הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 בנובמבר, 2006 4 תגובות

על הייאוש


אקדים ואומר כי שניהם, הייאוש והתקווה אינם זרים לי. לעיתים הם גם מתערבבים זה בזה. כך קרה לי באחרונה. בשמחה צפיתי והקשבתי לנאומו החשוב של הסופר דוד גרוסמן, כאשר כ-100,000 איש הקשיבו לו במידה גבוהה של הסכמה. צדקה דליה רבין באומרה כי "זוהי התכנסות פוליטית". ואם כי אני מסכים עם אורי אבנרי, המתווכח עם גרוסמן על יחסו לממשלת החמאס הפלסטינית, ובצד התקפת המחץ על "הממשלה החלולה" השלטת, לא אמר הנואם מלה על הפתרון הנכון (גבולות ה-4 ביוני כולל ירושלים ופתרון מוסכם לבעיית הפליטים), גם אני בדעה כי זה היה נאום חשוב, שייצג נאמנה את השמאל במפלגת העבודה ואת מרצ, היינו, את "שלום עכשיו". אולם לא יכולתי שלא לשאול את עצמי כמה חברי כנסת פוטנציאליים ייצג דוד גרוסמן שתקף את הממשלה משמאל, והגעתי למסקנה, כי בנוסף ל-4 חברי כנסת שיכלו להיבחר על-ידי משתתפי העצרת, ישנם כנראה עוד כ-25 חברי כנסת פוטנציאליים, שיכלו להיבחר על המצע הפוליטי של הנואם ושמאלה ממנו, שהם רבע מחברי הכנסת. ואילו הנציגים האחרים, המייצגים את רובם המכריע של אזרחי המדינה, הם נתניהו, ליברמן, אולמרט, עמיר פרץ ושותפיהם בקואליציה ומחוצה לה. כאשר לכך מיתוספים מעשי הזוועה של צה"ל ברצועת עזה והטבח בבית חאנון (עליו עונים הפלסטינים במטח של קסאמים בשדרות המפיל חללים אף הוא); ולכך מיתוספים הפערים המעמדיים הגבוהים ביותר בעולם המערבי, והעוני, המקיף מאות אלפי ילדים יהודים, וערבים בראש ובראשונה, האם הייאוש אינו נוחת עלינו מכל עבר?

הייאוש אינו נוחת עלי מחמת עוצמתו של הרוע שהוא דכאני ורצחני בצידו הלאומי, ועושק בצידו המעמדי. הייאוש צומח בתוכי מכיוון שאיני רואה את הכוחות החברתיים שיביאו לעקירתו במדינתנו בתקופה הנראית לעין.


הרוע הלאומני נטוע באזרחיה הוותיקים של המדינה, באמצעותו של חינוך לאומני-ציוני, השוטף את מוחותינו עשרות שנים. כל זה נעשה באמצעותה של התקשורת הציבורית והפרטית ובאמצעותה של מערכת חינוך לאומנית- גזענית, שהמהגרים הוותיקים-חדשים דבקו בה ברובם המכריע. ואילו קבלת העושק המעמדי נובט וצומח במוחותיהם של אזרחינו, גם של העשוקים שביניהם, באמצעותה של "אחדות לאומית" האופפת אותנו כאשר "אויבינו מקיפים אותנו", ובאמצעותו של הניאו-ליברליזם, אשר ארה"ב מטפחת בנו, ולא רק בנו, ללא הרף.


מניין יצמחו הכוחות אשר יקימו כנסת אחרת וממשלה אחרת? לא שאין מאבקים בכנסת ומחוצה לה. אולם בתחום הלאומי אלה הם בעיקרם מאבקיו של השמאל הרדיקלי, שרדיקליותו גדולה מעוצמתו. ואילו בתחום המעמדי אלה הם בעיקרם (לא רק) מאבקים סקטוריאליים שחברי הכנסת הרדיקלים תומכים בהם תמיד, וחברי הכנסת שאינם רדיקלים תומכים בהם לעיתים מזומנות. אולם אלה אינם כוחות המסוגלים לשנות מבפנים חברה רעה כשלנו.


על התקווה


למזלנו, מדינת ישראל איננה ישות נפרדת המרחפת לה לבדה בחלל הריק. היא קשורה בטבורה לכדור הארץ וכל מה שמתחולל בו משפיע עליה מדי יום ביומו לטוב ולרע. כאשר ארה"ב פולשת לאפגניסטאן ולעיראק, ואין בעולם כוחות המסוגלים למנוע זאת ממנה, אין גם כוחות המסוגלים למנוע מישראל את מדיניות הכיבוש על כל מוראותיה. אולם כאשר מתחוללים שינויים חיוביים, גם כאשר הם עדיין בראשיתם, מורגשים גלים של חרדה בממשלה, ובאגפים הפוליטיים התומכים בה, בקואליציה ומחוצה לה.



  • מכה משמעותית מאוד הוכתה המדיניות הישראלית על-ידי מושב החירום של העצרת הכללית של האו"ם (18.11.06) אשר ברוב של 157 מדינות שלל את פעולותיה של ישראל בעזה בכלל ובבית-חאנון במיוחד, והחליט על הקמת צוות בדיקה לאירועי בית-חאנון.
  • הפרלמנט האירופי גינה ב-16.11 את הטבח בבית-חאנון וקרא לישראל להפסיק כל פעילות צבאית ברצועה; ולפלסטינים להפסיק ירי רקטות קסאם לעבר ישראל.
  • מכה קשה היתה גם מפלתם של הרפובליקאים בארה"ב, בבית-הנבחרים ובסנאט, כאשר הטיעון המרכזי במערכת הבחירות היה ההתנגדות למלחמה בעיראק.

בנוסף לארגונים בינלאומיים של מדינות, האו"ם והאיחוד האירופי, עולה פעילותם של ארגונים בינלאומיים וולונטריים נגד מדיניות הכיבוש הישראלית בכלל ונגד המתחולל בעזה ובמיוחד בבית-חאנון.



  • ב-2 בדצמבר תתקיימנה הפגנות השוללות את מדיניותה של ישראל בכ-70 ערים שונות בעולם.
  • ארגון אמנסטי פירסם זה עתה דו"ח חריף נגד המדיניות המיליטריסטית של ישראל.
  • ארגון בינלאומי של אקדמאים למען שלום בין ישראל לפלסטין מחתים אקדמאים בעולם על גילוי דעת השולל את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים.

המערכה הבינלאומית נגד מדיניותה של ישראל מתרחבת וגוברת ללא הרף.


אירועים אלה והדומים להם, המתייחסים ישירות לזוועות הכיבוש הישראלי, גואה ומפעפעת השנאה לארה"ב ולמדיניותה. שנאה זו באה לידי ביטוי פוליטי מובהק במדינות אמריקה הלטינית, "בחצר האחורית", אשר לנגד עינינו ממש נצבעו בה 7 מדינות בגוונים שונים של צבע אדום והן מתנתקות, במידות שונות כמובן, מלפיתתה של ארה"ב שנמשכה דורות. על כן שני חוקרים אמריקאים (זיודין סרדר ומריל ווין דייוויס) כותבים ספר בכותרת "מדוע אנשים שונאים את אמריקה". שנאה זו לא יכולה שלא להשפיע עם הזמן על המדינאים המנהלים כבר עתה, או ינהלו בעתיד, את מדינתנו. אז אולי נלמד גם אנו, שלא להצביע באו"ם בדיון על הסרת החרם על קובה, יחד עם ארה"ב נגד 183 מדינות השוללות את החרם?


ככל שמתעצמת שלילתה של המדיניות האמריקאית, וגדל מספר המדינות המתייצבות כנגדה, כך גדל, באיטיות רבה מדי, בידודה של ישראל. שלילת המדיניות האמריקאית באה לידי ביטוי גם במערכה הבינלאומית המתנהלת נגד הגלובליזציה הקפיטליסטית, המלמדת כיצד הארגונים השונים זה מזה רעיונית, פוליטית וארגונית, מסוגלים לנהל מאבקים בינלאומיים חשובים כאשר אויבם המשותף הוא ארה"ב ומדיניותה; ואם היא אויבם, ברור מאליו שישראל אינה "אהובתם".


אם ישאל מי מהקוראים איך זה שאני, אזרח ישראלי, שמח כל-כך כאשר מדינתי שנואה ומבודדת בהדרגה, אומר כי הרגשתי אינה שונה מהרגשתו של אזרח דרום-אפריקאי שחור או לבן, אשר תעב את מדיניות האפרטהייד, כאשר חבל הבידוד התהדק בהדרגה על צוואר מדינתו.


מן הראוי לומר כי האירועים שצוינו כאן ואחרים כמותם, אינם משנים עדיין את מדיניותה של ישראל. אמנם עמיר פרץ הואיל כבר לשוחח טלפונית עם אבו מאזן על "הפסקת אש" מבלי שקיבל את רשותו של "הבוס" (יש לו טיעון: "אני ראש מחנה השלום"…); ויוסי ביילין, בהחלט אופוזיציונר שמאלי לממשלה (בשלום ולא במלחמה) מפרסם "תוכנית ז’נבה ב’" הראויה לדיון. אולם מסע הרציחות בעזה אינו חדל ומסע ההרעבה רק מתעצם. על-כן לא ייפלא כאשר עשרות קילומטרים מביתי רוצח "צבא ההגנה שלי", ילדים, נשים וגברים, ואין בכוחי ובכוחם של חברי למנוע זאת, הייאוש אינו מסתלק מפתח ביתי; אולם בשום פנים ואופן לא אתן לו לגבור על תקוותי.


אני נתבע לפחות לאותה מידה של נחישות ואורח רוח לה מחויב השמאל הרדיקלי בארה"ב אשר אינו קרוב יותר מאיתנו לשנות את החברה בה הוא חי. כמוהו גם אני נתבע לקחת חלק במאבקים חלקיים, לאומיים ומעמדיים, תמיד יד ביד עם חברי הערבים הישראליים, עם שותפים חלקיים יותר או פחות בחברה הישראלית, עם הפלסטינים בשטחים הכבושים.


* * *


האם תקוותי תתממשנה בימי? אינני יודע. אולם משפט אחד דבק בי ואינו מרפה שנים רבות: החיים האנושיים קצרים ההיסטוריה האנושית ארוכה. על-כן כל מי שבוחר לדבוק בסולידריות, באחווה בין אנשים ועמים ובסוציאליזם, יכול לממש את דבקותו זו רק בהתאם לזמנו למקומו וליכולתו, ואלה מסתיימים בהכרח כאשר מסתיימים חייו. אולם מכיוון שההיסטוריה האנושית ממשיכה במהלכה גם אחריו, ואנשים אחרים דבקים אף הם באותן אמונות, עושים זאת גם הם בהתאם לזמנם, למקומם וליכולתם, בשביל האישי המתאים לכל אחד מהם.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. ברברה הגיב:

    נראה שדני פתרב חוזרעל אותה ראיית עולם שגןיה שאפיינה אותו ואת דומיו לאורך כל מחצית המאה הקודמת.
    כאז כן עתה מייחל פתר בשקיקה לתבוסת "כוחות הריאקציה" ונצחונם של "כוחות הקידמה והגלובליזציה".
    בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה היו בטוחים אנשי השמאל הרדיקלי כי או טו טו כי הקומוניזם יגבר על כוחות הרשע משום שהדיאלקטיקה ההיסטורית מחייבת זאת.
    במציאות, למי שלא זוכר, קרה בדיוק להיפך -כוחות הקידמה הם שקרסו בעוד שהמערב נשאר על מכונו.
    באלה הימים מנסה פתר (וגם אחרים באתר הזה) לשכנע אותנו כי אימפריית הרשע האמריקנית סופה להעלם, אבל כאן הוא נתקל בבעיה מתסכלת מאד מבחינתו: בעבר היה יכול להציב את דגם המשטר הסובייטי כאלטרנטיבה רעיונית ושילטונית. כיום האלטרנטיבה הלוחמת ב"כוחות הרשע" קרי אל קאעידה, איראן, הג’יאהד העולמי וגרורותיו בלתי מתקבלת על הדעת לחלוטין למהפכן העכשווי.
    איזה תיסכול!

  2. אפיסטרופי הגיב:

    מה זה עולה על דעתך אדוני?

    הישראלים אשמים בכל מצב, תהינה אשר תהינה הנסיבות. קפיש?

    .

  3. טעות הגיב:

    לדני פתר התבלבלו התאריכים. סדר הדברים הנכון הוא – ישראל עוזבת את הרצועה, הפלשתינים יורים קסאמים על שדרות והאזור, ישראל מגיבה ונהרגים פלשתינים. ירי הקסאם לא היה בשום צורה תגובה על פעולה תוקפנית של ישראל אלא להיפך, תגובה על עזיבת הרצועה. ואם מדברים על הארוע בבית חנון הרי שלגבי ישראל יש ועדת בדיקה ואילו לגבי הפלשתינים קבעה נציבת זכויות האדם שהם מבצעים פשעי מלחמה בירי הקסאמים. אז מי הטוב ומי הרע בספור?

  4. פרידה, הייאוש משתלט סופית הגיב:

    היאוש משתלט סופית, אם בצד הבסיס ל"תקוה", דני פתר, אתה רואה איזה החלטה מגוחכת באו"ם (אותו הגדיר לנין כ"חבר השודדים"), ברוב כזה או אחר… אוי לה לבושה, אוי לעומק הייאוש….

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים