האלוף אלעזר שטרן, ראש אגף כוח אדם בצבא, מתכנן להטיל "אות קלון" על חלק מהאזרחים שיקבלו פטור משירות צבאי לפיו ייכתב בתעודת השחרור "שוחרר בגין התנהגות רעה-חמורה" במקום "שוחרר עקב אי התאמה". בכך מקווה שטרן להקשות על אותם צעירים אידיאליסטים ובעלי מצפון שסירבו להתגייס לצבא משום שלא היו מוכנים להיות חלק מצבא כיבוש שמבצע פשעי מלחמה, מגן על המתנחלים ומשטר האפרטהייד שמתקיים בשטחים הכבושים תוך כדי שליטה באמצעים דרקוניים על עם אחר ומניעת זכויות אדם משלושה מיליון בני העם הפלסטיני.
שטרן אמר במפורש כי מטרתו לרדוף את הצעירים האמיצים האלה, שמסרבים להיות רוצחים, עד סוף חייהם. הוא מקווה כי תעודת הפטור החדשה תמנע מהצעירים קבלה לעבודה או רישיון נהיגה, ולמעשה ליצור באמצעות תעודת הפטור קבוצה של אזרחים מצורעים חסרי זכויות.
זו לא הפעם הראשונה ששטרן מתגלה כאיש צבא בעל מגמות מסוכנות. הרעיון החדש של שטרן עולה בקנה אחד עם השקפת עולם פאשיסטית לפיה המדינה והצבא הם הערך העליון, מהם ייגזרו שאר הזכויות.
כמובן שהשקפת עולם דמוקרטית דוחה מכל וכל רעיונות אלה. אין קשר בין שירות צבאי לבין רישיון נהיגה או הזכות לעבודה.
אני מקווה שארגוני זכויות אדם ידעו לאתגר ולהדוף את הרעיון המבחיל הזה. יחד עם זאת, אם הרעיון בכל זאת יקרום עור וגידים, הרי שמבחינתם של שוחרי זכויות האדם התעודה של שטרן תהיה אות כבוד. היכן ששטרן והצבא יכתבו "התנהגות רעה-חמורה" אנו נקרא "התנהגות אצילית ומכובדת".
ושוב קלישאות "יום רבין"
אנו מתקרבים לעוד יום זיכרון לנרצח רבין. זה כבר הופך למשהו די דוחה.
שוב ושוב חוזרות הקלישאות של "רבין איש השלום" ויוסי שריד, כמדי שנה חוזר ומעלה על נס את "מורשת רבין" (השנה הוא לא בכנסת אז הוא כותב את הדברים במסגרת תפקידו החדש ככתב "הארץ"), ודליה רבין בתו, "מזדעזעת" מכך ששליש מהישראלים תומכים בחנינה לרוצח יגאל עמיר.
מהי בעצם מורשתו של רבין? האם היה איש שלום כפי שמציגים אותו ידידיו ותומכיו? האם יש אחיזה בהנחות כמה מאוהביו כי "אילו רבין היה נשאר הכל היה אחרת? לדעתי יש כאן שדרוג שלא תואם את העובדות ההיסטוריות.
די להסתכל במי שנחשבים היום ליורשיו וחבריו לדרך כדי להזים את הנרטיב החדש שמשרטטים סביב רבין. ראו את שותפו של רבין להסכמי אוסלו, שמעון פרס. לאן הגיע? לאחד התומכים הגדולים בצירופו של המתנחל והגזען ליברמן לממשלה (להפציץ את אסואן ולהוציא להורג את חברי הכנסת הערבים).
ראו את בתו דליה רבין, שהיתה סגניתו של שר הביטחון בנימין בן אליעזר בממשלת שרון הראשונה ותמכה בכל צעדי הדיכוי וההרג של צבא הכיבוש הישראלי. ראו את ממשיך דרכו עמיר פרץ, שטבח ב-4 חודשי כהונתו כשר ביטחון ביותר פלסטינים וערבים מאלו שהיו לפניו (דומה שאפילו שרון, רב טובח, לא הספיק בזמן כה קצר להרוג כה רבים, אבל זה עדיין טעון בדיקה יותר פרטנית).
האם רבין, אילו המשיך לחיות ולכהן בעמדות בכירות, היה נוהג אחרת מחסידיו המתעקשים להיות ממשיכי דרכו? אני בספק. אולם גם בחינת עמדותיו של רבין עצמו, עד להירצחו, מחזקות את ההנחה כי ממשיכיו קולעים לרוחו.
הסכמי אוסלו היו מצדה של ממשלת ישראל תרמית אחת גדולה. בעוד הפלסטינים ראו בהסכמים את המסדרון לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית, רבין ופרס סברו כי ההסכמים יאפשרו לקנות את ערפאת וחבריו להנהגה בכמה גינוני מלכות, כשלמעשה תוכניתם היתה לבתר את הגדה למחוזות תחת שליטה ישראלית (תוכנית אותה ניסה ליישם אהוד ברק, עוד ממשיך דרך של רבין) ולהטיל על ערפאת להיות מעין גנרל אנטואן לאחד פלסטיני שישמור על גבולות ישראל מפני בני עמו. תוכנית זו נכשלה, ואת פירותיה הבאושים אנו אוכלים מדי יום.
רבין לא הוציא מפיו את המושג מדינה פלסטינית, גם לא אחרי הסכמי אוסלו. לכל היותר הסכים לדבר על ישות. רבין התעקש לא להוריד התנחלויות, ולו אחת, כדי לבשר על מגמה עתידית. רבין, איש הצבא במהותו, יותר משהיה איש שלום, היה איש של מלחמה ושל כוחנות.
רצח ראש ממשלה הוא מעשה חמור, אולם רבין וממשיכי דרכו יצרו וטיפחו בישראל את התשתית של לאומנות, קנאות דתית, גזענות, כיבוש, אפרטהייד, התנחלויות שמהווים עד היום את המדמנה המצמיחה רוצחים על רקע פוליטי.
את זה לא נשמע בנאומים ובשירים שיושמעו בעצרות ובכינוסים לזכרו.
פיקוח נפש דוחה מצעד
לא אחת אני מתריע בטוריי מפני הקנאות הדתית תוך הדגשה כי כל קנאות דתית, מכל דת שהיא, ראוי להיאבק נגדה.
לקראת מצעד הגאווה המתוכנן בירושלים, אנו ניצבים מול חזית דתית יהודית, מוסלמית ונוצרית שחברה יחד לעשות כל שביכולתה לבטל את המצעד. רבני הזרמים החרדים ורבני ההתנחלויות והחרדלים למיניהם, אליהם הצטרפו המופתי של ירושלים ואישי דת נוצריים, מלבים את האש וקוראים למאמינים "למסירות נפש" במאבקם לסיכול המצעד של הקהילה ההומו לסבית. מה זה מסירות נפש? זהו קוד שמשמעותו גם להקריב חיי אדם למען המטרה הקדושה. כמובן שבהזדמנות חגיגית זו אנו מוצאים את כל החוגים הכהניסטים קופצים על העגלה ומוסיפים שמן למדורה.
המשטרה מפרסמת מידע מודיעיני על הכנות לאלימות, במיוחד של הציבור הדתי, שעלולות להסתיים בפגיעה בחיי אדם.
אין ספק כי האיומים של הקנאים הדתיים לפיהם "יישפך דם" אם מצעד הגאווה יצעד, הוא סוג של טרור שמטרתו למנוע מאזרחים את חופש הביטוי. מה עושים? האם נכנעים ומבטלים את המצעד או צועדים ולוקחים סיכון?
לדעתי, אם יתברר כי קיימת סכנה מוחשית לחיי הצועדים, והמשטרה תודיע כי אינה יכולה להבטיח את שלומם, אין מנוס אלא להפעיל את הכלל שפיקוח נפש דוחה מצעד, עד שנמצא את הדרך להבטיח את קיומו ללא סיכון חיי המשתתפים.
לשמור על ליברמן
אני מקווה כי סגן ראש הממשלה החדש והשר לעניינים אסטרטגיים המתנחל אביגדור ליברמן יודע לשמור על עצמו. שיסתכל תמיד ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, שמא יש מי שמתכוון להרע לו, ולא יסתמך רק על מאבטחיו מהשב"כ. הרעיון שיקרה משהו רע לליברמן והוא יהיה עוד דמות שהמדינה תארגן עבורו יום זיכרון ממלכתי, ממלא אותי זעה קרה. לא די הביזיון הזה עם זאבי?
למרבה הצער הרבה אנשי שמאל נכנעים להלך-הרוח הרווח בתקשורת על פיו יש לבטל את המצעד מחשש לפגיעה בחיי אדם. הגדיל לטעון מירון בנבנישתי ב"הארץ" שבמידה ותהיה אלימות, האחריות מוטלת במידה שווה על אלה הנוהגים באלימות ועל אלה הצועדים, שביצעו מה שהוא כינה "פרובוקציה". הרטוריקה דומה בצורה חשודה לזו שעל פיה האחריות מוטלת במידה שווה על תוקף מינית ועל הנתקפת, המתלבשת בצורה "פרובוקטיבית".
העיקרון של "פיקוח נפש דוחה מצעד" כפי שהובא פה לא מקובל עליי – מדובר למעשה בקביעת עיקרון "תעמולת הפחדה דוחת מצעד", וזהו פגע רע עבור כל מי שערך החופש יקר לליבה. אסור להתנות את הזכות להפגין בכך שנושא ההפגנה יהיה אהוד ומקובל, וחובה להגן עליה גם כאשר ההפגנה מעוררת מחלוקת ואף התססה. אלא מה? המתנגדים מאיימים באלימות, המשטרה מתלוננת בדרמטיות על כך שאינה מסוגלת לאבטח את המצעד והשרים לביטחון-פנים ולענייני ירושלים ממליצים לבטל, כנראה שלא בצער רב.
חשוב להגיד בבירור: על אחריותן של הממשלה והמשטרה לדאוג לקיומו של המצעד ולהגן על שלומם של הצועדים. מי שמוכנה להגיע למצעד למרות (ואולי בגלל) תעמולת ההפחדה, חשוב שתגיע. דווקא בתאריך בו אירע בעבר "ליל הבדולח". החופש להפגין הוא לא "על תנאי", וחבל ששוב אנו נדרשים לדון בו ולא בנושא המהותי שהוא עניינו הראשוני של המצעד: שוויון ושחרור ללסביות, הומואים, בי, טרנס, אינטר, מתלבטות, קווירים ובעלות כל הזהויות המיניות והמגדריות. חופש הוא לא מובן-מאליו גם אחרי שהושג בעמל רב, ואם לא נאבק ללא הפוגה על החופש שלנו, הוא יילך ויאבד מערכו לטובת ברירת המחדל – שלטון הכוח.
יישר-כח לאלכס קון על תגובתו.
חילונים ודתיים, גאים וסטרייטים, שוחרי דמוקרטיה, צדק, שוויון, שלום וזכויות אזרח, מוזמנים להצטרף וליטול חלק במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים.
אני בעד – לבטל את המצעד. הרי פיקוח נפש דוחה וגו’. שההומואים הירושלמים ילכו לצעוד עם החברים התל אביבים שלהם.
אחר כך, כשהחרדים יתחילו לרדוף הומואים שיצאו מהארון, נמליץ לכל ההומואים לחזור לארון או לעבור לתל אביב. הומואים בירושלים זה הרי פוגע ברגשות החרדים, זאת עיר כל כך קדושה.
ההומופוביה של המשטרה לא צריכה להפחיד אף אחד. כל מי שהיה בחברון בפורים יודע שכשהמשטרה רוצה, היא יודעת לאבטח גם מצעדים אלימים ופרובוקטיביים בהרבה. אני קורא לכולם , ובמיוחד לסטרייטים שבינינו (כמוני) – בוא לצעוד בירושלים – בואו להתגאות בהיותכם חלק מחברה חופשית.
אין ויכוח על כך שהמצעד צריך להתקיים. אולם אם המשטרה תודיע שאין ביכולתה להגן על הצועדים ותאסור על המצעד, ובית המששפט העליון יאשר זאת, מה אז? צריך לנהוג בתבונה ולא כמתאבדים.
כמי שצבר שעות הפגנה רבות בחייו, כולל הפגנות שהוגדרו על ידי הרשות כבלתי חוקיות, ונחשף לעימותים אלימים עם מתנגדים ושוטרים, אני יודע שיש לתכנן היטב הפגנה אם רוצים לקיימה בניגוד לדעת המשטרה ומול המון מוסת ואלים. לדוגמה, יש לבוא מצויידים בקסדות להגן על הראש מפני אבנים וציוד מגן נוסף להדוף מתנגדים אלימים. דבר כזה לוקח זמן. לכך התכוונתי כשכתבתי כי "פיקוח נפש דוחה מצעד עד שנמצא את הדרך להבטיח את קיומו ללא סיכון חיי המשתתפים".
תודה גדעון על התיקון.
אולם גם לכך אני מתנגד משום שאם מצעד הגאווה לא יערך בתאריך המתוכנן ולו רק על ידי קומץ, יהיו לכך השלכות מוראליות משמעותיות על הציבור הגאה לשלילה ועל הציבור המתלהם והמסית לחיוב.
כרגיל, הקישקוש השבועי של שפירא.
אז מה חדש ? לא מקללים איזה שופט ??
נו, הזדקנת….
ליהוא:
כרגיל, קשקוש שבועי ודברי בלע של קנטרן נרגן תורן.
אז מה חדש? אם לא "מקללים" את ספירו לא קיימים?
נו, התנוונת…
התנהגות רעה-חמורה
למרות כל הגיחוך בהגדרה של "התנהגות רעה-חמורה" (פויה ואיכסה ונו נו נו), גדעון מפספס את הפואנטה – שטרן רוצה להטביע אות קין במשתמטי הנוחות, בעוד שאת סרבני המצפון הוא לא ממש סופר (הם מעטים מאוד). מה שהוא לא יודע, שאף אחד לא מתעניין בתעודת שחרור, פרט לגופים כמו שב"כ ומשטרה, ואלו בוודאי לא יגייסו סרבני מצפון