"כשאני באושוויץ נופלות הפצצות על עזה"
לבסוף הגעתי לאושוויץ.
לפני כמה ימים ביקרנו בבית אבי באוסטריה, שם הוזמנו לארוחת צהרים במסעדה ששלחה בסתר להורי אבי את ארוחתם האחרונה, לפני שגורשו לגיטו וינה. אח"כ הוצג לנו "עץ המשפחה" וסיפורים על קרובים שעליהם לא ידעתי דבר.
כמעט אף אחד מהם לא שרד. רובם נשלחו לאיזביצה, כפר במזרח פולין, סמוך לרבים ממחנות ההשמדה. שם נעלמו עקבותיהם. כמה מהם הגיעו הנה, לאושוויץ.
*
הרבה קראתי ושמעתי, אך מזעזע לראות את זה בעיניך. כאילו שהעיניים מקנות הבנה אחרת, חדשה, נוסף לזאת שהמוח כבר מכיר. לא הרשע מחריד, מבעית יותר ההיקף והארגון.
מרחב של שדות בוציים פרוס לפני, ובסביבה זרועים אינסוף צריפים. אושוויץ-בירקנאו. האינסופיות מבהירה את האמת שמאחורי המספרים העצומים שהמוח אינו מסוגל לעכל.
כאן מצא המוות ביטוי תעשייתי, והשתמש בשיטה המודרנית של פס ייצור. השמן ששימן את גלגלי המכונה לא היה הרשע, אלא הארגון הממושמע שבו כל אחד עשה את מה שהורו לו, והמבנה שאסר להטיל ספק בכוונות ומטרות המכונה. אף אחד לא שאל או הטיל ספק בתכלית שבשמה פעלה המכונה.
שם, בגשם הרוגע בבירקנאו, היכתה בי המחשבה: כמה קל היו הורי יכולים לסיים את חייהם כאן, הרבה לפני שהכירו, התאהבו ועשו ילדים.
איך זה שכה מעטים הגיבו? ומה עשו הנאצים כדי לנטרל את הבעיה שחנה ארנדט הגדירה כ"רגש החמלה כלפי בעל חי שמתעורר אצל כל אדם נורמלי למראה סבל פיזי"?
אחת השיטות היתה ליצור לאויב תדמית של "לא אדם", יצור חייתי, פרימיטיב, השונה ביסודו ממך, או ממני.
המכניזם – המנגנון שמנע מהגרמנים לראות את הגלוי והמובן מאליו היה חזק. 200 מטר מתאי הגזים והקרמטוריום באחד מחמשת המחנות שבאושוויץ עומדת וילה יפה עם גינה ובריכת שחייה. שם גר מפקד אושוויץ, רודולף הס, עם אשתו וילדיו. הגברת הס תיארה את הבית ואת חייה שם כ"גן עדן".
איך יכלה לא לשמוע את הזעקות? להריח את הבשר שנשרף? כמה זמן ניתן לדכא את המראות ולחמוק ממה שאדם לא רוצה לראות?
*
אני באושוויץ כשהפצצות נופלות על עזה, ולאחר כמה ימים גם על לבנון.
בתי מגורים נהרסים. נשים וילדים נהרגים. מטוסי קרב צוהלים בלילות מעל אזורי מגורים כדי להעיר נשים וילדים בבומים על-קוליים. על תחנות חשמל, וצנרת של מים וביוב מונחתות מכות מחץ. צבא חוסם ומונע הכנסת אוכל ותרופות לעזה. האו"ם מתריע מפני אסון, קטסטרופה אנושית. יותר ממיליון בני אדם כלואים ברצועה הכי מאוכלסת בעולם, פחות מ-8 ק"מ על 40, סה"כ 350 קמ"ר. בלבנון מופגזים בתי מגורים, שיירות של פליטים, גשרים, נמלים, שדות תעופה, חצי מיליון בני אדם נמלטים.
שם, בגשם, כשאני צופה בבירקנאו, באינסוף הצריפים, נופלות פצצות על כלואים בעזה והשאלות מציקות.
האם ניתן להשוות סבל, האם קיים ונמצא קנה-מידה שמאפשר להשוות? מה מבדיל בין הסבל שסבלה משפחתי וקרובי לבין סבלם של תושבי עזה ולבנון? האם יש רמה (נמוכה) של סבל שבה אנו יכולים לצפות מבלי להזדקק ל"אמפתיה של חיות" – סבל שאינו דורש מאיתנו מעורבות? והיכן עובר או נמתח קו הגבול?
האם ניתן להשוות בין בני אדם? האם אין הערבים, המוסלמים ובמיוחד הפלסטינים "טרוריסטים"? האם צריך ליישם חוקים רגילים, זכויות אדם ועקרונות משפטיים והומניטריים כך שתהיה גם להם נגיעה לכאלה? או שהמושגים וההבנות הללו דומות לסטראוטיפים שכבלו לפני 65 שנה את ה"אמפתיה הבסיסית"? האם לא השתמשו באותן התוויות והתגים ("זהירות טרוריסטים") כנגד תנועות שעוררו התנגדות ודחייה במהלך ההיסטוריה? לתנועות ההתנגדות בפולין, צ’כוסלובקיה, דנמרק, נורבגיה, הולנד, צרפת, לתנועת ההתנגדות לאפרטהייד, לנלסון מנדלה, ולאף.אן.אל של וייטנאם או לאף.אל.אן. של אלג’יריה?
*
מה היא תגובה נאותה לחטיפת חייל אויב? כמה חיים הרוסים? ומה היא תגובה מידתית להתקפת קטיושה? האם לפלסטינים יש את אותה הזכות להגיב על הפצצה ישראלית או ירי טילים מחסלים, ועל חיסולים ממוקדים?
האם לפלסטינים וללבנונים אחריות קולקטיבית על חטיפת חיילים? על ירי קסאמים ומתאבדים מתפוצצים? האם לישראלים אחריות קולקטיבית על ירי בשיירות פליטים בלבנון, על הרעבת אוכלוסיית עזה? על בניית חומת ההפרדה?
*
ממה בחרנו להתעלם היום?
השאלה הנוראה הזאת מנקרת בי ולא נותנת לי מנוח. במה שונים האירועים בלבנון השנה מאירועי [הטבח בכפר] לידיצ’ה ב-1942?
לא. הישראלים אינם נאצים, והפלסטינים אינם קורבנות טבח מתועש. זה ברור. אבל ישראל מונעת זכויות אדם מילידי הארץ הפלסטינים, ומאוכלוסיות של ארצות שכנות – הזכויות האלה הרי הוכרו כחלק חשוב מחוקי העולם כתוצאה מהשואה ותאי הגזים באושוויץ.
*
הדבר היחיד שישראלים עושים כדי "ליצור שלום" זה להפציץ ולדכא. כשזה לא עוזר, הם מפציצים ומדכאים עוד יותר, "ללמד אותם שיעור שלא ישכחו במהרה". אך היום, לאחר כמעט שישה עשורים של נסיון ישראלי בהכנעה אלימה של פלסטינים, הפצצות קרבות למרכזי האוכלוסיה בישראל. ישראל תצליח בוודאי לכפות על הפלסטינים והלבנונים לכרוע על ברכיהם, אך כמה זמן ייקח עד שהמתאבד הבא יתפוצץ, עד התקפת הטילים הבאה, עד האבן הבאה?
*
הגיע הזמן שהאוכלוסייה היהודית בישראל תבין את מה שהבינו הלבנים בדרום אפריקה לפני תריסר שנים: רק דרך אחת מוליכה לשלום ולביטחון. הדרך בנויה על כיבוד זכויות אדם, כולל אלה של היריב, ועל העקרון שלכל בני האדם – גברים ונשים – זכויות שוות. את העקרונות הללו ניסחנו ואימצנו בעקבות השיעור שלמדנו, לאחר שהבסנו את הנאציזם.
אני עוזב את אושוויץ בהרגשה של צער. נסיונותי להבין את הבלתי ניתן להבנה מתערבים בגשם ובייאוש, בשל האירועים (המאמר נכתב ב-20 ליולי). מחשבותי נישאות לציטטה שנכתבה על אחד הקירות במבנה לבנים באושוויץ: "מי שלא לומד מההיסטוריה, ייאלץ לסבול מחדש".
שם, על הקיר, לא צוין אם ייאלץ לסבול מחדש כקורבן או כקלגס.
ד"ר הנרי אשר הוא רופא ילדים שגר בגוטנברג שבשבדיה. המאמר הופיע לראשונה בעיתון אפטונבלאדט בשטוקהולם ב-24 ליולי השנה.
—–
לידיצ’ה היה כפר צ’כוסלובקי שהנאצים הרסו כליל ב-10 ליוני 1942, לאחר שרצחו את כל הגברים. הטבח בוצע כ"תגמול" לאחר שתנועת ההתנגדות חיסלה את ריינהרד היידריך, סגן מפקד הכיבוש בצ’כוסלובקיה.
והרי החדשות:
בכפר לידיצ’ה נהרגו עד שעות הצהריים של יום שישי לפחות ארבעה יהודים – ילד בן 4, נער בן 15, צעיר בן 19 ואשה כבת 40 – וחמוש אחד שנורה למוות.
[…]
הצבא הנאצי מסר כי התקיפה כוונה לעבר שטח פתוח שבו ניסו יהודים חמושים להטמין מטען.
המבצע הנאצי בכפר נמשך זה היום השלישי, אך ירי הרקטות על-ידי יהודים לעבר שטח גרמניה לא נפסק. מאז שעות הבוקר נורו שבע רקטות לעבר שטחי גרמניה. בכל המקרים לא היו נפגעים ולא נגרם נזק.
[…]
התקרית בה נהרגה אישה יהודיה בלידיצ’ה אירעה במהלך פעילות שהחלה בלילה שבין חמישי לשישי: חיילים נאצים צרו על בית כנסת בכפר, שבו התבצרו עשרות יהודים חמושים. דחפור גרמני מוטט חלק מקירות המסגד. לטענת היהודים, כל החמושים הצליחו להתחמק מהמקום.
קצין נאצי בכיר אישר הערב כי חלק מהיהודים המבוקשים הצליחו לחמוק מהמצור, בחסות הפגנה של מאות נשים יהודיות ששימשו להם מגן אנושי. לדבריו, אף שהחיילים הנאצים ירו אל החמושים, הם פעלו באופן סלקטיבי – כדי למנוע פגיעה קשה יותר באזרחים יהודים.
"מה שקרה שם ייבדק. נראה אם היה משהו לא בסדר", אמר הקצין בתשובה לשאלה האם היתה תקלה במצור על בית הכנסת. למרות התקרית הזו, הוא מגדיר את הפעולה כמוצלחת, אך אינו צופה שתפחית באופן מיידי את ירי הרקטות מלידיצ’ה.
— קישור —
מן
הכלל.
פרט לנושא השגור של דהומניזציה, גם מבחינה ויזואלית – כגון הפיג’מות המרופטות, הראש הכמעט מגולח, כך שיש זיפי שערות צורמים בקרקפת, וכלי הגילוח הכהים, כך שעל לחייך זיפים – מה שמקנה לך מראה של עולם תחתון או חוליגן, שלוב של untermensch ו-unterwelt ; וכל זאת למניעת החלת האימפרטיב הקטגורי שביסודו אמפטייה וחמלה כלפי הדומים לך (דבר שארדנט הידגישה -ולמעשה למרבה האבסורד, אף אדולף אייכמן במשפטו, כאשר טעון של ההגנה היה שחונך לא לראות ביהודי אדם כמוהו, ועל כן השיפוט המוסרי אינו כביכול חל עליו, ולא יכול היה לחוש חמלה ואמפטייה), פרט לכך, במאמר הרגיש והנפלא הזה יש זיהויים מעניינים של דברים רלוונטיים נוספים, כגון הוילה של משפחת הס, וילה אולטרה מודרנית דאז, פונקציונלית בסגנון הבאוהאוז, המציבה ממשות מנותקת השייכת למילייה אחר, דינמי, של פאר ויעילות פונקציונלית תעשייתית כחלק מעשייה תעשייתית – אינטלקטואלית אלגנטית ו"אפקטיבית" . היה מי שהשתמש בביטוי לגבי הרוח של הרייך השלישי reactionary modernism . הדבר מעורר חשיבה ונושא לתובנות וזיהויים נוספים. השילוב הישיר עם זוועת עזה – האטימות הנוראה, חזק ומרגש.
והערה: אתה בטוח ששמו גם היה רודולף? רודולף הס היה מוותיקי ההנהגה של ה-NSDAP שטס לבדו לאנגליה ב-1940 בזמן הבליץ במטרה להשכין שלום, והוצג כשוטה על ידי היטלר. ישב בשפנדאו עד מותו.
גטו וינה?
רודולף הס?
דן תמיר ומיכאל שרון מתפלאים על רודולף הס.
(1) ובכן ההס הזה כתב את שמו HOESS
ולא HESS
(2) גטו וינה – כך זה מופיע בטקסט. אני מניח שכוונת המחבר היתה להרגשת הגטו של היהודים בוינה אחר עליית היטלר לשלטון.
(3) מאמר שעוסק ברגשות המחבר ותחושותיו לא חייב בדיוק קפדני בפרטים.
גם פרנץ. שמו היה רודולף פרנץ Hoess
תודה רבה למתרגם. אי אפשר לשפוט או לבקר רגשות או תחושות. עם זאת, מן הראוי לשוב ולהזכיר שהעלאה באוב של פשעי הנאצים, לא רק שאינה מסייעת לביקורת עניינית על הנעשה באזורנו כיום, אלא שהיא אף מחבלת בה, מכיון שהיא מסיטה את הדיון באופן אוטומטי כמעט לתחום שעליו מושתתת מזה כמה עשרות שנים האידיאוקרטיה הפוסט-ציונית השלטת בארץ.
העילית את הקשר בין דה-הומניזציה שעשו הנאצים ליהודים לבין זו שישראל עושה לפלסטינים היום.
משום מה שכחת שהעולם הערבי כולו עושה לנו – הישרלים והיהודים בכלל, דה-הומניזציה הרבה יותר גדולה ע"י שימוש בפרוטוקולים של זקני ציון (מזכיר לך משהו?), קריקטורות ועלילות דם.
האם אין לך מה לומר על זה בגלל שלדעתך זה לא רלוונטי? או שאולי זה כלל לא קיים?
הייתי שם בקייץ האחרון עם קבוצה גדולה של מחנכים ותיכוניסטים…הרגשתי באושוויץ רגשות מעורבים המזכירים את תחושותייך. הקושי שלי התעצם בהמשך הקיץ כשחזרתי ארצה למלחמה נוספת. מוצדקת או לא, הייתי במלחמה שלקחה לי את כל התקווה. ברור לי שזכויות אדם הם המדרגה הראשונה לפני תהליכי שלום ממשלתיים. לעניות דעתי, אנחנו זקוקים להרבה כוחות פנימים כאזרחים על מנת להמשיך ולדאוג לזכויות אדם לכל אדם באשר הוא למרות כל היריות והקשיים. זה כל כך קשה אבל הכרחי.
צר היה לי לקרוא אודות הכאב הרב שחווית ושעודך חווה. השאלות ששאלת מעסיקות גם אותי, אם זאת איני חושבת שיש לערוך השוואה בין השואה שחווה העם היהודי לבין המתרחש בעזה ובשטחים בכלל.
עם כל הכאב הרב על סבלות הפלסטינאים, איני רואה שום דרך מלבד לחיות יחד, כשני עמים שונים.נראה שעד כה הם מסרבים להכיר בקיומנו, כוונתי לרשות החמאס. איננו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מן האיומים השונים.
איני רוצה שבני ילך לצבא, אולם גם איני רוצה למצוא את עצמי ללא מדינה, חשופה לאנטישמיות.
השאלות הן קשות, כולי תקווה שהשלום בוא יבוא.