בסוף השבוע שעבר חגגו אנשיהם של איתמר בן-גביר וברוך מרזל את ניצחונם על מתכנני מצעד הגאווה, ושלושה ימים אחרי החינגה כבר התארגנו אנשי ימין דתי-לאומני אחרים כדי למנוע מגורים משותפים לזוגות לא-נשואים במעונות של האוניברסיטה העברית בעירנו ירושלים. שיטת הדומינו פועלת כאן, וכל מפלה גוררת תבוסה נוספת, קשה עוד יותר. כל ירושלמי הגון ילקק את הפצעים לאורך תקופה ארוכה מאוד. לא היחס לקהילה ההומו-לסבית עומד כאן על סדר היום, על אף שגם הוא חשוב ומרכזי ואין להתעלם ממנו. האופי הימני של המרכז הפוליטי בישראל והביטחון ההולך וגובר על החוגים הפאשיסטיים מאיימים על כולנו, ואפילו בית המשפט העליון כבר לא חוצץ בינינו לבין אלימותם וחוצפתם.

למען האמת, בן-גביר ותעלוליו המתוקשרים-היטב הם נושא זניח חרף סכנותיו, ולא עולה על דעתי להקדיש לו אפילו חלק מזערי מהטור הזה. לא בן-גביר ולא אנשי כהנא אחרים הם שהפגיזו בשבוע שעבר את בית-חאנון ורצחו שם ילדים קטנים שעה קלה לפני ההשכמה ללימודים. אפילו מרזל, "פעיל" יותר ותיק מבן-גביר, איננו אחראי למלחמת לבנון השנייה (וגם לא לראשונה), או לרצח האזרחים הערבים באוקטובר 2000 ובמרץ 1976. נכון שאנשי "כך" תמכו בכל המעשים האלה, התעללו באורח אישי בערבים וגם היום חולמים על טרנספר שיביא לטבח של אלפים. אבל בפועל רוב מעשי העוול, הנישול, הרצח, הגירוש, הפקעת האדמות והריסת הבתים בוצעו בידי אנשי המרכז הלאומני ומיעוטם בידי הימין הרשמי, הממוסד. אין להקל ראש בהסתה של הכהניסטים, מפיצי הרעל הגזעני, ובעיקר חשוב להעריך נכונה את הצלחתם האדירה בגישור הפער הרעיוני שבין הציונות הלאומנית לבין חלקים רחבים מאוד של הציבור החרדי, ובגיוס צעירים חרדים למאבקים אנטי-דמוקרטיים. אבל כמעט שאין לנו זמן לבזבז תחמושת במלחמה נגד הכהניסטים כאשר מטורפים (פוליטיים) כמו אביגדור ליברמן ואפרים סנה מחרחרים מלחמת התאבדות נגד איראן מתוך הממשלה.

לפני שבועיים כתבתי כאן על סגן שר הביטחון סנה, מיד אחרי שלקח חלק פעיל בהחלטה של מפלגת העבודה להשתתף בממשלה עם ליברמן. וכך נאמר, בין השאר: "..לכן אינני מייחס לסנה סתם אופורטוניזם או ריצה אחרי כיסא. החטא שלו הוא הרבה יותר חמור: בלי שום קשר לתדמיתו העצמית ולפוזה הליברלית שלו בחוגים מסוימים, סנה פשוט הרבה יותר קרוב לליברמן מאשר לשמאל, אפילו בצורתו הוורדרדה והציונית. כמתריע בשער על ‘הסכנה האיראנית’ לאורך שנים רבות, סנה הוא שותף טבעי לכל תוכנית מטורפת שליברמן ינסה לבצע נגד ‘האיום האסטרטגי’ מטהרן. למעשה, חילוקי הדעות בין השניים בנושאים סמליים וסגנוניים ידועים לא תהווה מכשול לברית ביניהם, אולי אפילו בניגוד לדעתו של עמיר פרץ" ("לא עניין אישי", 3/11/06).

מקץ שבוע בדיוק התראיין סנה ב"ג’רוזלם פוסט" והשמיע שם איומים קיצוניים נגד איראן שממשלת ישראל, חרף מדיניותה הלא שקולה וההרפתקנית בנושא הזה, נאלצה להסתייג מהם. אודה ואתוודה; כאשר אני מתבונן בילדי לפני השינה, ומנסה לשכך כמה חרדות המקננות בי בשנים האחרונות, צילו של סנה מאיים עלי הרבה יותר מאשר זה של בן-גביר. אהוד אולמרט ופרץ מבצעים מדיניות חוץ וביטחון לאומנית ומדיניות חברתית-כלכלית ימנית, ובעצם מכשירים את הקרקע לגרועים מהם. חרף הקרע האישי העכשווי, הברית הפוליטית העתידית בין נתניהו לבין הימין היותר קיצוני היא כמעט בלתי נמנעת.

מי שחולם על בית המשפט העליון כמבצר של דמוקרטיה וליברליזם נחל אכזבות רבות בעיקר בכל הנוגע לאפליה קשה נגד ערבים שהוסוותה כצעדים הכרחיים מטעמי ביטחון. השבוע הכריעה השופטת איילה פרוקצ’יה את הכף לזכות הכהניסטים במשפט דיבה, בנימוקים מחפירים שחייבים ליצור דיון ציבורי נוקב. לפני יותר מ-11 שנים (20 באוקטובר 1995) הכתיר אמנון דנקנר, כיום עורך "מעריב", את בן-גביר בתואר "נאצי קטן" וגם "נאצי מלוכלך" בתוכנית הערוץ הראשון בטלוויזיה, "פופוליטיקה". תביעת הדיבה של בן-גביר, שנעלב מסיבה לא-ברורה, עברה את כל הערכאות. הרכב של שלושה שופטים פסק השבוע ברוב קולות לטובתו של בן-גביר ונגד דנקנר, שהתהפוכות הפוליטיות שעברו עליו מאז 1995 אינן רלבנטיות כאן. פרוקצ’יה סברה שיש לפסוק לטובת בן-גביר פיצויים בסך 15 אלף שקל, אבל הפיצוי המקורי, שקל אחד, נשאר בכל זאת בעינו.

אני מציע לכל הקוראים לבחון בדקדקנות רבה את הנימוק העיקרי של פרוקצ’יה: "הביטוי ‘נאצי’ ‘קטן’ ‘מלוכלך’ המוטח ביהודי באשר הוא, במדינה עברית, שזיכרון השואה חי ושולט בהווייתם של הפרטים ושל כלל הציבור החי בה, מהווה פגיעה קיצונית על פי כל קנה מידה ליהודי בישראל". אני לא אחראי לסגנון העילג אבל מבחינה מהותית קבעה השופטת שההשתייכות האתנית מגינה על כל אדם המחזיק במשנה רעיונית שכל ניתוח פוליטי אינטליגנטי היה מגדיר אותה כ"נאצית". ההנמקה של פרוקצ’יה היא, לצערי, פשוט שערורייתית.

תארו לעצמכם שיהודי אחר, לאו דווקא בן-גביר, היה מציע לממשלת ישראל להקים מחנות ריכוז ולהשמיד בהם ערבים בגז, האם גם אז היתה פרוקצ’יה טוענת, שהוא מחוסן מהתואר "נאצי" רק בזכות יהדותו? ואם היה דנקנר מאשים את בן-גביר עצמו, בנוסח השופט העליון אליעזר ריבלין באותו דיון, שהוא "נוהג בבריונות ומחזיק בדעות שריח הגזענות נודף מהם" ואז מוסיף שזה מזכיר את נוסח הפעילות הנאצית עד המלחמה בשנת 1939, בלי קשר ישיר למחנות ההשמדה, גם אז היתה השופטת מרשיעה את דנקנר? אין מנוס מקביעה מנומסת, בהתאם לחוק, שהשופטת הגיעה להחלטה מפלה בין קבוצות אתניות שונות, ונתנה ליהודים פריבילגיות שאין לאחרים בתחום הרעיוני. כל אדם שמחזיק בדעות נאציות הוא נאצי, והניסיון להוציא את היהודים מהכלל איננו מתקבל על הדעת, בלשון המעטה קיצונית.

הניצחון הכהניסטי בעליון, המעוז הליברלי כביכול, חשוב לטווח ארוך לא פחות מניצחונם בביטול מצעד הגאווה. פסק הדין קבע מסמרות לשנים רבות, ואין שום סיכוי שהרכב בית המשפט העליון בעתיד יהיה יותר ליברלי מההרכב הנוכחי. מישהו אמר לי השבוע ש"עוד תתגעגע לשופטת פרוקצ’יה", אבל לדעתי היא מכשירה את הדרך לשמרנות החשוכה במישור המשפטי בדיוק כפי שאולמרט עושה במישור הפוליטי.

התחושה האישית שלי היא קשה. תמיד חיבבתי את הציבור החרדי בעיר, ואני עדיין תומך בזכויותיו הצודקות. עם זאת, ברור גם לי שכמעט כל הרבנים האורתודוכסים סבורים שחגיגת החופש היפה של הקהילה ההומואית היא שיקוץ, ואילו מצעדים כהניסטיים בעיר הם לגיטימיים. לכן אין לנו עוד דרך משותפת, וחבל לי על חברי הטוב הרב בני לוין ואנשי "גשר" שלו. הגשר נהרס, קשה יותר לבנות מאשר לקעקע, ואני שומע מחברים הרחוקים מאוד מהקהילה ההומו-לסבית ביטויים קשים של כעס ואכזבה כתוצאה מהעדר מוחלט של הומניזם אוניברסלי בקרב האורתודוכסים. אחרי השבוע הנורא שעברנו, ייקשה מאוד על איש חילוני להצביע עבור ראש עיר חרדי, כפי שאני עצמי עשיתי בבחירות האחרונות.

ביטול המצעד, אחרי שכבר נקבע, נתן לקנאים החרדים ולבני בריתם השמרנים (כמו הטייקון ארקדי גאידמק שאף אחד לא הסמיך אותו לפסוק בנושאים כאלה) את העוצמה האדירה, הטוטליטרית, לקבוע מסמרות ולהחליט עבור כולנו מה מותר ומה אסור, מי יצעד ומי לא יצעד. אחרי שנכנענו בחזית הזאת, ירושלים עלולה להיות בני ברק ורוב החילונים ייאלצו במוקדם או במאוחר לעזוב את העיר. כיוון שיש בדעתי להישאר כאן עד הסוף (המר?), המאבק על אופיה של העיר חשוב מאוד בעיניי. חבל שהציבור החילוני נאלץ להיכנע לשיקולים משטרתיים שיש להם אופי טכני בלבד. כדי למנוע מציבור מסוים בעיר את זכות הווטו על חיי התרבות ועל הפוליטיקה כדאי היה להקצות כוחות משטרה רבים, להוציא הון עתק וגם להסתכן בהתנגשויות עם הפאשיזם החילוני והדתי.

אם מנהיג כלשהו היה מציע לבטל אחת ולתמיד את כל המצעדים בעיר, הייתי שוקל זאת בחיוב. זה היה מבטל סופית את הווטו הימני-חרדי, ומונע אפליה בלתי נסבלת נגד הציבור הליברלי. בכל שנה מתקיימים במרכז העיר מצעדים רבים שיש להם אופי ימני סיפוחיסטי, כמו מצעדי הזדהות עם גוש אמונים, עם המתנחלים בני העוולה, נגד ההתנתקות, נגד הסכמי השלום. המצעדים האלה פוגעים מאוד ברגשותינו, אבל איש מהמארגנים לא העלה אפילו על דעתו את האפשרות לבטלם בשל חששותיו לפגוע בנימי נפשנו העדינה. החד-צדדיות הזאת הפכה לדבר מובן מאליו במקומותינו, וההסכמה לבטל את מצעד הגאווה הפכה את הפחדנות ונמיכות הנפש שלנו למציאות בלתי הפיכה בעיר. טוב שעברנו את היום הזה איכשהו בשלום, אבל המחיר ששילמנו, הוויתור על הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי, היה יקר מדי.

חילונים רבים מעירנו ומחוצה לה, כולל גדעון לוי ומירון בנבנישתי, לא הבינו לצערי את מהות המאבק הזה. הוויתור לכהניזם בנושאים ליברליים יגביר את חוצפתם של כל הלאומנים הדתיים ויעצים את הלהט שלהם גם במאבקים נגד השלום. מי שקיבל את התכתיב שלהם בנושא החופש המיני, ייאלץ להנמיך את דגליו גם במאבקים לשלום ולשוויון כלכלי-חברתי.

Share on Facebook