתה קורא בקפה שיודע בצורה כזו מה הוא מתכוון)
הממ…
התפרצת קצת לדלת פתוחה, כנראה שלא הייתי ברור מספיק, כוונתי היא שהשימוש בשפה לקוי כאשר מייחסים לליברמן מזימות לטיהור אתני כאשר בפועל הוא מציע חילופי שטחים…
לשמאל הישראלי הרדיקלי יש בעיה קשה מאד. הוא שולל את הציונות כתנועה גזענית ומבטל בבוז את שאיפתו של העם היהודי להגדרה עצמית וקורא למדינת כל אזרחיה, אולם לא מתייחס אל ערביי הסביבה באותו האופן. מספיק רק לשמוע את מוחמד בראכה עם קריאותיו "מביירות ועד אילת כולנו עם אחד" בשביל להבין שכאשר ערבים שואפים להגדרה עצמית כעם זה בסדר, אבל כשיהודים שואפים להגדרה עצמית כעם זו גזענות. אין ספק כי מה שמרתיח אנשי שמאל רדיקלי (ובמיוחד את חברי הכנסת הערבים) בתוכניתו של ליברמן היא העובדה שהיא עשוייה לקעקע את תוכניותיהם לטווח הארוך. הפלשתינים שואפים להקמת מדינה מטוהרת אתנית וזה בסדר, בעוד שהיהודים ייאלצו להסתפק במדינה אחת לשני עמים. לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי להבין שהשלב הבא, לאחר שכל פליטי 48 וצאצאיהם יחזרו לבתיהם (לפי דרישות הפלשתינים וערביי ישראל) מדינת ישראל תחדל להתקיים כמדינה יהודית. אני לא מנסה לפתוח פה דיון האם המדינה צריכה להיות יהודית באופייה או לא, וגם לא דיון בנושא סיכויי ההשרדות של יהודים בסביבה ערבית מוסלמית ברובה ללא הגנה של גוף כמדינה, מפני שאין לי את התשובות לשתי השאלות הללו. שאלתי היחידה היא – מדוע קיימת כזו כפילות ערכים בקרב חלק גדול מאנשי השמאל הרדיקלי?
צר לי שצריך לומר את הברור מאליו: שלילת אזרחות על בסיס שייכות אתנית היא "טיהור אתני". העובדה הפשוטה הזו לא משתנה גם אם לטיהור האתני מתלווה שינוי קו הגבול.
(נקודה נוספת, משנית: "חילופים" מתרחשים בהסכמת שני צדדים, לא בהחלטה חד צדדית.)
אתה צודק – זוהי, אכן, תכניתם, של ברכה ושל תומכיו השונים – בין שערבים לאומניים הם ובין ששמאלנים סהרוריים.
תמיכה בזכות-השיבה, מזה ותמיכה בשלילת-אזרחות, או בטרנספר, מזה, הם מסימני-ההיכר, של שוליו ההזויים של עמנו.
אני חושב שצריך לסייג את התמיכה של השמאל הרדיקלי בנושא שאיפות לאומיות בכלל.
הקו האדום עובר במקום בו שאיפה לאומית באה על חשבון זכויות אדם, כמו במקרה הלא כל-כך פשוט של הציונות.
לשם הדוגמה אפשר לדמיין מצב בו ישראל הייתה ריקה לחלוטין כאשר היהודים החלו במפעל ההתיישבות. במקרה כזה כמדומני היו רוב הטענות כנגד הציונות לא רלוונטיות.
מה לעשות שהמציאות הכתיבה מצב אחר בו א’ משלם על השאיפות הלאומיות של ב’, ומכאן הבעיה.
אבל אם כבר לחדד את עניין כפילות הערכים –
הבעיה היא כאשר שאיפה לשחרור מעוורת את עיני הצדיקים, ויש כאלה שלא שמים לב שאותם גורמים השואפים לשחרור הם לעיתים גורמים פונדמנטליסטים שמעצם הגדרתם רומסים זכויות אדם.
אפשר להציץ במאמר המצוין "חמאס בעיניו של קומוניסט פלסטיני" מאת יוסף אלגזי שפורסם כאן לפני מספר ימים ולקרוא איזו סכנה מהווה החמאס.
לדעתי אסור "להכשיר את השרץ" בשם השאיפה לשחרור וחייבים להבין שהחמאס מסוכן בדיוק כמו הכיבוש.
יש עוד דוגמאות כגון שלטונו של סאדם חוסיין בעיראק שהתמוטט עקב הפלישה של ארה"ב.
לדעתי כל דבר שהפסיק את שלטון האימים שלו הוא דבר טוב ולכן הייתי חצוי בעניין הזה שלא כמו רבים וטובים שטענו שהאדם העיראקי יותר חופשי תחת סאדם מאשר עכשיו.