בימים אלה יצא לאור ברמאללה הספר, "חמאס – מן הסירוב אל השלטון", פרי-עטו של המנהיג הקומוניסטי הפלסטיני נעים אלאשהב. הספר עוקב אחר דרכו של חמאס – נציג מובהק של האִסלאם הפוליטי בפלסטין – מהימים בהם חסידיו נהו אחרי ארגון האחים המוסלמים במצרים ועד לנצחונו בבחירות למועצה המחוקקת ברשות הפלסטינית והקמת ממשלתו. תוך שמפנה את עיקר חיצי ביקורתו כלפי חמאס, המחבר אינו חוסך שבטו מהנהגת פתח בה מאסו הפלסטינים. מודע להשפעתו ההרסנית של קרב האיתנים המתנהל בין שני קטבי הפוליטיקה הפלסטינית – חמאס שבשלטון ופתח שבאופוזיציה – על העם הפלסטיני ומאבקו נגד הכיבוש הישראלי, אלאשהב מציע לכונן כוח שלישי אלטרנטיווי דמוקרטי.
אלאשהב (77), יליד חברון, עבר בגיל צעיר לחיות עם משפחתו במושבה הגרמנית בירושלים. בגיל 19 הצטרף לליגה לשחרור לאומי, בה היו מאוגדים הקומוניסטים הערבים בפלסטין ואשר תמכה בהחלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 לחלוקת פלשתינה-א"י לשתי מדינות, ערבית ויהודית. בעקבות המלחמה ב-1948, לאחר שהפכו לפליטים, נאלצו בני משפחת אלאשהב לעקור לחברון וממנה לירושלים העתיקה.
בשל פעילותו הפוליטית באופוזיציה לבית המלוכה ההאשמי, אלאשהב נעצר. באוקטובר 1954 נאלץ לרדת למחתרת. באפריל 1957, על רקע הפגנות ההמוניות במחאה על פיטוריה של ממשלת סֻלימאן אלנבולסי, נדון אלאשהב ל-16 שנות מאסר, אך הצליח לחמוק מידי רודפיו. באוגוסט 1966 לכדו אותו שירותי הביטחון בעמאן והשליכו אותו לכלא.
עם שיחרורו מהכלא הירדני למחרת מלחמת יוני 67′, שב אלאשהב לירושלים. בשל פעילותו הפוליטית נגד הכיבוש הישראלי, הושם פעם אחר פעם במעצר מינהלי. 38 חודשים בילה בכלא הישראלי. באוגוסט 1971, בעקבות מסע בינלאומי לשחרורו, שוחרר מהמעצר וגורש לחו"ל. כאן הוא ייצג את מפלגתו הקומוניסטית בזירה הבינלאומית והיה לחבר המועצה המרכזית והמועצה הלאומית של אש"ף. בעקבות חתימת הסכמי אוסלו, במאי 1993, שב אלאשהב לירושלים. במסגרת פעילותו הציבורית, פיתח קשרים הדוקים עם חוגים ואישים במחנה השלום בישראל. סייעה בידו שליטתו בשפה העברית אותה רכש תחילה בכלא ובהמשך באולפן בירושלים.
כבעל טור קבוע ביומון "אלאיאם" היוצא לאור ברמאללה, ביוני 2001 פירסם אלאשהב מאמר בו הוקיע את פיגועי ההתאבדות שכוונו נגד אזרחים בתחומי ישראל. לדעתו, הפיגועים איחדו את החברה הישראלית מאחורי שרון והסבו נזק כבד למאבק הפלסטיני הצודק בדעת הקהל הבינלאומית (י"א, "אופוזיציונר עם קבלות", הארץ, 24.8.2001). בספר שפירסם באביב 2003 תחת הכותרת, "היבטים אחדים לדומה ולשונה בשתי האינתיפאדות", אלאשהב קבע, שתרומתה של אינתיפאדת 1987 לעם הפלסטיני היתה גדולה לאין שיעור מזו של אינתיפאדת 2000 (י"א, "מימי האבנים לימי הרובים", הארץ, 13.6.2003).
בהקדמה לספרו החדש, אלאשהב מצביע על כמה מהפרדוקסים המאפיינים את עמדותיו ופעילותו של חמאס בהווה. הוא מזכיר כי ב-1996 הארגון החרים את הבחירות הראשונות למועצה המחוקקת בטענה שנסמכו על הסכמי אוסלו, אך בעקבות נצחונו בבחירות האחרונות למועצה המחוקקת ניאות להרכיב את הממשלה חרף ידיעתו שזו שואבת את הלגיטימיות שלה מאותם הסכמי אוסלו.
בחלק הראשון של הספר, המבוסס כולו על תעודות ומחקרים עדכניים, מתאר אלאשהב את זיקתם של מייסדי חמאס לתנועת האחים המוסלמים במצרים. מראשית דרכם ב-1928, האחים המוסלמים קבעו שהאסלאם היא בבחינת חוק כולל לסדרי העולם הזה והעולם הבא. הם התנגדו לעקרון הפרדת הדת מהמדינה ולחילוניות. לדעתם, מקור המאבק נגד הקולוניאליזם והאימפריאליזם הוא הצלב. הם ביקשו לנכס לעצמם את המונופול על האסלאם, להשתלט עליו ולהציג את יריביהם כאויבי האסלאם. כך הצדיקו את פעולות ההתנקשות שביצעו נגד במתנגדיהם. הם לא הסתירו שמטרתם היא לשים קץ למשטר המפלגות. מייסד ארגונם, חסן אלבנא, קבע שהאסלאם הוא "קוראן וחרב".
אלאשהב מזכיר, כי ב-1942, כאשר התקרבו גייסות רומל לגבולותיה המערביים של מצרים, נימנו האחים המוסלמים עם אותם גורמים ואישים במצרים שביקשו לכרות ברית עם גרמניה הנאצית.
כשלא הצליחו להשפיע על דרכם של מחוללי מהפכת הקצינים החופשיים ביולי 1952 הם לחמו נגדם והיו מעורבים בנסיון להתנקש בחייו של גמאל עבד אלנאצר. במאבקו נגד הנאצריסטים והשמאל, התקרב יורשו, אנואר אלסאדאת, לאחים המוסלמים שכינו אותו, הנשיא המאמין. תואר זה לא הציל אותו מידי רוצחיו, קיצונים מוסלמים.
בהתייחסו לפעילותם של האחים המוסלמים ב-1948, אלאשהב מגלה, שנוסף למשלוח מתנדבים למלחמה בפלסטין, האחים המוסלמים במצרים עסקו בפעילות מחתרתית-טרוריסטית. לדעת האחים המוסלמים, מהות המאבק הישראלי-ערבי-פלסטיני דתי, כלומר יהודים נגד מוסלמים ולא מאבק נגד האימפריאליזם והציונות. נסמכים על עמדה זו, אנשיהם ביצעו פעולות טרור נגד מטרות יהודיות במצרים, בעיקר בקהיר, בהן הרגו יהודים והרסו בתי עסק שלהם.
בשנים הראשונות של הכיבוש הישראלי אחרי מלחמת יוני 67′, לא הורגשה פעילותם של האחים המוסלמים בשטחים הכבושים. התמונה השתנתה בשנות ה-70. תוצאות הבחירות לרשויות המקומיות בשטחים הכבושים ב-1976 העלו לקידמת הזירה הפוליטית הפלסטינית גורמים לאומיים ושמאליים. במקביל, יום האדמה הראשון בישראל הצביע על חיזוק השפעתם של הקומוניסטים. במטרה לבלום גורמי שמאל אלה, נרשמה התעוררות של האסלאם הפוליטי בשטחים הכבושים ובישראל שנהנתה מתמיכה מאסיווית וגלויה, פוליטית וחומרית, מצד ערב הסעודית, וכן מעידוד, לעתים לא סמוי, מצד המימסד הישראלי. באותם ימים קמה התנועה האסלאמית בישראל. ב-1979 העניק מימשל הכיבוש הישראלי לשייח’ אחמד יאסין רשיון להקמת אגודת "אלמֻג’מע אלאִסלאמי" מתוכה, כעבור עשור, צמח חמאס (אבנר ש.כהן, "השיח’ אחמד יאסין מראשות ‘אלמג’מע’ להנהגת ‘חמאס’", הוצאת בית הספר לממשל, 1992; י"א, "קנאות מוסלמית ואקטיוויזם פלסטיני", ספרים-הארץ, 4.1.1995).
בשנות ה-80 חסידיו של השיח’ יאסין הציתו את המשרדים ואת הספריה של אגודת הסהר האדום בעזה בראשה עמד הד"ר חיידר עבד אלשאפי. גורמים בפתח שיתפו פעולה עם התוקפים, ואילו שלטונות הכיבוש העלימו עין. (בשבוע שעבר אנשי חמאס חמושים הרסו את מטה הפדרציה הכללית של האיגודים המקצועיים הפלסטיניים בעזה.) בשכם, השליכו אנשי יאסין מרצה מהקומה השלישית של מכללת אלנג’אח, ובחברון, התנפלו על סטודנטים מהשמאל במכללה הפוליטכנית. בשלב מוקדם קראו האחים המוסלמים, גם בפלסטין, לצאת לג’האד באפגניסטאן. ב-1984, כאשר השיח’ יאסין נחקר על-ידי שלטונות הביטחון הישראליים שתפסו אצלו כלי נשק, הוא נשבע על הקוראן שכלי הנשק יכוונו נגד גורמים שמאליים.
כשפרצה האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987, כמו שלטונות ישראל והנהגת אש"ף בתוניס, גם האחים המוסלמים בשטחים התייחסו אליה כאל תופעה חולפת. כשהתברר לאש"ף ולאחים המוסלמים שטעו, הם השקיעו מאמצים גדולים כדי להשתלט עליה. האחים המוסלמים פעלו נגד ההנהגה הלאומית המאוחדת שהנהיגה את האינתיפאדה בשטחים ושהיתה מורכבת מפעילי פתח, המפלגה הקומוניסטית, החזית העממית והחזית הדמוקרטית. בינואר 1988, הקימו האחים המוסלמים בהנהגתו של השיח’ יאסין את "תנועת ההתנגדות האסלאמית"- חמאס. גם בשמם החדש, יאסין ואנשיו המשיכו במדיניות אי-שיתוף הפעולה עם הארגונים שהנהיגו את האינתיפאדה. בכל הזדמנות הם התבדלו מהם ברחוב הפלסטיני, הכריזו על ימי שביתה משלהם והעלו סיסמאות בנוסח, "האסלאם הוא הפתרון", "אדמתנו היא אסלאמית וזו ישותה"; "יהודים הסתלקו מארצנו", "על-פי הקוראן, הכחדת ישראל עובדה בלתי נמנעת". בכספים שהועברו לידיהם על-ידי ערב הסעודית ומדינות המפרץ, הקימו רשת עניפה של מוסדות רווחה ושירותים שחיזקו את השפעתו.
אלאשהב מתפלמס עם רבים מסעיפי אמנת חמאס. הוא קובע שסיסמת חמאס על הקמת מדינת פלסטין "מן הים עד הנהר" שירתה את המדיניות הישראלית הרישמית ופגעה קשה בעם הפלסטיני. הקיצוניות הפלסטינית היתה בת בריתם המרכזית של ממשלות ישראל שטענו, כי פעולותיהן נגד העם הפלסיטני הן בגדר "הגנה עצמית". רגשות הייאוש והתיסכול דחקו פלסטינים לעמדות קיצוניות, ואלו גם השפיעו על תוצאות הבחירות האחרונות למועצה המחוקקת הפלסטינית.
חמאס שולל באמנה שלו כל פעילות מדינית ודיפלומטית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס החלטות האו"ם. סעיף 13 של האמנה פוסל פתרונות שלום, יוזמות וועידות בינלאומיות שלדעתו "אינן אלא אמצעי נוסף להשלטת הכופרים על אדמת המוסלמים". "כל ויתור על פיסת אדמה מפלסטין הוא ויתור על חלק מהדת", קובעת האמנה.
לאחר שמצטט פסוק המיוחס לנביא מוחמד הקורא להרוג ביהודים, אלאשהב יוצא חוצץ נגד תפישה זו ומזכיר את תרומתם של יהודים המתנגדים לכיבוש למאבק הפלסטיני. הוא מונה בין השאר את הצעירה האמריקאית רחל קורי שנדרסה למוות על-ידי בולדוזר כשניצבה מולו כדי למנוע הריסת בית של פלסטינים; את ח"כ מאיר וילנר הקומוניסט שנדקר בידי מתנקש בשל התנגדותו למלחמת יוני 67′; את המשתתפים בהפגנות המחאה נגד ההתנחלויות, הפקעת הקרקעות, החומה, ואת מי שמגינים על פלאחים פלסטינים בעונת מסיק הזיתים. המסקנה של אלאשהב, "ההגיון הבריא אומר, ניתוק עמנו מבני בריתו, ולא משנה לאיזו דת או לאום הם משתייכים, משרת את האויב הישראלי ומישענתו האימפריאליזם האמריקאי".
בעקבות חתימת הסכמי אוסלו וכינון הרשות הפלסטינית בשנת 1994, ביצע חמאס שורה של פיגועים בתוך ישראל. בשלהי שנת 2000, חמאס הגביר את פיגועי ההתאבדות שכוונו בעיקר נגד אזרחים בתוך הקו הירוק. אלאשהב מצר על כך שבהמשך, ארגון פתח ששלט ברשות לא התייצב למניעת פעולות אלו, אלא נגרר אחר דרך פעולה מוטעית ומסוכנת זו שהסבה נזקים כבדים לעניין הפלסטיני בזירה הבינלאומית והקלה על ישראל להגביר את דיכוי ההתנגדות הלגיטימית לכיבוש. מכאן ואילך, תווית של טרור הודבקה לכל פעולת התנגדות לכיבוש.
היום, סירוב ממשלת חמאס להכיר בתוקפם של החלטות האו"ם וההסכמים שחתמו אש"ף וישראל גורם להרעבת העם הפלסטיני, מאפשר לממשלת ישראל לחמוק מניהול משא ומתן ענייני עם הצד הפלסטיני ולכפות מהלכים חד-צדדיים. אלאשהב סבור שבשלב הנוכחי ממשלת ישראל אינה מעוניינת בהפלת ממשלת חמאס ומעדיפה שתישאר על כנה, חלשה ומבודדת. מצב זה מסייע לה לקדם את תוכניותיה. הצד הישראלי פועל להחרפת העימות הפנים-פלסטיני בציפיה שידרדר למלחמת אזרחים.
חמאס, השואף להחזיק בשלטון בכל מחיר, נוהג כמו האסלאם הפוליטי השולט היום באיראן ובסודאן, וכמו הטליבאן כאשר אנשיהם שלטו באפגניסטאן. אלאשהב קובע, שכמה מהשינויים בסגנונו הפוליטי של חמאס בתקופה האחרונה, ובמיוחד מאז עלייתו לשלטון, מכוונים להרדים את ערנות יריביו על מנת שיוכל לחזק את מעמדו ולהשתלט על כל מנגנוני השלטון. האסלאם הפוליטי מעולם הוא לא כיבד את עקרון החלפת השלטון בקלפי. הפונדמנטליזם האסלאמי קובע, כי מקור הלגיטימיות של כל שלטון היא הקוראן והסונה ולא הבוחר. זרמים מסוימים של האסלאם הפוליטי כדוגמת מצרים וירדן משתתפים בבחירות מאחר ולא עומדות בפניהם אפשרויות אחרות. המטרה שלהם היא לתפוס את השלטון וכאשר יפול לידיהם, הם יעשו כל אשר ידם כדי להמשיך להחזיק בו.
אם סעיף 17 באמנת חמאס מעלה על נס את תפקידה של האשה הפלסטינית כ"מייצרת הגברים", סעיף 18 מטיל עליה "תפקיד נכבד בטיפול בבית ובגידול הילדים על ברכי הערכים והמושגים המוסריים השאובים מן האסלאם". האמנה מתעלמת לחלוטין מזכויותיהן האזרחיות והפוליטיות של הנשים.
אלשאשהב מסכם, "האמונה בדת היא דבר אחד ואילו האסלאם הפוליטי הוא דבר אחר. בתנאים הקונקרטיים בהם חיים הפלסטינים, הדת אמורה להתמזג עם הלאומיות הפלסטינית שאחד משאיפותיה היא להשתחרר מהכיבוש. ואילו האסלאם הפוליטי הוא פרוייקט לתפיסת השלטון על ידי קבוצה חברתית המשתמשת בדת כמסוה.
כשאני מוצא את עצמי מסכים עם קומוניסט פלסטיני בן 77 יותר מאשר עם חיים ברעם, אורי אבנרי ועד רבים וטובים בשמאל הישראלי הרואים בחמאס תנועה פוליטית לגיטימית ובר שיח.
הדבר מעורר תמיהות לא מעטות.
קומוניסט פלשתיני הגיע לאותה מסקנה שהגיעו הישראלים – בחירת החמאס מראה שהפלשתינים לא רוצים שלום עם ישראל אלא את השמדתה. מתי יבין את זה גם "השמאל" הישראלי?
פסקה שלישית לפני סוף המאמר, שורה חמישית: "האסלאם הפוליטי מעולם _הוא_ לא כיבד את עקרון החלפת השלטון בקלפי". ‘הוא’ מיותר.
נשמע לי די הגון, למרות שיש לי לפחות שתי בעיות איתו:
א. פיגועים אזרחיים אינם אלא מעשי טבח ויש לגנותם לא בגלל שהם לא משרתים את האינטרס הפלסטיני, אלא בגלל שהם פשוט מעשי נבלה. הניסוחים המצטדקים האלה נפוצים אצל פלסטינים מתונים, אבל אומץ הלב אמיתי הוא ההוקעה שלהם מסיבות הומניטריות.
אגב, גם רצח של ישראלים שאינם מסייעים במסיק הזיתים או מתיידדים עם פלסטינים הוא נתעב, בדיוק כמו רצח של פלסטינים שאינם מעורבים בטרור.
ב. ההנחה לגבי אחידות מזימותיהן של ממשלות ישראל או של הישות הציונית האימפרריאליסטית נראית לי לא מדויקת מבחינה סוציולוגית. כשם שהתייחסות לפלסטינים כאל גוף מונוליטי עם שאיפה אחידה "לזרוק את היהודים לים" נראית לי בעייתית, נדמה לי שמעבר לרצון כללי של חלק גדול מהישראלים להמשיך להתקיים כאן, קשה לדבר על קונצנזוס אחיד וסטטי בישראל.
עיוורון מכוון להבדלים שניסוחו "כולם בעצם אותו הדבר" אופייני לקיצונים משני הלאומים ומשני צדי המפה הפוליטית. ההכרה בגיוון היא אקט פוליטי.
מאמר חשוב על אדם אמיץ, שמצליח לעשות את מה שרבים וטובים אצלנו לא מצליחים לעשות –
להוציא את הראש מהמאבק ב"אימפריאליזם הציוני-אמריקאי" ולדעת להעביר ביקורת נכונה על הצד הנאבק ולהראות את הסכנות שהוא מביא.
כן ירבו!
יש לפרסם את הספר לשפה העברית ומייד!!!
לאדון אלגזי הנכבד: איפה אפשר לרכוש את הספר?
ביקורת יחסית נכונה, אבל מה "מפלגת העם" מציעה לפלסטינים? "הסדרים דיפלומטיים" "החוק הבינלאומי" "פנייה לקהילה הבינלאומית".
כלומר את המשך הכיבוש. והכיבוש הוא רצחני יותר מהחמאס
זו הסיבה שהשמאל הפלסטיני איבד את דרכו. את הכיבוש יוכלו הפלסטינים לנצח לא בחתימה על הסכמי כניעה עם האליטה הישראלית, אלא רק בדרך ההתנגדות והמאבק – שיכוון לאליטות ולא נגד העובדים והעניים בישראל. כמו באינתיפאדה הראשונה.
אני נדהמתי מפרסום המאמר באתר זה. האמנם ייתכן כי מאמר ימני כל כך התפרסם בגדה השמאלית? ואז נזכרתי שהמאמר מדבר על דעותיו של פלסטיני. משום מה אינני מצליח להשתחרר מההרגשה המעיקה כי אם אני הייתי כותב את הדעות המובאות כאן, לא הייתי זוכה אפילו לקבל הודעת דחיה מהנהלת האתר.
כאשר אני קורא מאמר כגון זה של ידידי יוסף או שומע עמדות כגון אלו שמביע אלאשהב, שוב חוזרות אלי תחושות של תקווה ואופטימיות; כאשר אני נתקל בתגובות אוויליות כמו של שני המגיבים האחרונים, שבים הייאוש ותחושות חוסר התקווה ומציפים אותי. אכן, כדבריו המפורסמים של גרמשי, בעוד עלינו (בשמאל!) לשמור על פסימיות של האינטלקט עלינו גם לשמור על אופטימיות של הרצון.
הקורא אסף, שטען כי זהו "מאמר ימני" – ניכר בו שהוא לוקה בהבנת מורכבות המפה הפוליטית ומושגי היסוד שלה, שלא לומר הגות פוליטית. לא רק שהמאמר נכתב על ידי אדם שנמצא מעל לכל חשד ב"ימניות", אלא שהסקירה, וסביר להניח שגם הספר שהיא מתייחסת אליה, אופיינים שמאל האוניברסלי. לו היה זה "מאמר ימני", לא היה הכותב תומך בהתנגדות לכיבוש, אלא מוקיע אותה. נקודת המוצא היא ההתנגדות, כאשר המחלוקת היא על האמצעים. לא נראה לי שאלגזי או אלשהאב עומדים להתפקד לליכוד בעתיד הנראה לעין.
ידידי, עלית על בעיה אידאולוגית קשה של השמאל הרדיקלי: מה עושים כאשר האמת מתנגשת עם משאלת הלב?
לצערי במקרים כאלה לרוב מנצחת משאלת הלב, וכך מוגדרות קואליציות מופרכות של "טוב מוחלט" ו"רע מוחלט" בניגוד גמור למציאות בשטח.
פרסום מאמר כזה דווקא באתר הגדה השמאלית נותן נשק בידי הימין הישראלי, שכן דבריו של נעים אלשאהב נותנים משנה תוקף לטענה כי אין סיכוי כלשהוא להגיע להבנות עם ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, שלא לדבר על דיאלוג עימה.
קשה להבין כיצד אחרי קריאת מאמר מאלף כזה משמיעים כותבי המאמרים באתר דעות בזכות משא ומתן כלשהו עם החמאס.
או שמא גדעון ספירו, אורי אבנרי, שמואל אמיר ואחרים הם "קתולים יותר מן האפיפיור?
הומניות בסיסית רחוקה מאוד ממחשבתו של הכותב.