בישיבה של מזכירות בנק"י שנערכה במרץ 1949 הוחלט לארגן טיול ארצי בו יטלו חלק כל חניכי בנק"י בארץ והיעד שנקבע נצרת והגליל. שמנו לפנינו מטרה להפגיש בין בני נוער ערבים ובין בני נוער יהודים, ובאווירה של טיול לחזק את האחדות והאחווה היהודית ערבית בתנועה.
רבים היו הקשיים שנערמו בפנינו. זו היתה תקופה של ממשל צבאי שמנע מחברינו לצאת מהכפרים והערים הערביות בכך שלא הנפיקו להם רשיון יציאה. כן לא נתן הממשל הצבאי למזכירות בנק"י רשיון המאפשר לחברי התנועה להיכנס לנצרת, שהיתה אחד מהיעדים המרכזיים של הטיול.
בשם מזכירות בנק"י פניתי למשרדי הממשל הצבאי, שהיו ממוקמים בקריה בתל-אביב, וביקשתי רשיון כניסה עבור חברי בנק"י לנצרת ולכפרים נוספים בגליל. קשה לתאר במלים את גסות הרוח והבוטות המבחילה שנקטו המושל הצבאי ואנשי משרדו כלפי. למרות שהבהרתי להם שאין כל הצדקה לאסור על חניכי בנק"י לבקר ביישובים בגליל, המושל ואנשי משרדו התמידו בסגנונם הבוטה, ואמרו לי שהם דוחים על הסף את הבקשה.
ברור שלא הייתי מוכן לוותר, ובהתערבותה של הנהגת המפלגה הקומוניסטית שהפעילה מכבש לחצים על המושל הצבאי, קיבלנו בסופו של דבר את הרשיון המיוחל רק מספר שעות לפני מועד היציאה. אך המושל הצבאי החליט שהוא חייב לשמור על כל האיפיונים החשוכים, שיצדיקו את המעמד של מושל רודן, בהוסיפו לרשיון מספר הזהרות כמו: בטיול ישתתפו רק יהודים; אסור שחיילים בחופשה יטלו חלק בטיול; איסור מוחלט לשיר שירים בציבור במסלול הטיול (!!!) איסור לקרוא סיסמאות, ושלא תיערך שום אסיפה או הפגנה בעת ביקור ביישוב ערבי.
למרות שלל המגבלות והגזרות התמוהות החלטנו לקיים את הטיול. מובן שלטיול לא יצאנו באוטובוסים אלא במשאיות. מאות חברי בנק"י מתל-אביב, חיפה, ירושלים וממקומות נוספים הגענו ליעדנו הראשון במבואות נצרת. הרשיון שהיה בידי לא שיכנע את חיילי המחסום. לאחר עיכוב ממושך של המשאיות במחסום התירו לנו החיילים בסופו של דבר להיכנס לנצרת.
חברינו הערבים מנצרת קידמו את פנינו מעברו השני של המחסום בקריאות שמחה נרגשות. תוך דקות ספורות שטפה בספונטניות רבה את כל רחובות נצרת דבוקה אחת שלובת זרוע של מאות חברים יהודים וערבים, שפצחה בשירה סוערת ובקריאות קצובות לאחווה יהודית ערבית. את הדרך לעברו של מועדון בנק"י בעיר הרעידו רעמי שירה סוערת של מאות החברים החבוקים, שלא הפסיקו אף לא לרגע קט לשיר ולקרוא סיסמאות עד הגיעם למועדון בנק"י.
במועדון ניכר שכל המחיצות של שפה נפלו מיד כלא היו. יהודים מדדים במעט המלים בערבית הנמצאות באמתחתם. חברינו הערבים מנסים כוחם עם מעט המלים בעברית שהצליחו לרכוש, ומעל לכל מגשרת אנגלית עם לא מעט שפת ידים והרבה הרבה ניצוצות של שפת הרעות ואהבת אחים לדרך הרעיונית המשותפת.
המפגש המרגש ושיחות הרעים שניהלו באותו יום יהודים וערבים במועדון בנק"י היו לצנינים בעיני המושל הצבאי בנצרת. מבחינתו אנחנו מטיילים שהפרנו את כל ההוראות של ההיתר שקיבלנו בקריה בתל-אביב. אנחנו מטיילים ששרים ברחובות העיר, והרי על פי כללי ההיתר של המושל הצבאי בקריה אסור לשיר ובוודאי שאסור להרעיד את רחובות נצרת בשירה ובריקודים ועוד עם שירה המלווה בקריאות רמות לחיזוקה של האחווה היהודית ערבית.
את שמחת המפגש בין החברים הערבים והיהודים השבית קצין צבא המלווה בחיילים, שנכנס כרוח סערה למועדון ושאל מי האחראי לכל ההתרחשות כאן. הצגתי את עצמי כאחראי ולכן נדרשתי להתלוות אליו כדי להתייצב בפני מפקד המשטרה המקומית. לפגישה עם מפקד המשטרה הלכתי יחד עם החבר רסאן חביבי. את פנינו קידם מפקד המשטרה בצעקות. בגסות רוח פנה אלינו כאל מפירי חוק המסכנים את שלום הציבור, כאשר כל חטאנו הסתכם בהליכה מהמחסום בפאתי העיר אל מועדון בנק"י במרכז העיר, כשאנחנו צועדים חבוקים עם חברינו הערבים ושרים בהתלהבות רבה שירי שלום.
מפקד המשטרה פקד עלי לדאוג לכך שנצא מיד מנצרת. הבהרתי למפקד חמור הסבר שאין לנו כל כוונה להתיישב בנצרת. באנו לפגוש את חברינו לתנועה בסניף נצרת. פגישה שמטבעה היא מלווה בשירה ובריקודים, וחבל שהמשטרה והמושל הצבאי רואים בכך הפרת הוראות של הממשל. וכן הוספתי שבתום הפגישה בנצרת בכוונתנו להמשיך במסלול הטיול כפי שנקבע. טרם יציאתי ממשרדו של מפקד המשטרה הצגתי בפניו את בקשתי, שלא יפגעו בחברינו הערבים לאחר עזיבתנו את העיר.
מהמועדון במרכז העיר ועד למחסום התנהלה לה טבעת אנושית של מאות חברים יהודים וערבים שקשה היה להפרידה. שעה ארוכה עוד המשכנו לעמוד ליד המכוניות הממתינות מול עיניהם המשתהות של החיילים ומפקדיהם, שלא הבינו את פשרם של גילויי הרעות והאחווה, שכל כך מקשרים בין חברים יהודים וחברים ערבים השותפים לדרך פוליטית.
לצערנו, נודע לנו יותר מאוחר שמיד לאחר שעלינו על המשאיות ועזבנו את נצרת, המשטרה התנכלה לחברינו הערבים, שעוד שעה ארוכה עמדו ליד המחסום ונופפו לנו לשלום. למרות ההבטחה שניתנה לי על ידי מפקד המשטרה רבים מחברינו הערבים שעמדו במחסום הוכו, חלקם נפצעו וחלקם גם נעצרו.
הטיול הראשון של בנק"י היה מלווה גם במפגשים אינטימיים. אי אפשר היה לא לראות את הקשר ההדוק שנרקם בין ציפורה שרוני מסניף תל אביב שהיתה תלמידה בסמינר למורים ובין ג’ורג’ טובי חבר סניף חיפה, שבמרוצת הזמן נישאו ובמשך עשרות שנים הקדישו את חייהם לפעילות במפלגה. ציפורה התמסרה לעבודת ההוראה כשהיא ממשיכה להיות פעילה במפלגה בסניף חיפה. כן היתה ידועה בפעילותה בהנהלת הסתדרות המורים. וג’ורג’ הקדיש שנים רבות לפעילות במזכירות בנק"י, ולאחר מכן מילא שורה ארוכה של תפקידים אחראים וחשובים במפלגה. שניהם היו חברים אהודים ואהובים על כל מי ששהה במחיצתם. עד היום קשה לי להשלים עם פטירתם. שניהם מאד חסרים לי היום.
בטיול הזה צברנו שלל חוויות. בעודנו עושים את דרכנו לכפר בענה, מרחוק נשקף לעינינו כפר שמעל כל גגותיו מתבדרים להם ברוח דגלים אדומים. התברר לנו שאנחנו לא מתקרבים לכפר בענה אלא לכפר יאסיף. למרות שכפר יאסיף לא היה במסלול המתוכנן של טיולנו, החלטנו שאנחנו חייבים לסור לביקור בכפר שבכל רחובותיו מתנופפים דגלים אדומים. מיד הובהר לנו שבכפר הזה יש לליגה לשחרור פלסטין השפעה רבה. וכן שלא הכריזו עדין על אחדות המפלגה הקומוניסטית כאחדות יהודית ערבית וממשיכים לפעול כסניף של הליגה לשחרור פלסטין.
לכפר בענה כבר לא הגענו בטיול הזה, במקום לכפר בענה הגענו כאמור בטעות לכפר יאסיף. עד היום קשה לי לתאר את המפגש המרגש בין החברים הערבים ובין החברים היהודים באותו יום בכפר יאסיף. היה זה מפגש מאוד לא מתוכנן. יעני יעני, ראש מועצת הכפר, קיבל אותנו בחמימות רבה, וכך הפך הטיול שלנו למפגן מרשים ומרגש של אחווה יהודית ערבית בו נטלו כמעט כל תושבי הכפר. במפגש הזה גם פגשנו פנים אל פנים כפריים ערביים מכפרים בגליל שבתיהם נהרסו ונאלצו להיפרד מקרוביהם שגורשו מעבר לגבול. היה זה מפגש כואב עם סבלם של הפלסטינים, שנושלו מאדמתם ונותרו ללא קורת גג.
את חברינו בכפר בענה פיצינו בביקורים שערכנו במרוצת הקיץ, לרוב תוך עקיפת החוקים הדרקוניים של הממשל הצבאי.
מהטיול הראשון חזרו חברי בנק"י לבתיהם עמוסים בחוויות, אבל עם מחויבות אידאית וערכית להמשך המאבק למען האחווה היהודית ערבית, אותה נושאת בגאווה המפלגה הקומוניסטית הישראלית עד היום.

מאמר מאלף. כתיבה נהירה וברורה, חן חן!
לי זכור מחנה עבודה אחר של בנק"י, שנים רבות אח"כ, בו איבדתי את בתולי.
אגב, האם זהו שמו על ראש מועצת הכפר, יעני יעני?
תודה לעוזי, שבשפה יפה החזיר אותנו לימים יפים של תנועת נוער, שהאחווה היהודית ערבית היא בורידי נשימתה כתנועה עד היום.
אני מצטער שהמערכת לא צנזרה את מכתבה של החברה פרידה שהעירה לכתבה של עוזי. במכתבה יש בטוי מאד מעליב ,ואין לו מקום בבטאון פוליטי.
למה לצנזר? היו פה הודעות איומות שהעורך לא צינזר, אפילו הודעות בעלי תוכן מיני מפורש שעוד הופיעו בכותרות של כל תגובה.
חוץ מזה, אני הבנתי שהחב’ פרידה התייחסות לאבדן התמימות במובן הפוליטי, ולא דווקא במובן שלילי.
קטע נפלא ומרגש של עוזי בורשטיין. בעוד כמה שנים החברה הישראלית תתגעגע לימים שבהם מפלגה כלשהי הצליחה לארגן מיפגן כל כך מרשים של אחווה יהודית-ערבית. זו הייתה, ונשארה, הסיסמה הכי רלבנטית בזירה פוליטית והרעיונית שלנו.
שמואל בהחלט צודק. אין מקום להתבטאות כה אוילית בעיתון שיש לו יעדים פוליטיים.
שמואל היקר -אינני מאמינה למשמע אוזני:
מה פשר הטהרנות הזו?
למקרא דבריך חשבתי לרגע שנקלעתי לאתר המנוהל ע"י הימין הנוצרי אוונגלי האמריקני.
עוזי תודה לך. אתה חייב להמשיך להעלות על הכתב את ההסטוריה המפוארת של תנועה ,שיש לה מחויבות כה גדולה לאחווה יהודית ערבית. בעברית רהוטה הצלחת להחזיר אותנו לימים יפים שהם חייבים להיות גם תמרור דרך לבנק"י גם היום.
לא מבינה מה הביקורת על ביטוי מעליב בתגובה שלי. אני בסה"כ ציינתי שזוכרת מאד בחיוב את מנה העבודה שהייתי בו של בנק"י בנצרת, נוצרים מוסלמים ויהודים, ומכירה לבנק"י ורק"ח ולקרמלין דאז טובה. מה זה פה? גם תודה אי אפשר להגיד בלי לקבל ביקורת?
תודה על הכתבה, הזכירה לי נשכחות מהעבר המפואר של הקומוניזם בארץ הזאת. מי היה מאמין שנגיע לזמנים שעצם המושג "אחוה יהודית-ערבית" יהיה כ"כ טעון כלשעצמו.
וכן גם אני זוכר לטובה את מחנות העבודה בנצרת, וגם את פרידה. (אהלן פרידה!)
תודה רבה לעוזי על פרסום הרשימה. כחבר בנק"י בהווה שאני שמח לקרוא על ההיסטוריה של התנועה שלנו, וכמובן שאשמח לקרוא עוד בעתיד
יעני יעני זה לא מהשיר של תאופיק וכלא 6?
במערכת הבטחון הפלשטינית
מביעים חשש שכלא 6 הם קוצונים
זה מצחיק אותי – זה משעשע
זה תאופיק מכפר זרזיף
כלא 6 אתה לא בכלא כלא 6
מי שגדל איתי מבין שלא בגלל אחי אני
ענק כמו התחת של השיא
גם אם תדחוף את האופיק בפנים
אני נחנק! אני פרסי רומני סכיזופרני אני
חביבי יעני יעני יעני אני
ואין לי מה להגיד..
אתה קוצוני – אני קיצוני
כן אתה קוצוני – אתה קוצוני
זה משהו בן זווונה – אתה לא רציני
כלא 6 כאן על המים ותאופיק זה אני!
לשיר המלא:
— קישור —
תקראו טוב ותבינו למה הקומוניזם לא הצליח בישראל. עוזי מתרפק על מפגש עם ערבים שנערך שנה אחרי שניסו להרוג את יהודי הארץ ולא מכירים בשלטון הישראלי ואפילו לא מוכנים להתאחד עם מפלגה קומוניסטית ישראלית/ ערבית. אח איזו שמחה גדולה.
טוב לדעת שיש היסטוריה מפוארת לתנועה. זו עדות מרשימה לעובדה שיש בארץ רק תנועת נוער אחת שתמצית קיומה היא האחוה בין יהודים וערבים. והיום באופן טבעי היא החלוצה במאבק נגד הכיבוש, בעד נסיגה מידית לגבולות 4.6.67 ובעד הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית .
הו… כמה נחמד שיש קצת שמאלץ והרפתקאות סטייל-חסמבה להתרפק עליהם בימים טרופים אלו!
תודה לעוזי בורנשטיין שהוא חולק איתנו את זה.
סתם שאלת תם:
האם המפגשים האינטימיים בארועי האחווה כללו גם תנועה בכיוון השני, כלומר בחורים קומוניסטיים יהודים עם בתולות קומוניסטיות ערביות, או שמא מדובר בתנועה חד-סטרית?
כך בלי לשים לב חשפת את האמת – יש רק תנועה אחת ששואפת לאחוה בין יהודים לערבים. התנועה הזו קימת אצל היהודים אבל אין לה תנועה מקבילה אצל הערבים. זו שטות להודות שהערבים לא רוצים אחוה עם היהודים. לכל היותר כמו שעוזי כתב הם רוצים אחווה זמנית עם היהודיות.
שמעתי שבאחד המפגשים של בנק"י על שפת הכינרת ביתו טובת המראה של אחד ממנהיגי המפלגה הערביים גילתה עניין במי מבני גילה מהצד היהודי שהשיב לה אהבה, והיו רינונים באשר ל’צניעותה’. עד מהרה הגיעו הרינונים לאוזני האבא וזה התערב והוציא את ביתו מארוע האחווה, כדי שחס ושלום לא תאבד את בתוליה במקום ובזמן שהיא ואהובה יקבעו. וכל כך למה? מפני עינא בישא אצל אנשיו ומצביעיו.
תגידו, אתם בסדר? זה ממש פתטי, איך שאנשים מבוגרים דנים מאחורי מעטה אנונימיות בחיי המין של תיכוניסטים
אני מזועזעת מהתגובות שהושמעו כאן בתגובה להודעתי. בסה"כ סיפרתי התרשמות אישית קומוניסטית-אינטרציונליסטית (מונולוגים מה…)
וזאת בזמן שבכנסת אומר ח"כ בשארה "לך תזדיין"… מה כבר אמרתי?
בתגובה שהתפרסמה היום באתר,בהמשך למאמר "ההתקוממות העממית בואחאקה",כותב המגיב מ"א:
"…מה ז"א ש"לא ממש התנערה מסטלין"? מי קבע שצריך להתנער מהסטלין? לסטלין תרומה לא מבוטלת למרכסיזם-הלניניזם (ומי שמפקפק בכך שיתכבד ויפנה לחבר בורשטיין עוזי)!….
לאור "מלשינות" זו,אשמח להפנות אליך שאלה שהתעוררה בויכוח נוקב באתר,במאמר אחר של שמואל אמיר קאסמים ואיך לעצור אותם". אני כותב שם (לקראת סוף שרשרור התגובות):
…5.לא ענית על השאלה:מה גרם לסובייטים לראותינו כבעלי "זיקה מערבית".ומה היה חלקה של ההכרזה החד צדדית מצד ממשלתינו בענין זה.היות ופיהם של הסטליניסטים נסתם זה מכבר במקומתינו.נותר רק לקוות שיקום מי מהם ויאיר עינינו,עד אז כנראה נצטרך להמתין…..
לאור הנ"ל אני פונה אליך עוזי ומבקש תשובה לשתי השאלות (אם תוכל ותרצה כמובן).
והתודה נתונה לך מראש.
להכרזה על הקמת המדינה לא היה כל משקל. מה שהיווה משקל הוא התנהגות ישראל בזירה הבינלאומית ובאו"ם – נגד ברה"מ ובעד מדינות מערביות.