הפסקת האש שהושגה בין הרשות הפלסטינית וארגוני ההתנגדות הפלסטינים לבין ממשלת ישראל לא תחזיק מעמד לאורך ימים אם לא תלווה בצעדים מדיניים משמעותיים לקראת סיום הכיבוש. להערכתי, ישראל לא תיזום מהלך מדיני משמעותי. דומה כי הצמרת המדינית והצבאית מפרשים את הפסקת האש ככניעה פלסטינית ללחץ הצבאי הישראלי. ואם כך, אין צורך בצעדים ממשיים, מעבר לרטוריקה מוליכת שולל. הפלסטינים לעומת זאת, מפרשים את הסכמת ישראל להפסקת אש כניצחון להתנגדות, כביטוי לעייפותה של ישראל וחוסר יכולתה לעמוד לאורך זמן במתקפת הקאסמים. הפלסטינים מצפים שהלחץ על ישראל יגבר למען תיסוג לגבולות שביתת הנשק של 1948 (שהם גבולות ה-4 ביוני 1967).
מאחר שממשלת ישראל בהרכבה הנוכחי היא ממשלת שיתוק שלא יכולה להגיע להסכמי שלום, לא עם סוריה ולא עם הפלסטינים, הדעת הנותנת שמדובר בהפסקת אש לתקופה מוגבלת. בינתיים הפלסטינים יחדשו מלאי, ישקמו את יכולתם הצבאית, ישפרו את ציודם, ויחדשו את ההתנגדות ברגע שיתברר להם כי ישראל מבקשת לשמור על סטאטוס קוו, כלומר להמשיך בכיבוש ובמצור.
כאשר זה יקרה, הימין הישראלי שוב יעוט על המצב, יצבור עוד נקודות בדעת הקהל ויחזור וידרוש את כיבוש עזה. בקיצור, בשלב זה אין אור בקצה המנהרה.
דיכטר – שפן הבורח מאחריות (מכתב לשר)
לכבוד השב"כניק והמחסל אבי דיכטר
השר ל(חוסר) ביטחון פנים
משרד המשטרה, קריית הממשלה בירושלים הפלסטינית
כבודו הלא מכובד,
מושל קליפורניה, שחקן הקולנוע ארנולד שוורצנגר, שבסרטי פעולה הוציא אנשים להורג, קיבל את השם "המחסל". בניגוד למושל, ששיעשע את ההמונים בחיסולים קולונועיים, אתה עשית זאת במציאות. כראש השב"כ התגלית כמכונת חיסולים סיטונית שמוציאה מאות אנשים להורג ללא משפט. אתה פושע מלחמה שטרם נתן את הדין על פשעיו. במקום להעמידך לדין שידרגה מדינת ישראל את מעמדך וקידמה אותך לדרגת שר. ככה יעשה למחסל בישראל 2006.
אם כראש השב"כ נהנית מהילת החשאיות בדומה לראש מאפיה שאינו נותן דין וחשבון על מעשיו, הרי כשר בחיים האזרחיים, חסות זו, כך יש לקוות, לא תעמוד לך יותר.
בינתיים אתה מתנהג כשפן הבורח מאחריות. כאילו אינך שר לביטחון פנים האחראי על המשטרה וחייב לשאת באחריות למחדליה וכישלונותיה. בריחתו של האנס בני סלע אינה תקרית בודדת, אלא חוליה בגוף חולה. המשטרה שאתה השר הממונה עליה, נכשלה במתן ביטחון לאזרחים. משפחות הפשע חוגגות, העבריינות פורחת, סחר הנשים ממשיך כמימים ימימה (ולא מעט שוטרים נמנים עם לקוחות מכוני הזנות ותמורת שירותי מין מעלימים עין ממעשי האונס שמתבצעים שם), שוד ורצח מתרחשים מדי יום, מועדוני לילה רבים הפכו למאורות של אונס, סמים וסכינאות, אזרחים הם קורבנות לאלימות משטרתית קשה, חלק ניכר מכוח המשטרה מופנה למשטרת הדיכוי בשטחים הכבושים והשוטרים שם הם לכל דבר ועניין חלק אינטגרלי מכוח הכיבוש שעוסק בהפרת זכויות אדם, מתנחלים פושעים זוכים ליחס סלחני משוטרים, ואלה רק חלק ממחדלי המשטרה.
יש לך מאה סיבות להתפטר, כי אתה נושא באחריות מיניסטריאלית למחדלים. במקום להתפטר, אתה מוסיף חטא על פשע וממנה ועדה לחקירת בריחתו של הרב אנס בני סלע שבראשה עומד האלוף במילואים עמוס ירון. הנה לנו סיפור חד גדיא טיפוסי לישראל. המחסל מהשב"כ ממנה מחסל אחר, עמוס ירון, שבמלחמת לבנון הראשונה היה מפקד האזור שמתחת לאפו התבצע טבח סברה ושתילה. ועדת כהן, ועדת החקירה הממלכתית לחקירת הטבח, פסלה אותו לתפקיד פיקודי. בישראל 2006 מחסל למחסל יביע אומר.
לא זו בלבד שצריך להעיף אותך מתפקידך, משום כישלונך המחפיר, אלא מן הדין לצרף אותך לתאו של האנס, שכן, כמותו, יש מאחוריך שורה ארוכה של מעשים מגונים.
גדעון ספירו
חסות שיפוטית לשוד קרקעות
בימים אלה שלחתי את המכתב הבא לשופטי בית המשפט העליון אליעזר ריבלין, אהרן ברק ואילה פרוקצ’יה.
לכבוד
אליעזר ריבלין – המשנה לנשיאת בית המשפט העליון
רחוב שערי משפט, ירושלים
הנדון: פסיקה בבג"ץ 3998/06 מיום 9.11.2006
מדובר בפסק דין שאתה כתבת וחבריך להרכב, אהרן ברק, הנשיא הפורש של בית המשפט העליון והשופטת אילה פרוקצ’יה, הצטרפו אליו בשיטת "אני מסכים/ה".
עניינו של הבג"ץ הוא עתירה שהגישו תושבי הכפר בילעין בגדה המערבית הכבושה, נגד שלטונות הכיבוש ונגד גוף הקרוי "הקרן לגאולת קרקע תכנון ופיתוח יישובים" בתביעה לבטל את הכרזת שטחי קרקע של הכפר כרכוש ממשלתי.
ההכרזה של אדמות הכפר כרכוש ממשלתי נעשתה לבקשת אותה "קרן לגאולת קרקע" שטענה כי "רכשה את הקרקע אולם הזכויות לא נרשמו על מנת למנוע העמדת חייהם של המוכרים בסכנה".
זו דוגמא לשוד קרקעות קלאסי בסיוע שלטונות הכיבוש. הקרן טוענת כי רכשה את הקרקע. ממי רכשה? את זאת אין אנו יודעים כי המוכרים והמסמכים נותרו עלומים, הזכויות לא נרשמו, אבל המפקד הצבאי, או מי מטעמו, עקפו את ההליכים הכרוכים בעסקת קנייה ומכירה למען אותה קרן והכריזו על הקרקע כרכוש ממשלתי. עתה, בעקבות ההכרזה, ניכסה הקרן את הקרקע, שהיא לכאורה רכוש ממשלתי, נהגה בו כברכושה הפרטי, ומכרה אותה לצד שלישי שבונה עליה התנחלויות לא חוקיות.
מי עומד מאחורי אותה קרן? מדובר בגוף גזעני של מתנחלים ותומכיהם, שבסיוע ממשלתי וצבאי עוסקים בהונאות ורמייה למען "מטרה קדושה" של "גאולת קרקע" תוך נישול הפלסטינים מאדמתם, דחיקתם לעוני ומצוקה כשלב בדרך לגירושם. יש כאן ניסיון לטיהור אתני באמצעות תפיסת רכוש פלסטיני. זהו חלק מהמאמץ לייהוד השטחים הכבושים.
השיטה הנכלולית הזו מזכירה את יחסה של ממשלת גרמניה לרכוש יהודי בשנות ה-30, שסייעה לחברות וגופים גרמניים לשדוד נכסים במסגרת גרמניזציה ואריזציה (מלשון ארי) של רכוש יהודי. השוד היה מסודר ומאורגן בחסות מערכת המשפט הגרמנית, כך שפורמלית ניתן היה לטעון שמדובר במכירה שנעשתה מתוך רצון חופשי.
אינני נכנס לכל הדקויות המשפטיות הפזורות בפסק הדין, שהרי כבר למדנו, הן מהפרקטיקה הישראלית כמו זו הגרמנית, שאין מעשה נבלה שאי אפשר לתת לו לבוש משפטי. מה שחשוב לעניינינו הוא, שבסופו של פסק דין דחית את העתירה ויחד עם שני עמיתיך להרכב נתתם את ברכתכם לגזל, ובכך הפכתם, אתה ועמיתיך, לשותפים לפשע.
העוול הנורא הטמון בפסק הדין נעשה תחת הכותרת "בית דין גבוה לצדק" מה שהופך את התיבה צדק ובעיקר את בית המשפט, לאורווה אפילה של גזענות וגניבה.
כמה עצוב שהנשיא הפורש אהרן ברק נתן את ידו לנבלה. כניצול שואה הוא מכיר היטב את תולדות שוד הרכוש היהודי שבוצע במסווה של הליכים משפטיים בגרמניה של שנות ה-30 כמו במדינות הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, אבל לא למד את הלקח וברגע שניתנה לו השררה, נהג כגרועים שבשופטים.
לפני זמן מה החזירה לי ממשלת גרמניה הדמוקרטית רכוש של אמי, שעבר הליך מכירה פורמלי בגרמניה הנאצית בשלהי שנות ה-30. אם ניישם על גרמניה של אז את המושגים של ישראל דהיום, ייאמר כי הגרמנים "גאלו רכוש יהודי".
גרמניה הדמוקרטית הכירה בכך, שאמי לא ביצעה עסקה שנבעה מהכרעה חופשית אלא בהליך כפוי תחת משטר דיקטטורי שבו היתה אמי הצד המדוכא והקונה הצד המדכא. על כן בחלוף 60 שנים ביטלה מערכת המשפט הגרמנית את העסקה והרכוש הוחזר ליורשים.
אילו אתה ועמיתיך שפטתם על פי הכללים של גרמניה הדמוקרטית, הייתם צריכים לפסול את העברת הקרקע הפלסטינית לידיהם של המתנחלים באמצעות דיקטטורת הממשל הצבאי ומהם לחברות בנייה תאבות רווח, שהרי הכל נעשה תחת שוט ואימת הכיבוש והכובש, ובוודאי שלא היתה כאן עסקה מסחרית מהצד הפלסטיני שבוצעה מרצון חופשי.
ישראל אינה מדינה דמוקרטית, כל עוד היא מקיימת משטר כיבוש ואפרטהייד על העם הפלסטיני בשטחים הכבושים ואפליה ממוסדת כלפי האזרחים הערבים בתחומי הקו הירוק. תקוותי כי יום יבוא והיא תהיה מדינה דמוקרטית של כל אזרחיה (במקום האוקסימורון "מדינה יהודית דמוקרטית"), תחזיר לפלסטינים את רכושם, תפצה אותם על השוד והגזל, ואתם תוקעו כנבלים ופושעים ברשות המשפט.
גדעון ספירו
העתקים: הנשיא הפורש ברק
השופטת פרוקצ’יה
החיים הטובים של חולדאי וסגניו
כתב מקומון "העיר" של רשת "שוקן" בתל-אביב, יגאל חי, עשה עבודה ראויה לציון בסקירתו המקיפה במלאת שמונה שנים לכהונתו של חולדאי כראש עיריית תל-אביב.
התמונה לא מרנינה. הראש מנהל את עירו כשליט יחיד, שהרי מועצת העיר, הפרלמנט העירוני, מנוטרל מתפקידו כאשר 29 חברים מתוך 31 נימנים עם הקואליציה. זה לכשעצמו מצב מושחת, שהרי שלטון ללא אופוזיציה ראויה לשמה, הוא המנבטה, קרקע פורייה לדיקטטורה מושחתת.
מהדו"ח של יגאל חי אנו למדים כי מדיניות העירייה היא השתקפות של מדיניות הממשלה, עושקת את העניים ומצ’פרת את בעלי ההון. התקציב העירוני מחקה את מדיניות שרי האוצר נתניהו ואולמרט (בתפקידו הקודם), פחות לחינוך, פחות לרווחה, פחות לבריאות. וכמו בישראל כך גם בתל-אביב, האזרחים הערבים הם המקופחים ביותר.
במצב עניינים כזה הייתי מצפה כי סיעת מרצ, השמאלית כביכול, שנושאת את נס הצדק החברתי והניקיון הציבורי, תשב באופוזיציה ותאבק במדיניות הממשלה העירונית. אבל לא. מנעמי השלטון גברו על ההבטחה לבוחר, והגברת יעל דיין, שכמו חולדאי מחוברת אף היא לאצולה הצבאית, קשה לה להסתפק בפנסיה מהכנסת, והחליטה להיטיב עם עצמה בעוד כמה עשרות אלפי שקלים על חשבון הקופה הציבורית, ולבגוד בהבטחות לבוחר. איפה השוויון? איפה הצדק? איפה הרווחה עליה היא אחראית? את כולם נשא הרוח כאשר ברקע קורצים 30 אלף שקלים לחודש.
וכפי שיעל דיין וחבריה ציפצפו על הבוחרים (ובבחירות הבאות, כך יש לקוות, הבוחרים יבואו עימם חשבון) כך עשו גם הגימלאים בראשות מנהיגם, מ"מ ראש העיר, נתן וולוך. חבל שהכתב לא הזכיר את הביזיון של וולוך ששדד מקופת העירייה מאות אלפי שקלים למטרות מסחריות, ורק בעקבות תלונה שהוגשה למבקר העירייה הוא חויב להחזיר קרוב ל-300 אלף שקל לקופת העירייה. האם החזיר את החוב מכיסו, כפי שראוי שיעשה, או שמא שוב עשה תרגיל סיבובי והסכום הוחזר מכספי המדינה שהסיעה מקבלת, מין ישראבלוף שכזה. שחיתות בהתגלמותה.
וולוך דאג לקשישים בעלי היכולת, והציע להם טיולים לברלין ולמרוקו, אבל הקשישים העניים נשארו בדלותם. וכי למה נציגי הגימלאים בעירייה ידאגו להם? הם כולם שבעים ומרוצים מעצמם, קשורים בטבורם לעטיני השלטון, אחד היה ניצב במשטרה, אחר היה מנהל בית הנשיא, למי יש זמן להתעסק עם קשי היום? האזרחים הוותיקים למדו כי לא כל מי שהגיע לגיל הזהב, שווה זהב, ויסיקו את המסקנות בבחירות הקרובות.
פאר ויסנר, שנבחר כשומר איכות הסביבה, בגד אף הוא בשליחותו והתיישב בכורסא הרכה של סגן ראש העיר, ומלשכתו המאובזרת והמאווררת בהיכל העירייה לא מרגישים כל כך את זיהום האוויר הקשה, הממית בכל שנה עשרות אם לא מאות אזרחים.
תל-אביב, אחת הערים המזוהמות בכל קנה מידה, לא הורידה גרם זיהום מאז כניסתו של ויסנר לקואליציה העירונית. שוחרי איכות הסביבה, כך אני מקווה, יזרקו את הירוקים המזויפים האלה לכל הרוחות.
דרך אגב, כאשר התבקשו יעל דיין ופאר ויסנר להסתייג משוד הקופה העירונית שביצע עמיתם וולוך, לא צייצו, לא גינו, שום כלום. הם נהגו לפי הסיסמא של המאפיה: מושחתי כל העולם התאחדו.
אז עם מי נותרנו? עם ראש עיר, שכמו כל רודן דואג למונומנטים שישאו באחד הימים את שמו. על תיקון עולם בסיוע חולדאי כבר ויתרתי, נצטרך לעשות זאת בלעדיו, אבל יואיל נא לעשות מעשה צנוע, וידאג לניקוי המדרכות מצואת הכלבים. יסיט נא כמה עובדים ממחלקת גרירת הרכב, לעבר מחלקת הניקיון.
נובמבר 1938 – נובמבר 2006 גרסה 2
(או שריפת ספרים בכיכר ספרא בירושלים)
ידיעה שקראתי ב"מעריב" (24.11.2006). הרב שמואל יצחק, חבר מועצת עיריית ירושלים מסיעת ש"ס, קיבל לתיבת הדואר שלו ספרים נוצריים. גם חבריו לסיעה קיבלו ספרים כאלה.
מה עשה כבוד הרב? לקח את הספרים שהגיעו אליו ואל עמיתיו ושרף אותם בטקס פומבי בכיכר ספרא, הכיכר המרכזית במתחם המהודר של עיריית ירושלים.
מי שלא אוהב את ההשוואה עם אירועים בגרמניה הנאצית, יואיל נא להסביר לי, מהו הזיכרון הטבעי שעולה במוחו של יהודי כשמדובר בטקס שריפת ספרים? אני נזכר בשריפת ספרים יהודים בליל הבדולח, נובמבר 1938. מה אנו למדים מהאירוע המחפיר בבירתנו הקדושה? שעל אף השוני בזמן ובמקום, קנאות לאומנית או דתית מביאה למעשים דומים בארצות שונות.
פשעים בצרורות
ככל שחולפים הימים מתגלים עוד ועוד פשעי מלחמה שביצעה ישראל במלחמת לבנון השנייה. מתברר כי ישראל ירתה פצצות מצרר בכמויות אדירות לאזורים מיושבים על אף שקיים איסור להפציץ מקומות יישוב אזרחיים בפצצות מצרר. על פי האומדן שלחה ישראל ללבנון מיליוני פצצות מצרר. חלק ניכר מהפצצות לא התפוצץ, והן פזורות עתה ברחבי לבנון, וכמעט מדי יום נפגעים אזרחים לבנוניים, בעיקר ילדים, מהפצצות שלא התפוצצו.
לאור המחאה הבינלאומית שקמה, גילה הרמטכ"ל דן חלוץ כי פצצות המצרר נורו בניגוד לפקודות שנתן.
במלים אחרות, בצבא שורר ברדק, כל מפקד הוא מלך ומפר פקודות רמטכ"ל כראות עיניו.
עתה צאו ולימדו, עד כמה אנו צריכים לחשוש מיוזמה מקומית של שימוש בנשקה הגרעיני של ישראל על ידי מפקד כלשהו.
עם כל חוסר הסימפטיה שלי לדיכטר, לא ברור לי מה אתה רוצה ממנו.
נכון, הוא שר. נכון, יש לו אחריות מיניסטריאלית. אבל להגיד שהכישלון הוא שלו זה להתעלם מאחריותם של כל קודמיו, שנתנו למצב להידרדר ככה – ובעיקר מהאחריות של אגף התקציבים באוצר ושל שלוחיו בממשלה ובכנסת.
בעולם הנאור מקובל ששר שבתחום אחריותו מתגלים כשלים חמורים, לוקח אחריות ומתפטר.בישראל הקודקודים מפילים את האחריות על אלה שמתחתם. לכן ראש הממשלה, שר הביטחון ורמטכ"ל נותרים בתפקידם על אף הביזיונות וכך גם השר לביטחון פנים.
תהליך הפשיזציה שעובר על ישראל כולל כמובן גם את בית המשפט וטוב שגדעון ספירו מראה את ההקשר לגרמניה הנאצית.
מכתב יפה ומנוסח היטב. האם מותר לכתוב ישירות לשופטים ולמתוח ביקורת על פסקיהם? האם זה לא מהווה זילוט המשפט ועילה לתביעה?
אגב, איזה רכוש בגרמניה קיבלת בחזרה?
לאיכסה מיכאלי,
מותר לכתוב לשופטים, כמו לכל נושא משרה ציבורית.
סעיף הזילות בחוק הישראלי נועד לסתום פיות, והוא גם בעל אופי מושחת משום שהוא נותן לחתול לשמור על השמנת.
בעבר כבר הועמדתי לדין בגינו. החלטתי להתעלם ממנו. אצל היועץ המשפטי לממשלה יש ערימה של תלונות שופטים נגדי שהפוטנציאל שלהם מסתכם בכמה מאות שנות מאסר. האגודה לזכויות האזרח מגנה עליי בנושא זה.
על פי הבנתי אין לתת לשופטים יחס מקל בגין גזענותם ועיוותי הדין שלהם, ויש להתייחס אליהם כמו אל כל פוליטיקאי שסרח ולבקר אותם בחריפות הראוייה.
פרויקט מכתבים לשופטים החל ב-1984 עם משפטם של נאשמי רצח דני כץ. אני מקווה שלמעלה מעשרים שנות מכתבים יופיעו בספר.
בינתיים היועץ המשפטי ממתין עם ההחלטה מה לעשות עם תלונות השופטים נגדי. לדידי השופטים ממשיכים להיות מושא לביקורת נוקבת.
משפחתי קיבלה בחזרה בית של אימי בברלין שנאלצה למכור ב-1938, ואשר על פי החוק של גרמניה הפוסט פשיסטית אינו מוכר כעיסקה מסחרית חופשית, ועל כן בוטל רטרואקטיבית.
בהשך לקטע על עיריית ת"א:
לאחרונה עברתי (מטעמים כלכליים אך גם חברתיים ועקרוניים) ממרכז העיר לדרומה. מחדל נוסף שגדעון שכח לציין הוא היחס המפלה בין צפון לדרום. זה ידוע ובנאלי אך מועצם כמה מונים כשנתקלים כמוני בפער הבולט.
1. עובדי עירייה כמעט ואינם נראים מדרום לדרך יפו. אולי הם חושבים שזה תחום עיריית יפו. אופס, אין כבר עירייה ביפו. שכחנו.
2. תחבורה ציבורית מאזור מגורי – חלום רחוק. צריך ללכת כ-20 דקות לאזור האקס-טריטוריאלי הנקרא תחנה מרכזית.
3. בצורה מכוונת, או שלא, גם בתחבורה פרטית אי אפשר להגיע מהדרום לצפון. הדרך ההפוכה היא קלה וברורה, רק תנסו להגיע מסלמה לרוטשילד – זה בערך כמו להפוך מפועל לנוגש – צריך לסוע דרך איילון, או לחילופין ממערב לקחת סירה.
4. אני אפילו לא מדבר על חינוך ותרבות (לשמורה ששמה יפו העתיקה אני לא מתיחס).
הרשימה נמשכת ונמשכת, כמעט עד בת-ים, וזמננו קצר.
בקשר לירושלים – עיר הולדתי – זה אפילו כבר לא מצחיק.
יישר כוח גידעון!
נהניתי מאד מהמאמר ובמיוחד מהמכתבים.
לגדעון ספירו
אין טעם שוב לדון בדרך חשיבתו הכוחנית/אוילית של השלטון היום בישראל ובתולדותיו (מלשון עתיד).
מפרגמטיסט שכמותך,גדעון,אפשרי לצפות לדיון בעשיה האמיתית.כלומר ,בלשון "יפה שעה אחת קודם": יציאה והתארגנות מפלגתית, לקראת הבחירות הבאות.
שהרי כולם בימין מצוחצחים כבר,ע"ע: גאידמק,ליברמן,ביבי,ברק,ועוד רבים וטובים,ראה גם מאמר של ארי שביט היום ב"הארץ".
כמו כן ברור שאין טעם לטמון את הראש בחול ורק להצביע על עוולות הממסד/שיירה שעוברת.
אין גם טעם רק בהפגנות ספורדיות,כתגובה למעשיו הכוחניים,של השלטון (מבחינת :הוא הקובע את סדר היום"),שלכל היותר מצליחות להשקיט באופן חלקי את מצפונם של המשתתפים/מזדהים.אלו הן רק הגחלים.
גם אין טעם להצביע כל הזמן על הכוון הנכון (יציאה מהשטחים,בטול הכיבוש וכו’), כסמנים צודקים.בסדר…הבינונו.
אין גם טעם בנשיכה (עיקבית וראויה),בקרסולי הפילים המשפטיים שעוברים על פנינו.
צריך להתעשת ולדון באמת המונחת לרגלינו,והיא :
"החובה המוסרית לקום ולארגן גוף פוליטי סוציאל-דמוקרטי,שיאגד בתוכו,את כל הזרמים הרדיקאליים בישראל.
גוף שיוכל לפנות אל כל ההמונים בישראל ולאחדם :יהודים וערביים כאחד.
גוף שיהנה מאהדה ופופולריות במרחב הערבי,ובעולם כולו.
גוף שיונהג ע"י הוגי דעות ואנשי מעש,כמותך,כמו אורי אבנרי ,כמו חיים ברעם ואחרים,כמו גם הוגי דעות ואנשי מעש ערביים ישראליים,שהיום חבואים בצל פלגיהם הפוליטיים (נושא לדיון בפני עצמו).
גוף שבראשו יעמוד מנהיג כריזמטי,סוחף המונים אמיתי,בעל זיקה ישראלית ערבית מושלמת.
מבחינת דוד השמאלן,היוצא כנגד אבירי גולית המשתקשקים מן הימין.
וחובתך כמו גם חובת מערכת האתר,היא כן לדון בנושא "פוליטי" זה,חשיפת הנהגתו ומנהיגו,ולא להשאירו בידי הזרמים השונים,לעיונם הפנימי בלבד.אסור לענין זה להיות חסוי,אלא שקוף.
ואין במה טובה לכך מ"הגדה".
ועל כן "יפה שעה אחת קודם.
יישר כח וכל הכבוד לגדעון ספירו על מאמרו המאלף ועל אומץ לבו.
"על פי הבנתי אין לתת לשופטים יחס מקל בגין גזענותם ועיוותי הדין שלהם, ויש להתייחס אליהם כמו אל כל פוליטיקאי שסרח ולבקר אותם בחריפות הראוייה".
עם כל חכבוד גדעון זוהי ראיה שטחית של ענין עמוק בהרבה:
בדמוקרטיה אמיתית הפרדת הרשויות חייבת להיות טוטלית,ז"א העם בוחר את הרשות המחוקקת,העם בוחר את הרשות המבצעת והעם,כן העם,בוחר את הרשות השופטת.
כאן,וכמעט בכל משטר "דמוקרטי" בעולם,מתקים אונס הדמוקרטיה,המתבטא בעיקר בשלוב לא מקודש בין הרשויות,או בקליקות הקובעות מי יכהן בראשן וגו’.ולכן לדעתי התיחסותך לנושא נשענת על תחושת בטן בריאה אך לא על יותר מזה.
"…את כולם נשא הרוח כאשר ברקע קורצים 30 אלף שקלים לחודש".
זהו בלשון המעטה משפט תמוה.האם אנו אמורים להבין שמי שיושב בקואליציה,כחבר מועצת העיר,מקבל 30.000 שקל יותר ממי נמצא באופוזיציה? וכמה מרויח מי שנמצא באופוזיציה אם כך?אנא גדעון פרט בבקשה.
לציפור בודד,
נא לקרוא שוב את המשפט בהקשרו, ואז הדברים ברורים:
"…והגברת יעל דיין, שכמו חולדאי מחוברת אף היא לאצולה הצבאית, קשה לה להסתפק בפנסיה מהכנסת, והחליטה להיטיב עם עצמה בעוד כמה עשרות אלפי שקלים על חשבון הקופה הציבורית, ולבגוד בהבטחות לבוחר. איפה השוויון? איפה הצדק? איפה הרווחה עליה היא אחראית? את כולם נשא הרוח כאשר ברקע קורצים 30 אלף שקלים לחודש."
בקשר לשריפת הספרים: גם בתקופת האינקויזיציה
שרפו ספרי קודש יהודים.
"אוטו-דה-פה" קראו לזה.
בושה וחרפה,אפילו קנס על שריפה במקום ציבורי
הם לא קבלו.
וא-פרופו צואת כלבים :
הגיע הזמן שהחזקת כלב תהיה כרוכה בקבלת רשיון
כמו למכונית,זה לא רק הקקי,אלו גם ובעיקר הנביחות והנשיכות,ההופכים חיינו לגהינום.
והיכן שנורמה לא קימת,אולי חוק יוכל לעזור.