הנתונים הסטטיסטיים מצביעים על מציאות ברורה וידועה – ילדים קטנים מהווים גורם המקשה על נשים להשתלב בשוק העבודה. כאשר משווים בין אמהות לילדים קטנים (עד גיל 4) לבין אמהות לילדים בוגרים יותר (שילדן הצעיר בגיל 10-14) מתגלים הבדלים משמעותיים, לרעתה של הקבוצה הראשונה, בכל המדדים המרכזיים הקשורים לשוק העבודה.
ראשית, אמהות לילדים קטנים מעוניינות פחות לצאת לעבודה (משיקולים שונים, ביניהם גם כלכליים, כפי שיפורט בהמשך). שיעור השתתפותן בכוח העבודה 60%, לעומת 73% בקרב אמהות לילדים בוגרים יותר.
שנית, מבין אלה שרוצות לעבוד, אמהות לילדים קטנים מתקשות יותר למצוא עבודה. שיעור האבטלה בקרבן הוא 9%, לעומת 6.9% בקרב אמהות לילדים בוגרים יותר.
שלישית, כשהן כבר מתגברות על הקשיים ומוצאות עבודה, אמהות לילדים קטנים עובדות פחות. 41% מהן מועסקות חלקית, לעומת 36% אצל אמהות לילדים בוגרים יותר.
מאחר שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא מפרסמת נתונים מקבילים על גברים, קשה לדעת, על סמך אותם פרמטרים, עד כמה אבות לילדים קטנים סובלים מקשיים דומים בהשתלבות בעבודה. אולם, נתונים אחרים מאותו סקר מצביעים על כך שאצל גברים, סוגיית ההורות כמעט ולא משחקת תפקיד בשוק העבודה.
בעוד שאצל כשליש מהנשים שאינן רוצות לעבוד הסיבה היא טיפול בילדים או במשק הבית, אצל גברים שיעור מזערי של פחות מאחוז (0.6%, ליתר דיוק) אינם מעוניינים לעבוד מאותה סיבה. גם העסקה בעבודות חלקיות עקב הורות היא תופעה השמורה לנשים בלבד. כ-15% מהעובדות במשרה חלקית עושות זאת בשל טיפול בילדים, בעוד שאצל הגברים הטיפול בילדים משפיע על שיעור זניח של 0.7% מהעובדים חלקית.
מסתבר, אם כן, שאת תפקיד הטיפול בילדים עדיין לוקחות על עצמן, באופן מסורתי, אמהות ולא אבות. בין אם הדבר נובע מהיותן של רוב הנשים מפרנסות שניות, המשתכרות פחות מבני-זוגם, ובין אם הסיבה היא חלוקה מסורתית של תפקידים, התוצאה היא אחת – שוק העבודה אינו מותאם לאמהות לילדים קטנים, ואלה נאלצות, להיעדר ממנו או להשתלב בו באופן חלקי בלבד. אמהות רבות מתקשות, למרות רצונן וגם לאחר שילדיהן גדלו, "להדביק את הפער" ולחזור לשוק העבודה או למעמדן התעסוקתי הקודם. בכך הופכת ההורות, גם במציאות השוויונית לכאורה של ימינו, לגורם אשר מגביר את פערי המעמדות והשכר בין המינים.
אחת הסיבות המרכזיות לכך שאמהות לילדים קטנים מתקשות להשתלב בשוק העבודה היא העלות הגבוהה של הטיפול בילדים. ההוצאות עבור טיפול בילדים הן הגבוהות ביותר בגילאים הצעירים (0-4), בהיעדרה של מסגרת טיפולית-חינוכית הממומנת על-ידי המדינה או מקום העבודה. לכן, יציאתן לעבודה של אמהות לילדים קטנים הופכת, במקרים רבים, ללא כדאית כלכלית, ושהייתן בבית לצורך טיפול בילדיהן הופכת לבחירה בעלת ערך כלכלי גבוה, לעומת שכר אלטרנטיבי שהן עשויות להרוויח ביציאה לעבודה.
אפשרות הטיפול הזולה ביותר לילדים קטנים היא מעון, שעלותו נעה בין 1,200 ל-2,000 שקל בחודש. עלות כזו הופכת את יציאתה לעבודה של אם לשני ילדים קטנים ללא כדאית מבחינה כלכלית, גם אם היא משתכרת מעבר לשכר המינימום. ברור שככל שיכולת ההשתכרות של האם נמוכה יותר, ושככל שיש לה יותר ילדים הזקוקים לטיפול, הרווח הכספי הגלום ביציאתה לעבודה נמוך יותר.
כך נוצר מצב בו דווקא בתקופה בה מצטרפים למשפחה ילדים קטנים אשר מגדילים את הצרכים הכספיים באופן משמעותי (הרבה מעבר לעלות הטיפול הבסיסי בהם), נאלצות משפחות רבות בלית ברירה, להסתפק בשכר העבודה של מפרנס יחיד (לרוב של הבעל) ולוותר על אפשרות היציאה לעבודה, ותוספת ההכנסה בצידה, של האשה.
חשוב לציין בהקשר הזה כי משפחות שיש בהן מפרנס יחיד חשופות יותר לעוני ולמצוקה כלכלית, ושיעור העוני בקרבן (23.1%) גבוה משמעותית משיעור העוני בקרב משפחות עם שני מפרנסים (3.1%).
לכן, השתתפות המדינה בהוצאות הטיפול בילדים, לצד הסיוע החשוב והמוצדק שהיא מקנה למשפחות עובדות המגדלות ילדים, צריכה בראש ובראשונה לעודד נשים בעלות פוטנציאל השתכרות נמוך לצאת לשוק העבודה, ולהביא בכך לצמצום אי-השוויון והפערים בחברה.
הצעות חקיקה אשר מבקשות להכיר בהוצאות טיפול בילדים באמצעות הענקת נקודות זיכוי לנשים עובדות מתעלמות למעשה מהמעמדות החלשים בחברה, ואינן מיטיבות כלל עם נשים שפוטנציאל ההשתכרות שלהן אינו גבוה. אם לילד אחד מגיעה לסף המס רק אם שכרה גבוה מכ-5,400 שקל בחודש, ואם לשני ילדים מגיעה לסף המס רק אם שכרה גבוה מכ-5,900 שקל בחודש. נשים ששכרן נמוך מסכומים אלה לא תקבלנה את הטבת המס, כך שהענקת נקודות זיכוי לאשה עובדת בגין טיפול בילדים מיטיבה רק עם נשים אשר יציאתן לעבודה כדאית ממילא, והיא כמעט ולא מעודדת הצטרפות של נשים נוספות לשוק העבודה.
גם הצעת החוק הנוכחית, של חבר-הכנסת גדעון סער, על-אף שהיא מכילה סעיף חשוב המקנה את האפשרות להעביר את נקודות הזיכוי שמקבלים עבור טיפול בילדים מהאשה העובדת לבן-זוגה, מתעלמת לחלוטין ממשפחות בהן גם שכרו של הבעל נמוך. היא אינה מיטיבה כלל עם משפחות בהן הבעל משתכר פחות מ-4,000 שקל בחודש, ומיטיבה באופן חלקי בלבד עם משפחות בהן שכרו של הבעל הוא ברמת השכר הממוצע במשק, ואף גבוה ממנו.
על-פי הצעת החוק הנוכחית, משפחה עם ילד אחד תיהנה ממלוא הטבת המס רק אם שכרו של האב הוא כ-8,000 שקל ומעלה, או לחילופין אם שכרה של האם הוא 9,000 שקל ומעלה. משפחה עם שני ילדים קטנים תיהנה ממלוא הטבת המס רק אם שכר האב הוא מעל 10,500 שקל או אם שכרה של האם גבוה מכ-12,000 שקל בחודש. מכאן ששכבה גדולה של משפחות מהמעמד הנמוך והבינוני, תיפול בין הכיסאות ולא תזכה ליהנות, או שתהנה רק באופן חלקי, מההכרה של מערכת המס בהוצאות הטיפול בילדים. גם רובן של האמהות חד הוריות, שסף המס שלהן גבוה יחסית, לא תיהנינה מהטבת המס, על אף שהן אלה הזקוקות לה ביותר.
הצעת חוק זו, להכרה בהוצאות טיפול בילדים לצרכי מס, מצטרפת להצעות רבות לפניה העוסקות באותו עניין, אשר הוגשו בשנים האחרונות לחקיקה בכנסת, ללא הצלחה. בבסיסן של כל ההצעות עיקרון מנחה חשוב ומשמעותי. הן מבטאות את ההכרה בעלות המשפחתית של טיפול בילדים כהוצאה המייצרת הכנסה (בדומה להוצאות בעסקים) ואת ההוקרה להורים, אשר גם עובדים וגם מגדלים את דור העתיד של אזרחי המדינה. למהלך כזה גם חשיבות חברתית וכלכלית מן המעלה הראשונה. כאשר נשים (ומשפחות) יכולות להרשות לעצמן לממן הוצאות טיפול בילדים על מנת לצאת לעבוד, לא רק רווחתן האישית גדלה, יש לכך גם השפעות מקרו-כלכליות חיוביות על המשק, כתוצאה מהגדלת ההשתתפות בכוח העבודה והגידול בהכנסה הפנויה.
יחד עם זאת, לצד השינויים התפיסתיים הגלומים בהתייחסות לעלות טיפול בילדים כאל הוצאה המייצרת הכנסה ובראיית עצמאותן ואי-תלותן של נשים כערך חברתי שיש לטפח (ולממן), חשוב לשים לב לא רק לכותרת אלא גם לדרך שבה משתתפת המדינה בהוצאות הטיפול בילדים של האישה העובדת. חשוב לבחון עד כמה אופן היישום של צעד כזה אכן משרת את מטרותיו העיקריות – תימרוץ נשים לצאת לעבודה וצמצום הפערים המיגדריים בשוק העבודה.
על מנת לעודד אמהות להשתלב בשוק העבודה, ההתמקדות צריכה להיות באמהות שפוטנציאל ההשתכרות שלהן נמוך, ולכן יציאתן לעבודה במצב הנוכחי אינה כדאית מבחינה כלכלית. הטבת מס אשר מתעלמת לחלוטין מקבוצת אוכלוסייה זו, מפספסת את יעדה העיקרי, והיא אף עלולה להרחיב את פערי ההכנסה בחברה.
רק הצעה אשר תיקח בחשבון גם משפחות ששכרן נמוך (למשל: באמצעות החלת "מס שלילי" בסכום ההטבה למשפחות שלא מגיעות לסף המס או על-ידי מתן אפשרות לקבל את ההטבה שלא באמצעות מערכת המס) תוכל לספק את התמיכה הראויה לנשים, מכל המעמדות הכלכליים, בתפקיד הדואלי שהן ממלאות – כאמהות וכנשים עובדות.
ברור שההצעה לאפשר יכוי מהכנסה חייבת של הוצאות טיפול בילד היא הטבה לעשירים וחסרת כל ערך למשפחות שבאמת זקוקות לסיוע ממלכתי. דומה כי הדרך הנכונה היא להגדיל את קצבת הילדים וכן להשתתף בהוצאות ההורים השולחים את ילדיהם הקטנים אל הפעוטונים.
מצויין ומדויק.
כרגיל, המדינה במסווה, מיטבה עם המוטבים ממילא.
המדינה שוב מנסה להתחמק מהאחריות שלה כלפי האזרחיות בסיוע הממשלה הניאו-ליברלית
זה מצד אחד, ומצד שני נשים בנות 30 ומעלה שלא נשואות גם מעוררות חשד, וכפול: או שבקרוב היא תתחתן ותביא ילדים או שמשהו איתה לא בסדר (איך בגיל כזה היא לא נשואה?) – ככה שהנשים תמיד במצב של lose-lose כמו מבוך ללא פתרון.
בנוגע לנשים צעירות ורווקות, הן ימצאו עבודה אבל לרוב (אם אין להן תואר במחשבים או הנדסה או קשרים..) כחוטבות העצים ושואבות המים של האליטה הגברית וגם אם התפקיד בכיר יחסית, המשכורת תהיה נמוכה משמעותית מזו של הגברים.
אם הייתי מרוויחה יותר מ – 5400 שקל בחודש לא הייתי זקוקה להטבות מס למיניהן. הייתי משלמת למעון ללא שום קושי.