כמדינת חסות אמריקאית, המידע המגיע לישראל מארצות-הברית הוא בדרך כלל מכובס ומסונן בהתאם לטעמם ולאינטרסים של הממסדים בשתי המדינות. דוגמא בולטת נוגעת למידע שעניינו ההתנגדות ההולכת וגוברת בארה"ב להמשך המלחמה העקובה מדם שהיא מנהלת בעיראק ולכיבושה. אמצעי התקשורת בשתי המדינות מקדישים הרבה מאוד תשומת לב ומקום לידיעות ולרכילויות הנוגעות לחיי הזוהר של סלבריטיז מעולמות הפיננסים והבידור, אך מדווחים בצייקנות על תנועות המחאה למלחמה בארה"ב גופה.
את קשר השתיקה מפירים אתרי אינטרנט ובלוגים של ארגונים ושל יחידים המתנגדים למלחמה. גלישה באתרים אלה חושפת מציאות של התנגדות רחבת היקף למלחמה בעיראק המזכירה את תנועות המחאה בארה"ב למלחמה בווייטנאם לפני שלושה עשורים. תנועת ההתנגדות למלחמה בעיראק עוסקת גם בפעילות חינוכית ופדגוגית, בעיקר בקרב הדור הצעיר, נגד שלוש רעות חולות, אלימות, מלחמה ומיליטריזם.
* * *
ב-3 בנובמבר השנה, אדם אחד הצית את עצמו במרכז העיר שיקגו. לצד הלפיד החי ניצבה כרזה שקראה "Thou Shalt Not Kill" – "לא תרצח". כשזוהתה גופת האיש נתגלה שהיה זה המוזיקאי מלאכי ריצ’ר (Malachi Ritscher) שנודע בחייו כמתנגד חריף למלחמה בעיראק. באגרת פרידה שהותיר אחריו באתר האינטרנט האישי שלו הביע המוזיקאי בן ה-52 את תקוותו ש"הסתלקותו תועיל ותשדר לעולם: אני מתנצל על מה שאנחנו מעוללים לכם. אני בוש ונכלם מהחורבן והמהומה שארצי גורמת לכם".
מחאתו הטראגית של ריצ’ר הזכירה לרבים את סייגון של שנת 1963 כאשר נזירים בודהיסטים הציתו עצמם בימי המלחמה בווייטנאם. אמצעי התקשורת, האמריקאית והישראלית, התעלמו מקורבנו של ריצ’ר, אך רבים בארה"ב זיכו אותו בתואר A Martyr for Peace.
* * *
מזה למעלה מחודשיים עצור באחד מבסיסי צבא ארה"ב בעיר מאנהיים שבגרמניה החובש הקרבי אגוסטין אגואיו (Agustin Aguayo) שנעדר מיחידתו הצבאית בשל סירובו להילחם בעיראק. בית הדין הפדראלי לערעורים בוואשינגטון אמור בקרוב להכריע בתביעה המשפטית שהגיש אגואיו נגד שר ההגנה שיחייב את הצבא להכיר בו כסרבן מלחמה ולשחררו כחוק מהשירות. אם תדחה תביעתו, אגואיו צפוי לעמוד למשפט בפני בית דין צבאי.
אגואיו, היום בן 34, הגיע לארה"ב יחד עם הוריו כשהיה בגיל שלוש ממקסיקו בה נולד. הוא, אשתו הלגה, ילידת גואטמלה, ושתי בנותיהם בנות ה-11, חיו בעיר לוס אנג’לס. ביום עבד אגואיו כפקיד בנק, ובערבים הוא למד בתקווה להתקדם בחיים. תמורת הבטחות לקבלת הלוואות בתנאים נוחים, ביטוחי בריאות וחיים בתנאים מועדפים, הכשרה מקצועית כחובש ומלגת לימודים שיקלו עליו להתקבל ללימודי רפואה אחרי ארבע שנות שירות צבאי פעיל – שוכנע אגואיו להתגייס לצבא. נוסף לביטחון הכלכלי שהבטיחו לו, מגייסיו ציינו את חשיבות שירותו הצבאי לקידום ערכי הדמוקרטיה ברחבי תבל.
מיד לאחר שחתם על מסמכי הגיוס נשלח אגואיו למחנה אמונים. האימונים, ובעיקר המטווחים באש חיה לעבר מטרות-דמויות-אדם והאימונים בדקירת בובות-דמה בפגיון, ערערו את שלוותו והוא התחיל לפקפק בנכונות צעדו להתגייס לצבא. "בפעם הראשונה שהחזקתי ביד רובה אם-16 נתקפתי רגשי אשם. לחוש את כובד מכונת ההרג הזו מוטט אותי", התוודה באוזני בני משפחתו וחבריו הקרובים. במארס 2003 כשפרצה מלחמת עיראק נדהם לגלות שגם החובשים בצבא נדרשים להיות חמושים ומוכנים למלא אחר פקודות להשתתף בלחימה ולהרוג.
באביב אותה שנה עבר אגואיו יחד עם יחידתו לגרמניה שעל שטחה מוצבים כ-70 אלף חיילים אמריקאים. כמו חיילים אמריקאים רבים שבני משפחותיהם חיים סמוך למקום בו הם מוצבים, גם רעייתו ושתי בנותיו של אגואיו עברו לחיות בגרמניה. להם הוא גילה שהוא אינו רוצה להילחם, שהוא אינו מסוגל לכוון את נשקו נגד אדם כלשהו כדי להורגו.
הרעייה הלגה שהתייצבה לצידו של אגואיו ביקשה את סיועם של ארגונים התומכים בסרבני מלחמה. מהר מאוד התברר לבני הזוג שאומנם סרבנות מלחמה מוכרת בצבא ארה"ב, אך היא כרוכה בפרוצדורה מייגעת ומכשילה. סרבן נדרש להוכיח שסרבנותו מונעת מאמונה דתית עמוקה ושהוא מתנגד לכל המלחמות. בעקבות שיחות שהוא מנהל עם כוהן דת צבאי, פסיכיאטר וחוקר מטעם הצבא, אלה ממליצים לשלטונות הצבא להיענות או לדחות את בקשתו להכיר בו כסרבן מלחמה. עוד התברר להם שחיילים המכריזים על עצמם סרבני מלחמה הם קורבנות להצקות, להשפלות ולעונשים שרירותיים. מי שנשברים, מעדיפים לערוק, לצרוך סמים בציפייה להיתפס, או להצהיר על היותם הומוסקסואלים. רק כמחצית החיילים המכריזים על עצמם כעל סרבני מלחמה מוכרים על-ידי שלטונות הצבא בתור שכאלה.
בקשתו של אגואיו להכיר בו כסרבן מלחמה נדחתה על-ידי מפקדיו. בפברואר 2004 הוא שוגר בעל כורחו לעיראק. כאן הוא הצליח לשכנע את כוהן הדת הצבאי, את הפסיכיאטר ואת החוקר הצבאי בכנותו ואלה מצידם המליצו להכיר בו כסרבן מלחמה. חבריו ליחידה נדהמו לגלות שאגואיו נהג לצאת לסיורים ולתורנויות שמירה כשכלי נשקו לא טעון.
משך כל שנת שהותו בעיראק, בעיר תיקרית, אגואיו נתקל יום-יום בחיילים אמריקאים ובאזרחים עיראקיים הרוגים ורבים אחרים שאיבדו יד, רגל ואיברים אחרים. חיילים שתו לשוכרה, עישנו סמים ואיימו להתאבד. "הייתי עד לאופן בו עשינו דה-הומניזציה של העם העיראקי ולחיסולם של חפים מפשע. כאן גברה התנגדותי למלחמה", סיפר.
בסוף אוגוסט 2004 דחו שלטונות הצבא את בקשתו של אגואיו להכיר בו כסרבן מלחמה. "כשלא הכירו בי כסרבן מלחמה שלטונות הצבא התכחשו למצפוני. היה זה כאילו אמרו לקתולי ‘אתה לא קתולי’, או ליהודי ‘אתה לא יהודי’".
אחרי שנה בעיראק חזר אגואיו לגרמניה. כאן נאותו שלטונות הצבא לקיים דיון חוזר בבקשת הסרבנות שלו. ב-24 באוגוסט 2006, כשבקשתו נדחתה שוב, הוא נתבשר כי הוטל עליו קנס כספי והוארך שירותו הצבאי בגין סירובו להחזיק נשק בזמן האימונים.
ב-1 בספטמבר השנה נפקד מקומו של אגואיו באוטובוס שהסיע את יחידתו למטוס שאמור היה להחזירו לעיראק. למחרת, כשהוא לבוש בגדים אזרחיים, הוא הסגיר את עצמו למשטרה הצבאית, נכון להתייצב בפני בית דין צבאי. מפקדיו העדיפו לכפות עליו לטוס לעיראק. בתגובה נמלט אגואיו מידיהם. ובמקום להגיע לעיראק, הוא הגיע למקסיקו וממנה ללוס אנג’לס. אחרי 24 ימי נפקדות, ב-24 בספטמבר התייצב אגואיו, ביוזמתו, כשהוא לבוש בגדים אזרחיים, באחת הכנסיות בעיר בה הכריז שבדעתו להסגיר את עצמו לשלטונות הצבא מתוך נכונות לשאת בתוצאות מעשהו כסרבן מלחמה. "אני מעדיף ללכת לכלא מאשר ללכת למלחמה", הצהיר ומשם הסגיר את עצמו בבסיס הצבא ב-Fort Irving. כשבוע לאחר מכן, לבוש מדים וכשאזיקים בידיו, הוא נחת בנמל התעופה של פרנקפורט בגרמניה ומשם הועבר לכלא הצבאי במאנהיים.
דובר הדיוויזיה הראשונה אליה משתייך אגואיו הצהיר בעניינו, "היחידה של אגואיו נלחמת בעיראק בתנאים נוראיים וזקוקה לכל לחייל. בקרבות נהרגו חיילים ונפצעו אחרים. עריקתו של חובש מסכנת חיילים רבים. עריקות היא פשע, ובעתות מלחמה עריק צפוי לעונש מוות".
* * *
על פי נתונים שהתפרסמו במגזין ,Air Force Times הפנטגון מעריך שמאז שנת 2000, 40,000 חיילים אמריקאים ערקו מהשירות הצבאי ואלה מהווים כ-1.1% מכלל מצבת צבא ארה"ב. עריקים מצבא ארה"ב מסתתרים בארה"ב, בקנדה ובמדינות נוספות.
אין ספור אתרים באינטרנט המגינים על ענייניהם של פציפיסטים וסרבני מלחמה אמריקאים. לוועד המגן על עניינו של אגוסטין אגואיו אתר בשם aguayodefense.org. האתר הפופולרי ביותר של סרבני המלחמה שייך לארגון ה-GI Rights Hotline וכתובתו girights.objector.org. ארגון זה חשף באחרונה כי אם עד לפני שלוש שנים פנו אליו אחד או שני סרבנים בממוצע כל שבוע, כיום פונים אליו בממוצע כ-3,000 סרבנים בחודש. חברי הארגון נדרשים להתמודד עם נוכחותם הקבועה ופעילותם האינטנסיווית של קציני צבא כמו גם של מגייסים בכמעט כל מוסדות החינוך ברחבי ארה"ב כדי למלא את מכסת גיוסם מדי שנה של כ-200,000 צעירים לשורות הצבא.
בימים אלה, במסגרת פעילותן של תנועות המחאה נגד המלחמה בעיראק, יצא לאור סרט בשם Sir! No Sir! (המפקד! לא המפקד!). הסרט, אותו ביים דיוויד זייגר (David Zeiger), מתאר בהרחבה את תנועות המחאה בארה"ב נגד המלחמה בווייטנאם. בסרט כלולים ראיונות שנערכו בשנה האחרונה עם כמה מהדמויות המרכזיות בארה"ב שנאבקו בזמנו נגד המלחמה. בסרט, שיצא ב-DVD, כלולים כמה מהשירים הפופולריים של הימים ההם נגד המלחמה. את הסרט ניתן להזמין באמצעות אתר האינטרנט sirnosir.com.
הצופה בסרט והמאזין לשירים מבין שלבד מפעילותם הבלתי נלאית נגד המלחמה ונכונותם לשאת את מלוא מחיר עמדתם, מתנגדי המלחמה האמריקאים השכילו בגישתם הפציפיסטית, ההומניסטית והאוניברסלית לשכנע את רוב העם האמריקאי שגם הוא אחד מקורבנות המלחמה המלוכלכת שניהלו שליטי ארצם בוויטנאם ובשאר מדינות הודו-סין.
אני מכבד את מאבקו של אגאיו שלא להשתתף במלחמה הנבזית של אמריקה הקונדובושית בעירק, זאת למרות שהוא זה שהתגייס לצבא האמריקאי מרצונו החופשי.
אבל אני מכבד הרבה יותר את סרבני השירות הישראלים אשר מחוייבים בגיוס על פי חוק המדינה ומעיזים להגיד לשלטונות: לאו! לא ניטול שום חלק בצבא הכיבוש ובפעולותיו הרצחניות בגדה וברצועה.
דבר אחד ברור: אין שום דרך לעצור את ההתדרדרות של החברה הישראלית לפשיזם ונציונליזם זולתי סירוב גמור להתגייס לצבא הישראלי.
אם אתה תקבל כסף כדי לספק מוצר ואחר כך תסרב לספק אותו יעמידו אותך לדין על מירמה. האיש התגיס מרצונו לארגון שמטרתו המוצהרת מלחמה התחיב למלא את הוראות המפקדים ושמח לקבל את הכסף והתנאים שהוצעו לו תמורת השרות אבל כשהתבקש לבצע את העבודה שלשמה התגיס ושידע שידרש לבצע תמורת הכסף שקיבל הוא מסרב. מה יש לכבד פה. האיש נוכל ורמאי שהוציא את כספי משלם המיסים האמריקאי במרמה בדיוק כמו המנהלים של אנרון או כל גנב עלוב אחר.
המירמה היא של הצבא האמריקאי. האיש התגייס כחובש, לטפל באנשים. לא להורגם.
אתה במחילה מנסה להכשיר את השרץ. בצבא ארה"ב כמו בצה"ל חובשים הם קודם כל לוחמים וזה גם כתוב במפורש בכתבה. הנסיון להציג את הנוכל כמו אמא תרזה הוא שיקרי בעליל. תמצאו אדם יותר ישר כדי להפוך לסמל ולו רק כדי לא להכתים מאבק
השרץ במקרה דנן הוא הצבא כגוף. הן האמריקני והן הישראלי המתחזקים מצב מלחמה מתמיד וקבוע כדי לשמש שדה-ניסויים חי(ובועט)לאסונינו לתעשיית ההשמד הרב-גונית.
בואו נסכים שמדובר בפתי שלא בדק היטב להיכן הוא הולך ועל מה הוא חותם,ובגוף קשוח ואוילי לא פחות,המנצל עובדה זו.
ואין הדבר דומה לסרבנינו,שמתחילה מחויבים הם (בחוק) בגיוס,ומתחילה מסרבים לו.ואף עושים זאת בדרך הפגנתית ואמיצה,ומוכנים לשלם את המחיר על כך.
עם כל הכבוד לבחור האמריקני,אין כאן בכלל מקום להשוואה.
אני מסכים עם "על המשמר" ביחס לבחור. אני בהחלט לא מסכים עם רמי וRS שמעמידים תמונה מעוותת הן של החברה הן של המציאות. באשר לחברה הישראלית, היא לוקה במגוון פורה של רעות חולות, אשר לא כולן תולדתו של צבא ההגנה לישראל. אני מסכים יחד עם זאת לנכונות הבלתי מעורערת של הטענה, כי חברה כובשת (שצבאה הוא צבא הכיבוש של ישראל) ובייחוד כזו שמשתתפת גופא בכיבוש, אינה יוצאת נשכרת (אם כי, אם כבר כיבוש, הרי שבריא יותר המצב בו אזרחים אחראים מוסרית ישירות למצב, ובידם לחוות אותו על בשרם – ככובשים – וככאלה, גם לצאת כנגדו בצורה המשמעותית ביותר, היא הסירוב). יחד עם זאת, ביטול צבאות העולם הוא אופציה בלתי מוסרית בתכלית, בהוויה הפוליטית של ימינו, כל עוד צבאות אחרים הם בבחינת כלי שרת של גורמים שטניים בפירוש (זו אינה דמוניזציה של האחר. האחר עשוי להיות היטלר ולו לא היו צבאות הברית שיעמדו מולו, כל הדוברים כאן ברמה לא היו יכולים לפצות פיהם. לא היו.). אני מסופק אם המגמות הפונדמנטליסטיות של האסלאם האיראני ודומיו ישככו וימוגו, עם הפצעת השחר החדש של כוונותינו הטובות וכיתות הרובים לאתים. אני מסופק אם הננס הצפון קוריאני יתאפק ויואיל להותיר את דרום קוריאה מחוץ לתחום האגו הרעב שלו. אבל, מה אני יודע, הבה נתפרק כולנו מנשקנו ונפצח במחול הורה סוער, שלובי ידיים ועטורי זרים, בבכחנליה של שלום עולמי. תמונה חביבה של גן עדן. וי לכם, השהידים של השלום. אני מציע לסגת, ומאותו רגע, להחזיק טוב טוב ברובים. רק ליתר ביטחון.ושנכבוש רק את יצרנו.
לאסף בט.
בתוך הרדיקאליזם השמאלי,על ענפיו הרבים וסעיפיהם,שמור מקום של כבוד לפציפיסטים-
הם האמיצים ביותר.
נכון,קשה לפעמים לקבלם או להבינם-הייתי אומר
שהם מאתגרים את תפיסתנו בדבר כוח עליון שיעשה עבורנו את המלחמה ("..ברצות ה’ דרכי איש,גם אויביו ישלים איתו.."-משלי)-
אך גם הם וגם סרבני גיוס לשמם וגם פרגמטיסטים כמותך-חייבים לשתף פעולה,ולהבין איש את רעהו.
הם הסמנים של המחנה (שמורכב מאנשים כמונו).סרובם לא בא לרפות את ידי הצבא,אלא לחזק את חברתנו (מבחינה מוסרית).
מתנצל על שיבוש שמך בתגובתי.
סליחה.
על המשמר.