האנס, הפרנויה הלאומית והפוליטיקה
בתחילת השבוע קראתי כדרכי את כל העיתונים וגיליתי שפער האיכות בינינו לבין הצהובונים הידועים לשמצה באירופה הולך ונסגר. הסכם הפסקת האש השברירי כל כך בינינו לבין הפלסטינים לא הצליח לדחוק את פרשת האנס הנמלט בני סלע מעמודי החדשות. למען האמת, הבנתי ללבם של עורכי החדשות. הבריחה של האנס עוררה אצלנו התעניינות עצומה, וגם הצורך למכור עיתונים בעידן של תחרות קשה מצד האינטרנט מובן לי לגמרי. קשה לדרוש מעיתונים מסחריים לשרוד בעידן הקניבלי שבו אנחנו חיים, ובו זמנית לבקש מהם לחנך את ציבור הקוראים.
קראנו השבוע פרקי סאטירה מצחיקים ומאלפים על הפאניקה שאחזה בציבור, וגם על ניצולה הציני בידי התקשורת, אבל קשה להתעלם מההשלכות הנובעות מהעזובה וההזנחה במשטרה ובשירות בתי הסוהר. הציבור חש שהוא הפך קורבן לאונס קולקטיבי. אחרי שלמד שהצבא שרוי במשבר כבד, בלע את סיפורי השחיתות בממסד עד לזרא ואיבד את אמונו גם בנשיא המדינה, בא סלע ועשה את רשויות אכיפת החוק לצחוק. לכן היה גם היבט ציבורי ואפילו פוליטי חשוב לפרשת סלע, ולא רק רודפי סנסציות, ריקים ופוחזים, התעניינו בכל הפרטים. זה נכון שהציבור זקוק לעתים למפלצת איומה שאותה ניתן לשנוא בלי ייסורי מצפון, לאחל לה כל רע ולחוש בעת ובעונה אחת מטוהרים מעצם האיבה כלפי האנס הנתעב. סלע הוא באמת מנוול, ולכן אנחנו יכולים להתאחד סביב הדרישה ללכוד אותו בכל מחיר. מי שחיפש מכנה משותף לאחדות בין כל האזרחים (להבדיל מאחדות לאומית) מצא אותה בדמותו של סלע.
לא הייתי מציע לאף אחד לזלזל בנהמת לבם של האזרחים הפשוטים, שאיבדו את תחושת הביטחון הקיומי שלהם. ראש הממשלה אהוד אולמרט יכול להפריח סיסמאות כאוות נפשו, אבל רוב הישראלים מאמינים שנחלנו תבוסה במלחמת לבנון השנייה, והם אינם טועים הפעם. חברי הכנסת נתפסים כמושחתים, למרות העובדה שכמה מהם מייצגים את הרעיונות של הציבור ששלח אותם לבית המחוקקים ושומרים על נורמות מוסריות סבירות. אבל יש גם המון עסקנים מושחתים, וכל אחד מהם מרכז סביבו עשרות מלחכי פנכה ואוכלי חינם שמבקשים רק את טובת עצמם. פרשת סלע ערערה עוד יותר את אמון הציבור בדמוקרטיה, שסובל מכרסום מתמיד בלאו הכי. גם אם ייתפס בסופו של דבר תישאר צלקת עמוקה שמדאיגה את הציבור הדמוקרטי כאן.
עד לפני שנים אחדות התביישו עורכי העיתונים להבליט פרשיות פליליות על חשבון הפוליטיקה. האתוס הפוריטני עדיין הכתיב נורמות בחינוך, בתרבות ובתקשורת ועיתונאים שהעלימו מהציבור את הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 התחלחלו בפומבי מתמונתה של נערה בבגד ים בשער האחורי של "העולם הזה". גם העיתונים המסחריים שלא השתייכו למפלגות פוליטיות ("ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ") בזו לעיסוק בנושאים פליליים והצניעו אותו. זה לא התאים לעורכי העיתונים שרכשו לעצמם מעמד, נפגשו בפורום קבוע עם ראשי ממשלות ישראל ולעתים אף דיכאו למענם פרסום חדשות שפגעו אולי באינטרס של הממסד אבל לא הפרו שום סוד צבאי. הצנזורה עבדה שעות נוספות למען החוגים השליטים, אבל לעתים לא הצליחה להוכיח שידיעה מסוימת פוגעת באמת בביטחון המדינה. אבל בדרך כלל הכול הסתדר במשא ומתן עם צנזורים יגעים מעמל יומם. עוד בשנות ה-80 הזמין אותי הצנזור הצבאי בעירנו כדי שאוותר על קריקטורה עוינת מאוד לאריאל שרון בתקופתון השמאלי "במרחב" שאותו ערכתי (העורך הראשי, מקסים גילן ז"ל ישב בפריז.) לא הסכמתי בשום פנים ואופן והוא נאלץ לוותר באנחה כבדה. אבל בשנות ה-50 הדברים נעשו בחשאי והממסד הצליח לדכא, עד גבול ידוע, דברי ביקורת ואפילו חדשות שלא היו נוחות לו.
הממסד הפוליטי במובן הרחב של המונח הזה השתלט במידה רבה על העיתונות הכתובה והאלקטרונית עוד לפני שכולם דיברו על "הון ושלטון". בשנת 1986 החליטו העיתונים להצניע ככל האפשר את גילויי מרדכי ואנונו בנושא הפצצות הגרעיניות של ישראל. כולם ידעו שהכתבה הסנסציונית בנושא תופיע בשבועון היוקרתי "סאנדיי טיימס", אבל ראש הממשלה שמעון פרס הצליח לשכנע את העורכים שפרסום מסיבי ישבור את העמימות הגרעינית של ישראל. שבוע לפני שכתבת הענק ב"סאנדיי טיימס" הפתיעה את העולם, הצליח הממסד הישראלי להחדיר כתבה מסולפת ושקרית ל"סאנדיי מירור", שגימדה ככל האפשר את ואנונו ואת האותנטיות של דיווחיו. ידידו של פרס, הנוכל הבינלאומי רוברט מקסוול שחלש אז על אימפריית ה"מירור" (זה היה לפני שעובדיו ידעו שהוא גנב את קופת הפנסיה שלהם והשאיר אותם בחוסר כל), דאג לפרסום המבזה ב"סאנדיי מירור" והביא לשיא חדש את תהליך הזניית העיתונות הכתובה בבריטניה.
פרס, כדרכו, הצליח לנצח על פעילות משולבת של המוסד ושל ידידיו העשירים בחו"ל, אבל למעשה הביס את עצמו בפרשת ואנונו. עורכי ה"סאנדיי טיימס" לא היו בטוחים באמיתות דיווחיו של ואנונו על יכולתה הגרעינית של ישראל, חרף העדויות החותכות שהצליח להבריח מהכור בדימונה. אבל הפרסום המזויף ב"מירור" ועצם העובדה שפרס כינס את ועדת העורכים בנושא שכנעו אותם שיש דברים בגו. פרס הצליח אמנם לחטוף את ואנונו ולהתעמר בו בכלא במשך 18 שנים, אבל נכשל במאמציו לסכל את ההד הבינלאומי של הגילויים שבעצם כירסמו בעמימות והפכו אותה למיושנת. אם ישראל היתה שומרת על שתיקה מוחלטת, לא מגיבה באמצעות הנוכל מקסוול ולא מכנסת את ועדת העורכים (וממילא גם נמנעת מהחטיפה המתוקשרת של ואנונו בחו"ל) ייתכן שהכתבה לא היתה מתפרסמת, או שהעניין בה היה גווע בתוך כמה ימים. מנקודת ראות ממסדית, שתיקה מושכלת עדיפה על תגובה מזעזעת מסדי ארץ. לשמחתי, פרס גילה ערמומיות נטולת תבונה, והתכונה הזאת אִפיינה את התנהלותו במקרים רבים מספור.
לכן אין טעם לקונן על תהליך הצהבתה של התקשורת הישראלית, כיוון שעברה הקונפורמיסטי היה גרוע יותר מההווה הממוסחר שלה. היא עדיין מחצינה את התסמונת שלפני יותר מעשרים שנה קראתי לה כאן "יונייטד פראבדה", אבל זה קורה בעיקר בעיתות מלחמה. יש לי ברומטר אישי המודד את התופעה הזאת בדייקנות רבה: בכל פעם שעיתונאים ופרשנים המאירים לי פנים בדרך כלל מתבוננים בי בכעס הגובל בשנאה, אני קולט שהם לא סולחים לי על התנגדותי למלחמה (שלנו או של האמריקאים), שנגדה כתבתי או דיברתי בתקשורת האלקטרונית. כמעט כולם משנים את טעמם לאחר מעשה, ולעתים אפילו מסלפים בדיעבד את עמדותיהם, אבל למדתי להתייחס לכל זה בסלחנות מחויכת. גם אני חשבתי בצעירותי שדוד בן-גוריון הוא "אחד בדורו" ובינתיים למדנו דברים אחרים ואימצנו אידיאולוגיות לעומתיות. בן-גוריון חלש בשעתו על שורה ארוכה של עיתונים, השפיע גם על אחרים ועשה ברדיו (קול ישראל) כבתוך שלו. בהעדר טלוויזיה היתה לרדיו השפעה עצומה ובן-גוריון (שמנע בעצם את הקמת הטלוויזיה הישראלית ודחה את הגשמת הרעיון לייסד אותה בשנים רבות) שלח את אנשיו לשכתב חדשות ולעצב פרשנויות. כך עשה גם שר החוץ שלו, משה שרת, שהיתה לו תדמית ליברלית אבל היה בולשביק בנושאים האלה בדיוק כמו מתחרהו הגדול.
הפוליטיקאים של שנות ה-40 וה-50 ניצחו על מעשי אכזריות איומים, גירשו עם שלם מאדמתו, חוקקו חוקי עוול, נישול וגזל והשאירו לדורות הבאים ירושה ממאירה של סכסוך נצחי ובעיות פנימיות כמעט בלתי-פתירות. אבל הם שלטו בחברה מודרכת, שבה גויסו האליטות למשימות חברתיות ולאומיות והאמינו במכנה המשותף הלאומי שהנחה אותם בדרכם בחיים. המעבר לממלכתיות איפשר לשכבה המובילה באליטות לעבור ממעמד של שכירים לזה של מנהלים. מפלגת רפ"י של שמעון פרס נוסדה בשנת 1965, כדי למסד את הניעות משכבת מקבלי המשכורות הנמוכות אל בעלי המשכורות הגבוהות והגבוהות-מאוד. כאשר פרס הבין שניתן לכבוש את תנועת העבודה מבפנים, ושהאינטרס של רבים מאנשי מפא"י לשעבר זהה לאינטרס שלו ושל חבורת המנהלים שהתלקטו סביבו, חזר למפלגת העבודה. כך הגיע לביטוי פוליטי התהליך החברתי-כלכלי של מיסוד עידן הממלכתיות וניצול מערכת הביטחון, להתעשרות מהירה של רבים מהוותיקים וצאצאיהם. גם מפלגת ד"ש (1977) הוקמה על רקע חברתי-פוליטי דומה. התפוררות האתוס השוויוני ותחושת הביחד של האדם הישראלי גורמת עתה להתנערות כמו-פאשיסטית מהדמוקרטיה הליברלית.
סלע הבליט את אי-האונות של הממסד והפחיד עד מוות את הציבור. הוא תפס את הוואקום שחולל חסן נסראללה, שנעלם כמעט מהתודעה שלנו בתוך זמן קצר מאוד אחרי סוף המלחמה בלבנון. הזעם בחוגים רבים עלול להיות מתורגם לאנרגיה הרסנית, כאשר המכשפים הרעים מתחלפים במהירות עצומה. סדאם חוסיין, נסראללה, איראן כקולקטיב מאיים. ועתה מסתובב האנס סלע ברחובות עלומים, מסתתר בחצרות נידחות ומקנן אולי במערות טחובות בשולי הכבישים. בן-גוריון איננו, משה דיין מת, אריאל שרון שרוי בתרדמת, ואולמרט, על רמטכ"לו ומפכ"לו, נתפס כתחליף די עלוב. במצב דברים זה מקננים ברחובות, בחצרות ובמערות אנשים הרבה יותר מסוכנים מבני סלע.
פרשת האנס הנס היא ראייה נוספת לתיאוריית תופעת קורי העכביש הנסרללית. בלב התופעה עומדת הסתירה הפנימית שבין ציונות לדמוקרטיה ובין יהדות לחברה מודרנית מתוקנת.
ברעם צריך לברך על הצהבת התקשורת שכן לו היתה התקשורת עוסקת "בהפסקת האש" לא היה מנוס מדיון בעובדה שהפלשתינים רק מדברים על הפסקת אש וממשיכים לירות קסמים וישראל המרושעת מתעלמת מהההפרות הפלשתיניות וממשיכה לשמור על הפסקת האש. לו היה מתפתח דיון כזה מי יודע מה היתה תובעת דעת הקהל. קרוב לודאי שבירת הפסקת האש גם על ידי ישראל ואז ברעם וחבריו היו מיללים שישראל פוגעת בפלשתינים על לא עוול בכפם. תשמח שהתקשורת צהובה כי זו הסיבה היחידה שאין הרוגים פלשתינים.
דברי לאיש ימין קשיח, רקוב וקונפורמיסט, גימלאי בכיר של מערכת הביטחון.
יש כמה דברים בסיסיים שאינכם מבינים. ועל אי הבנה משלמים לעיתים ביוקר.
1) אין ארוחות חינם. אין קומבינות. עם קומבינות תוכל לעבוד רק על בני עמך – דבר שאמנם נעשה בהרחבה בישראל. אך לא על בני עמים אחרים. וכך, התיישבת באיזור ענק של מוסלמים – שלם את המחיר. אחרת, במוקדם או במאוחר יטבחו בכולנו כמו כבשים, אולי לא בכולנו, ספרה לי פעם שבכ"ניכית אחת בחיוך ממזרי, שאז כבר היא וחבריה דאגו היטב לשמן בריחה שלהם לחו"ל. כנראה קצת גם התכוונה לכך. גם המיליונרים כאן שימנו את נתיבי הבריחה, אנחנו הם שניטבח. הצבא כולו היא מערכת אדירה שמגינה על שילטון מושחת ואליטה מושחתת. לכן גם משמנים אתכם בכספים בהתאם. המשכורות גבוהות, כמו כל צבא חונטה בדרום אמריקה, שמגן על אליטה מסויימת. אבל גם הביצועים ירודים בהתאם. אין ארוחות חינם – התיישבת באיזור מוסלמי ענק – לך לקראת שכניך, אחרת תגרום לכך שיטבחו בנו. נכון, מנהיגים יהודים כמו קסטנר היצילו את עצמם ובני ביתם לאחר שדאגו לעניינם והיפקירו את עמם לטבח. לא עוד. לא תעשו זאת לנו.
2) אז אתה הולך לספר לערבים שיש להם ארצות רבות? ספר לשרי אריסון שיש לה 4 מליארד, ונראה אם תתן לך לחמוס ממנה 200 מיליון, בלי שתגרום בעזרת כוחה והשפעתה להענשתך האישית, ולהענשת בני ביתך, ביתר הסתר, אולי. תספר להם שהם חמסו ממך את הארץ? זאת אתה יכול למכור אולי ליהודים חסרי דעת ומנופחי אשליות, אבל לא לאלה שרואים שמזה 1800 שנה לא עשה העם היהודי דבר וחצי דבר לחזור הנה. אתה הולך נגד ההיסטוריה. לאחר השואה מדינות העולם קצת הלכו לקראתך ואיפשרו לך להקים מדינה ברוב פלשתין. כרגע, במעשי הפשע נגד האנושות שלך אתה שוחק את כל הקרדיט שניתן לך. האנטישמיות עולה בעשרות מונים בעולם. מטורפים מושחתים, קסטנרים וקאפואים, עופו מחיינו.
ניתוח פוליטי, כלכלי וחברתי מעולה ומבהיר דברים. לכל האורך, בפרט המיזם הפוליטי של מעבר למעמד מנהלים של מנהיגי ה"פועלים" של פעם, שכאשר נידרשו לציין מקצועם במסמך כלשהו, נהגו לרשום "פועל".
והערה אישית אולי – ציינתי באיזה מקום כי עם כניסת החורף (ובישראל השנה, כפי שבררתי בשרות המטארולוגי, ב-15 באוקטובר עם הופעת הגשם הראשון) מתחיל לעבוד עבורי גנרל חורף, ואני יוצא מטמטום הקיץ ואיכות עבודתי עולה בכמה דרגות. כנראה, 800 שנה או יותר במדינה קרה כפולין לא הולכים ברגל, והוטמעו כאן "גנים פולניים", שכן בעייתי העיקרית היא הקיץ הממושך פה. האם אני מבחין כאן גם אצל מר חיים ברעם בתופעה דומה, ואם כך, לא מעטים הם האנשים כאן החיים בארץ "אזייתית" אך עם תרמו-רגולציה המותאמת ללא תקנה למדינה אירופית בעלת קור מבורך, ירוק רווי והרבה מים.
תגובה ל"הערה שולית":
הערתך "השןלית" היא דוגמא מובהקת והדגמה של עתונות צהובה,,תעמולה נפסדת, נלוזה ומופרכת, שאינה עוסקת, כמובן, בשורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אינה מזכירה במילה את המשך הכיבוש והדכוי הנפשע, הפשיטות על השטחים ומעצר "מבוקשים" וכמובן בשלילה של הידברות ומו"מ, בנסיון להכניע בכוח, להכפיף ולדכא עד עפר את העם הפלסטיני וממשלתו הנבחרת ולכפות עליהם את תנאי ממשלת הימין-מרכז הנוכחית.
לא ברור מה שרון מחפש פה. לשיטתו הוא היה צריך לברוח מפה או להתאסלם.
ניצן אביב יקר. אתה כנראה יודע רק את ההיסטוריה של חמש הדקות האחרונות. מה בדיוק כבשו היהודים מהערבים בדמשק בסוף המאה ה19 (עלילת הדם) או בישראל ב1929, ב1936, ב1947 (לפני המלחמה). הכבוש (שממנו באמת צריך להפטר לטובת שני הצדדים) הוא רק תרוץ לעוולות גדולות רשעות צרופה וטפשות אינסופית של הערבים אשר בינתים הצליחו רק לגרום נזק אדיר לפלשתינים וטרדות קטנות לישראלים. חבל שיש ישראלים שבשם אידאולוגיה מוזרה (שהם קוראים לה בטעות טעות טעות שמאל) לא יודעים היסטוריה לא רוצים לדעת את העובדות ובחלק מהמקרים פשוט מסלפים את האמת (ראה טדי כץ ואחרים) ובכך לא תורמים דבר אף אחד משני הצדדים.
רוח בלהות מרחפת על פני ישראל – רוח הבלהות של הבורגנות הקפיטליסטית.
אי אותה מפלגה אשר יריביה לא הלעיזו עליה כי "בורגנית" היא?
אי אותו פוליטיקאי שלא השמיץ את יריביו על "הקפיטליזם החזירי" שלהם?
פרשת האנס הסדרתי מאחדת את הקבוצות המפורדות בציבור הישראלי – מפורדות ע"י אמונות, ערכים, ותרבות – לאגרוף אחד שעוצמתו לא תשוער. מעמד ביניים בורגני חזק שלו אינטרס חד וברור: חיים נורמלים במדינה חופשית.
עם שלם קם וזועק זעקות אישיות, אנוכיות ובורגניות כל כך: מדוע אינני מוגן? מדוע אין החוק שומר עלי? מדוע האלימות אופפת אותי מכל עבר?
ומעגל אחד רחב יותר: מדוע אין שכני נותנים לי לחיות בשקט? מדוע ממשלתי עושקת אותי במיסים חמסניים על מנת לממן פנטזיות קולוניאליסטיות? מי מחנך את ילדי? מדוע כה גבר כוחם של כוהני הדת במדינתי?
צבאות "יושבי בתי הקפה" מסתערים על הבסטיליה. ולמרות שהתרגלתם לזלזל בהם ככוחות הריאקציונרים החלשים והזניחים ביותר – על חפירות חייהם הם נלחמים… וניצחונם ההיסטורי אינו מוטל בספק.
גורו לכם, האדומים, מן הבורגנים החדשים.
לטוביה
בתגובתך הקצרה נגעת בארבעה נושאים:
ציונות: הלא היא הזיקה לציון,ארץ ישראל המקראית.,על כל המשתמע מכך.
ובכן,ישנה גם ציונות נוצרית-הצלבנים של פעם ,האוונגליסטים דהיום וגם ציונות מוסלמית שאננה ניתנת להתעלמות (מספיק לראות את ההמונים הגודשים את רחבת אל-אקצה).גם עבור המוסלמים א"י המקראית קדושה,וזיקתם אליה אינה מוטלת בספק.
מעתה אמור :ציונות יהודית,בואך לדבר על זיקת עמנו למורשתו.
דמוקרטיה:מדינת ישראל אננה דמוקרטיה במובן הבסיסי ביותר,אין בה הפרדת רשויות מוהלטת,וכל השאר הנו נגזרת ענין זה.
יהדות:גם הנצרות הינה סוג של יהדות (מודרנית,חדשנית ומהפכנית),והאסלאם שבא אחריהן הוא סוג של סינטזה לשתיהן.
חברה מודרנית מתוקנת:חברה חופשית המאפשרת חיי צדיק באמונתו (צדיק בעניו זה הוא מי שאינו פוגע בעצמו,באחרים ובסביבתו).
ואם כך הדבר היכן הן הסתירות שאתה מדבר עליהן?
התשובה היא כמובן,באי הבנה בסיסי של הגדרות היסוד,בבל"ת של מושגים ושבריהם המנוצלים לטובת וויכוחים עקרים.
בדש"פ.
לחיים ברעם ולמיכאל שרון:
ישר כוח על כתיבה אמיצה,מרתקת ומתמידה.
קורא אותכם בצמא,המשיכו בכך.
המסחור של העיתונות ושל התקשורת האלקטרונית אינה מאפשרת אלטרנטיבה. להפך, היא מרדידה את השפה, משטיחה את המחשבה ומשאירה את הפוליטיקה לפוליטיקאים.
אותו "ממסד" למד פשוט שבדרך ה"בו נעשה חיים" טובה לו בהרבה מאשר דרך "בן גוריון יחיד בדורו".
העיתונות בעידן ה"פוריטני" יצרה אווירה מגויסת, וגיוס דרוש גם, ובעיקר, לכוחות האלטרנטיביים. אלטרנטיבה אפקטיבית צריכה להיות מגויסת ו"שמרנית" בתוך עצמה ממש כמו ה"קיים" שהיא לוחמת בו.
עובדה היא שבתוך הערוץ הממלכתי התפתח "ניקוי ראש" ובתוך דבר התפתח "דבר אחר", ואלה רק שתי דוגמאות לכך שלעיתונות ה"מגויסת" ההיא הייתה בעלת תכונה דיאלקטית.
לעומת זאת, אני זוכר היטב איך בחודשים שלפני רצח רבין הימין נאבק בכל כוחו, בארגון מופתי על פי מיטב המסורת הבולשביקית שגזל מאתנו, בעוד צעירים בעלי השקפות מתקדמות הוסתו על ידי מה שנקרא "עיתונים שמאלנים" (שם נרדף לרדודים), כמו "העיר" למשל, לשרוץ בבתי קפה ולקחת סמים, להסתגר בבועה תרבותית, לשונית והתנהגותית ולקרוא לזה "אוונגארד" ו"אלטרנטיבה".
היום, למשל, הרדיו הממלכתי, בעיקר רשת ב’, הוא פיסת התקשורת הרצינית והחושפני ביותר, בלי צהוב ובלי ציצים.
לעיתון "העולם הזה" היה "שער קדמי" פוליטי ואמיץ, ו"שער אחורי" צהוב ורדוד. הפרטת התקשורת הפכה את קולה ל"שער אחורי" אחד גדול, פרט לעיתונים החרדיים ועיתוני דת ההון ("גלובס", "דה-מרקר" וכד’).
באינטרנט "הכול מותר", כך שהמגויס והאמיץ טובע בהכרח בשטחי ובקליל, ואין כל הפרדה בין מוען לנמען, כך ששוב הקונצנזוס הקיים ממחזר את עצמו.
לסיכום, אני בכל זאת מעדיף עולם של "על המשמר", "דבר", "קול העם" (עיתונה היומי של מק"י) ו"אלאיתיחאד" (יבדל"א),
מאשר "מותק", "רייטינג", "בלייזר", "המודיע", "יום ליום", "גלובס", "דה מרקר" וערוץ האופנה.
קורים בישראל דברים שלא יעלו על הדעת. ההתעללות בחמורים, סוסים, חתולים וכלבים, אינה אלא פניה האחרים של ההתעללות בחוסים במוסדות פסיכיאטרים ובמוסדות למפגרים, ובבתי אבות אשר רוחצים זקנים בצינור מים קרים ומאכילים אותם בעשבים ודברים אחרים שאינם ראויים למאכל אדם, וכלה ב"ניסויים" בקשישים חסרי מגן בבי"ח קפלן ועוד רב. חברה שאיבדה צלם אנוש, המתעללת גם בערבים מהם ניגזלה אדמתם, טובחת בהם, ומשמנת זאת בניאוצם, בטפילת שקרים עליהם ובגידוף דתם. אנו בחממה, ובחצי אוזן אנו שומעים כיצד פושעי המלחמה הישראלים נסים על נפשם מצווי מעצר בארצות המערב וכיצד האנטישמיות מתגברת בעולם פי עשרות מונים. הקדחנו את תבשילנו, ואנו טובעים בים של חוסר יעילות ביצוע (דבר שהתגלה שוב במלחמת לבנון השנייה, אך מתגלה מדי יום בכבישים הפקוקים – שוב, חוסר היכולת לתכנן ולארגן). אזרחי ישראל – דקה לפני חצות – יש לשוב לשפיות ולצלם אנוש, אחרת ניטבח כאן כמו כבשים, חוץ מהמליונרים והאליטות שהכינו נתיבי מילוט לחו"ל.
— קישור —
ליובל,
גם אני.