ידיד שלי, שגדל במצרים, השתתף ב-1956 בחקירת הקצינים המצריים שנפלו בשבי במלחמת-סיני. בין השאר סיפר לו סגן-אלוף מצרי: "בכל פעם ששמענו ברדיו שדוד בן-גוריון נשא נאום והודיע שהוא מושיט את ידו לשלום, הכרזנו על כוננות". ואכן, זאת היתה שיטה בן-גוריונית מובהקת: לפני שפתח בהתקפה צבאית הוא הכריז ש"ידנו מושטת לשלום!" לרוב גם הוסיף שהוא מוכן להיפגש פנים אל פנים עם המנהיגים הערביים, שהוא תומך במשא-ומתן בלי תנאים מוקדמים, ועוד.
עכשיו נמצא לבן-גוריון יורש.
אמנם, גם בחלומותיו הקודרים ביותר לא היה בן-גוריון מעלה יורש בדמותו של אהוד אולמרט, המגלם את כל התכונות שבן-גוריון תיעב. אבל לא המתים יהללו יה, ואדם שהלך לעולמו אינו יכול לבחור לעצמו את יורשיו.
בשבוע שעבר הרחיק אולמרט את עדותו עד לקבר בן-גוריון בנגב, ושם נשא נאום חגיגי שנועד לקבע את מקומו כיורשו. לא כדאי להשחית מלים על עצם היומרה הזאת. אבל כדאי בהחלט לנתח את הנאום עצמו.
לכאורה, נאום שלומניקי שכבר מזמן לא שמענו כדוגמתו. היו שטענו שזוהי תשובתו של אולמרט לפנייתו של הסופר דוד גרוסמן בעצרת לזכר רבין. יש באמת דמיון בין השניים: כשם שנאומו של גרוסמן היה עשיר בערכים נעלים ודל בהצעות ממשיות, כן הצטיין אולמרט במליצות מרשימות אך נכשל במבחן התוכן.
מה בעצם הוא אמר?
"אם תקום אצלכם (הפלסטינים) ממשלה חדשה, שתהיה מחויבת לבצע את עקרונות הקוורטט, ממשלה שתיישם את מפת-הדרכים ותביא לשחרורו של גלעד שליט – אציע לאבו-מאזן להיפגש מיד, במטרה לנהל דיאלוג אמיתי, פתוח, כן ורציני בינינו לביניכם".
זה נשמע הגיוני. אבל אם מסתכלים שנית, רואים שזו בועת-סבון.
עוד מימי בן-גוריון נוקטות כמעט כל ממשלות ישראל בתכסיס בדוק: לומר "כן" על כל הצעת-שלום, ולצרף תנאי מוקדם קטן ההופך את ה"כן" ל"לא".
מה דורש אולמרט מהממשלה הפלסטינית? דברים קטנים: להכיר בזכות-הקיום של ישראל מבלי שייקבעו גבולותיה (מבלי שישראל תכיר בזכות-הקיום של מדינה פלסטינית בגבולות 1967), להפסיק את האלימות (בלי התחייבות מקבילה מצד ישראל) ולהכיר בכל ההסכמים שנחתמו בעבר (שכמעט כולם הופרו על-ידי ישראל לא פחות מאשר על-ידי הפלסטינים).
חוץ מזה, על הממשלה הפלסטינית ליישם את מפת-הדרכים. מסמך מגוחך זה, תוצרת בוש ושות’, דורש מהפלסטינים לפרק כבר בשלב ההתחלתי את "ארגוני הטרור". הכוונה היא לארגונים הצבאיים של כל המפלגות הפלסטיניות. כל עוד נמשך הכיבוש, זוהי דרישה בלתי-אפשרית לחלוטין, ומובן שהפלסטינים אינם מסכימים לכך. זה כמו לדרוש שישראל תפרק את צה"ל כצעד ראשון.
אולמרט אינו מציע שגם ישראל תיישם את מפת-הדרכים. לפי המסמך, במקביל לפירוק הארגונים הפלסטיניים על ישראל להפסיק את כל פעולות ההתנחלות. אלה לא הופסקו אף לרגע אחד ונמשכות גם עכשיו במלוא המרץ.
ומה יקרה אחרי שהפלסטינים ימלאו את כל הדרישות החד-צדדיות האלה? אולמרט יסכים להיפגש "מיד" עם אבו-מאזן. ולשם מה? כדי לנהל "דיאלוג אמיתי, פתוח, כן ורציני".
המלים נבחרו בקפידה. לא "משא-ומתן", חלילה, אלא "דיאלוג", מושג בלתי-מחייב לחלוטין. אם נוציא מהמשפט את המלים היפות וחסרות-התוכן – "מיד", "אמיתי", "פתוח", "כן" ו"רציני" – לא נשאר בו כלום מלבד ההסכמה "להיפגש". יכול להיות שיש מי שמשתוקק להיפגש עם אולמרט – זה בהחלט עניין של טעם – אבל אין בזה שום תוכן מדיני.
אולמרט אינו מקמץ במלים. "במסגרת הדיאלוג (שוב "דיאלוג" ולא "משא-ומתן") ובהתאם למפת-הדרכים (ראו לעיל) יוכלו (הפלסטינים) להקים מדינה פלסטינית עצמאית, ברת-קיימא (הכוונה לבת-קיימא) עם רציפות טריטוריאלית ביהודה ושומרון (אולמרט דבק במונחי הכיבוש כדי להימנע מלומר "הגדה המערבית"), מדינה שתיהנה מריבונות מלאה עם גבולות מוגדרים".
זה באמת יפה. לא עוד "גבולות זמניים", כפי שנאמר במפת-הדרכים, אלא "גבולות מוגדרים". השאלה היא: איפה הם יהיו?
יגידו: לא צריכים לגלות את העמדות הסופיות לפני המשא-ומתן. אבל הרי מהפלסטינים דורשים לתת את הכול לפני תחילת ה"דיאלוג".
"אנחנו נסכים לפינוי שטחים רבים ויישובים שהקמנו בהם. זהו קושי עצום בשבילנו – קריעת ים-סוף – אנחנו נעמוד בכך, תמורת שלום אמיתי בינינו לביניכם".
זה מצלצל יפה. אבל למה הכוונה? פינוי "שטחים רבים", לא "כל השטחים", אפילו לא "רוב השטחים". ולא "גבולות ה-4 ביוני 1967″. אפילו לא "גבולות המבוססים על הקו הירוק", שפירושם שינויים קלים והחלפת-שטחים מוסכמים, אלא גבול חדש, שיספח לישראל את "גושי ההתנחלות", כפי שהוגדרו על-ידי חומת-ההפרדה. כלומר, סיפוח של לפחות 10% מהגדה המערבית, ואולי הרבה יותר.
ולמה לא? הרי בשלב הזה כבר יהיה הצד השני מפורק מנשקו, דל ככל שיהיה, והוא כבר הסכים להכרה במדינת-ישראל בלי גבול מוגדר.
זוהי התוכנית הישנה של אריאל שרון: לפרק את ההתנחלויות הקטנות והמפוזרות, שבהן חיים כ-20% של המתנחלים, כדי לספח את השטחים שבהם גרים 80% מהמתנחלים. אולמרט אינו אומר מה יהיה גורל בקעת-הירדן המורחבת, המהווה כחמישית של הגדה המערבית, ושכבר נותקה ממנה לחלוטין (מלבד יריחו). הוא גם לא אומר מלה אחת על ירושלים המזרחית, שבה התנחלו 200 אלף ישראלים נוספים.
הוא מבטיח שעם שחרורו של החייל השבוי גלעד שליט, הוא מוכן "לשחרר אסירים פלסטיניים רבים, גם כאלה שנשפטו לתקופות ארוכות, כדי להגביר את האמון בינינו, כדי להוכיח כי אכן ידינו מושטות לשלום-אמת".
אחרי שנוציא את הבלה-בלה מהמשפט, הוא אומר שיסכים לשחרר אסירים ותיקים, עם "דם על הידיים", תמורת החייל, כדרישת החמאס. זה רק מאשר את הטענה הפלסטינית, שישראל מבינה רק את שפת הכוח, ושהיא לעולם לא תיתן דבר אלא אם תוכרח.
נראה שאולמרט היה במצב-רוח נדיב במיוחד, ועל כן הוסיף: "עם הפסקת הטרור והאלימות, אנחנו נצמצם באופן משמעותי את מחסומי-הדרכים, נגדיל את חופש התנועה בשטחים, נקל על התנועה לאנשים ולסחורות בשני הכיוונים, נשפר את אופן הפעולה של מעברי הגבול לרצועת עזה, נפשיר את הכספים שלכם המוחזקים בידינו, כדי להקל על המצוקה ההומניטרית שמכבידה על רבים מכם".
"תודה, ממש תודה מקרב לב", ישיב פלסטיני. "בתמורה להפסקת מאבקנו לא נקבל את הפסקת הכיבוש, אפילו לא הפסקת המצור על עזה. מה שנקבל זה ביטול כמה מחסומים, תוך השארת רובם. לא החזרת התנועה החופשית, אלא הסכמה ‘להגדיל’ את התנועה המותרת. לא פתיחת המעבר בין רצועת-עזה לגדה המערבית (כפי שנקבע לפני 13 שנים בהסכם אוסלו)". אבל לפחות יחזירו לפלסטינים את הכספים ה"מוחזקים" בידי ישראל. במלים אחרות, הכסף שגנבנו מהם.
ומה לא היה בנאום? הצעה לכונן הפסקת-אש גם בגדה המערבית. למה? כי לכך מתנגדים ראשי הצבא. אך כל ילד מבין שאם לא תהיה הפסקת-אש שם, גם הפסקת-האש ברצועת-עזה לא תחזיק מעמד. חברי הארגונים שם לא יוכלו לשבת בשקט כאשר חבריהם ואחיהם בגדה נהרגים, נפצעים ונעצרים, מבלי שיוכלו להתגונן. שלא לדבר על הביתור הנובע מהצעה זו, בניגוד להסכם-אוסלו, בו נקבע חד-משמעית שהגדה והרצועה מהוות יחידה אחת.
אז איך להגדיר את הנאום הזה?
קל להגיד מה שאיננו: זו איננה "תפנית" במדיניות הממשלה. "תפנית" היא שינוי כיוון, המחייב את הכשרת דעת-הקהל, הסברת טיב השינוי, נימוקיו ותוצאותיו. שום דבר כזה לא היה. אפילו דוברי הימין הקיצוני לא התרגשו.
ההגדרה הנכונה היא "ספין" – עוד אחיזת-עיניים שהוכנה על-ידי יועצים לתדמית ולפרסומת.
אמנם, גם לספין יכול להיות ערך חיובי. אולמרט החליט להקדיש את הספין החדש דווקא לענייני שלום, ולא לענייני מלחמה. זה אומר שהוא מניח שדעת-הקהל הישראלית מתקדמת בכיוון זה. מחנה-השלום הישראלי יכול להתברך על כך. אך אין כל סיבה לרקוד ברחובות.
מדוע השמיע אולמרט נאום כזה? מדוע דווקא עכשיו?
יש סיבה פנימית. בישראל נוצר הרושם (הנכון) שזוהי ממשלת בלי אג’נדה, בלי תוכנית מדינית, ממשלה "חלולה" (כדברי גרוסמן), שמטרתה היחידה היא הישרדות פוליטית.
אולמרט ראה צורך למלא את החלל וליצור תדמית של ראש-ממשלה היודע מה הוא עושה והחותר למטרה ברורה.
ויש גם סיבה חיצונית – ולא מן הנמנע שהיא חשובה הרבה יותר. אולמרט הוא פושט-רגל, אבל הנשיא ג’ורג’ בוש הוא פושט רגל גדול עוד יותר. הוא בא למזרח התיכון כדי להוכיח לבוחר האמריקאי שהוא יודע מה שהוא עושה בעיראק ובאזור כולו. הוא זקוק להישג בולט. הוא למד מקודמיו בתפקיד, שכאשר לנשיא אמריקאי אין מה לעשות הוא פונה לסכסוך הישראלי-פלסטיני ומשיג "פריצת-דרך".
בוש דרש מאולמרט לעשות מחווה שתעשה רושם בעולם. והוא אכן עשה מחווה – נאם נאום, פיזר מליצות יפות, אך הבטיח הבטחות שאין מאחוריהן דבר.
כי זאת לזכור: בוש רוצה להיראות כמדינאי נחוש, המקים חזית של מדינות ערביות "מתונות" כנגד ציר-הרשע של איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס. לכן בא לעמאן, במקום להזמין את משרתיו לוואשינגטון. אבל ראשי סעודיה, מצרים וירדן אינם רוצים להופיע כסוכנים ישראליים. לכן דרש בוש מאולמרט לכלול בנאומו את הפיסקה על יוזמת-השלום הסעודית, שאותה דחתה ממשלת ישראל מכל וכל, גם אחרי שהתקבלה על-ידי כל המדינות הערביות. ביוזמה זו נאמר, כידוע, שכל העולם הערבי יכיר בישראל ויכונן איתה יחסים נורמליים, אם ניסוג לגבולות 1967. עכשיו, לפתע פתאום, מכריז אולמרט שיש בה כמה דברים "חיוביים". אבל גם עכשיו הוא לא קיבל אותה.
בוש חזר הביתה וישכח מכל העניין. הנאום של אולמרט ייאסף אל אבותיו, אל כל נאומי אולמרט שנשכחו למחרת. עוד נאום של מנהיג ישראלי ש"הושיט את ידו לשלום".
לאורי אבנרי
תרומתך להעלאת מפלס המוסר הפוליטי באזורנו -לא תסולא בפז.נהנה לקרוא את ניתוחיך הבהירים בשפה עיברית פשוטה.ולומד מהם כל כך הרבה.
תודה לך.
ניתוח נוקב, נהניתי לקרוא.
אם מדינות ערב (סעודיה היא בהחלט לא מדינה נידחת ובלתי חשובה) מוכנות לחיות בשלום עמנו , לו רק נחזור לגבולות 67 , מדוע לדעתך לא קרה הדבר לפני 67 ?
תודה על התשובה,
אלכס.
בשבוע שעבר הכריז הניה, נציגו הנבחר של העם הפלשתיני, כי לעולם לא תהיה הכרה בישראל וכי שביתת נשק בגבולות 67 היא רק שלב בדרך להשמדת ישראל. אודה על תשובתך עם מי ועל מה יש לדבר
מזל שאנו אמורים לנהל משא ומתן עם הפלשתינאים ולא עם אורי אבנרי ….
אני סבור שרק הזמן ומעשיו של אולמרט יוכיחו את רצינות כוונותיו בנוגע למשא ומתן ולא תוכן נאומיו .
בכל מקרה כל עוד החמאס בשלטון אין סיכוי להגיע להסכם שלום , אך אולי נצליח להגיע להפסקת אש ארוכת זמן בתמורה להפסקת הכיבוש
במרבית השטח ופירוק מרבית ההתנחלויות .
חוששני שחוסר האימון בין שני הצדדים , ורצון ראשי צה"ל בעימות בתוספת האנדרלמוסיה ברשות ,מרמזים שהעימות רק יתחזק , ולא ייחלש.
למה בNRG פורסם אותו טור תחת כותרת אוהדת לאולמרט, המכתירה אותו כיורשו של בן גוריון?
זכויות היוצר על השקר של "אנו מושיטים יד לשלום" שמורות לממציאו הזקן דוד בן גוריון. הוא אף טרח להנציח אותו במגילת העצמאות. לצידם של שקרים קולוסאליים אחרים כגון "מדינה דמוקרטית יהודית" והערבים הם אזרחים שווי זכויות", מהווה שקר הושטת היד לשלום המצאה מינכהאוזנית איכותית שהכניסה למדינה הציונית דיוידנדים נאים. הבעייה היא שכל השקרים האלו מתנפצים במוקדם או במאוחר ואזי נשפך דם רב.
לאלכס
טיבך האמיתי הוא פשוט: אתה לא רוצה להחזיר שטחים. אתה רוצה ישראל גדולה: אימפריה.
אתה גם לא מאמין לאף מילה של הערבים. הרי הם ערבים ולא יהודים.
אתה לא נותן לעובדות לבלבל אותך: מחסומים, חיים של פלסטינים שמוליכים אותם לפיגועי התאבדות, לא. אתה תראה את מה שנוח לך.
אתה לא תסכים להחזיר שטחים לעולם, בשום מצב. תמיד יהיו לך חופן סיבות נגד זה. טיעוניך, כמו הטיעון שבפנייתך לאבנרי, נראים לך אולי מחוכמים, אבל למעשה הם טיעונים עלובים, חסרי עומק, ובעיקר – מתחסדים.
עזוב אותך אלכס – אתה צודק. הערבים האלה לעולם לא ילמדו. אבל אני מקווה שאותך יום אחד הם ילמדו שיעור שלעולם לא תשכח.
לאלכס
טיבך האמיתי הוא פשוט: אתה לא רוצה להחזיר שטחים. אתה רוצה ישראל גדולה: אימפריה.
אתה גם לא מאמין לאף מילה של הערבים. הרי הם ערבים ולא יהודים.
אתה לא נותן לעובדות לבלבל אותך: מחסומים, חיים של פלסטינים שמוליכים אותם לפיגועי התאבדות, לא. אתה תראה את מה שנוח לך.
אתה לא תסכים להחזיר שטחים לעולם, בשום מצב. תמיד יהיו לך חופן סיבות נגד זה. טיעוניך, כמו הטיעון שבפנייתך לאבנרי, נראים לך אולי מחוכמים, אבל למעשה הם טיעונים עלובים, חסרי עומק, ובעיקר – מתחסדים.
עזוב אותך אלכס – אתה צודק. הערבים האלה לעולם לא ילמדו. אבל אני מקווה שאותך יום אחד הם ילמדו שיעור שלעולם לא תשכח.
לרמי
מסכים אתך בקשר לשקרי "היד המושטת לשלום",אך בענין מגילת העצמאות,אותה ניתן לראות (בקושי רב),כמעין הכנה/פתיחה לחוקה ישראלית.מה רע בכך שערכים נעלים אלו מופיעים בה? הא ראיה גם וילנר חתום עליה.
מבחינת הקונפליקט ישראלי/פלסטיני,חשוב לדעתי להבין מה היו מניעיו הפוליטיים של בן גוריון,מה היו דעותיו עוד בתחילת דרכו הציונית בא"י,על יחסנו לערבים,איך התיחס לשמאל הרדיקאלי רוצה לומר מה הייתה תרומתו להתרחקות הקומונות (הקיבוצים) מהקומוניזם,
מה הייתה גישתו לסוציאליזם,כיצד פירש אותו,
ואיך לא הבין את חשיבותו של הקשר היהודי/ערבי
כפי שנרקם בתנועה הקומוניסטית דאז,ליצירת עתיד שפוי? אני מסופק אם לאדון טבת יש תשובות על כך.
ויסלח לי אורי אבנרי הליברל (ולא ע"ש ליברמן),שאני מעלה שאלות עם גוון כזה בצמוד למאמרו.
וגם ממתין לתשובות.
תודה.
בתגובתו השניה ציטט אלכס את הניה שאמר: "שביתת נשק בגבולות 67 היא רק שלב בדרך להשמדת ישראל".
אתה קורא לזה "טיעונים עלובים, חסרי עומק, ובעיקר – מתחסדים", ואני שואל: מה ההבדל בין הניה לבין בן-גוריון?
אתה טוען שהטענות של המגיב אלכס כלפי השקרים של הניה אינן תקפות, אם כך מה דעתך לגבי הפיסקה הראשונה במאמר של אבנרי לגבי ה"אחד בפה ואחד בלב" של בן-גוריון?
אם חוסר היושר של בן-גוריון מפריע לאורי אבנרי (ואני מניח שמפריע גם לך) אז מה אם חוסר היושר של הניה? זה בסדר?
נ.ב: הואל בטובך להסביר גם את המשפט האחרון בתגובתך "אתה צודק. הערבים האלה לעולם לא ילמדו. אבל אני מקווה שאותך יום אחד הם ילמדו שיעור שלעולם לא תשכח"…
למה אתה מתכוון? איזה שיעור (אלים, כמדומני) אתה מאחל למגיב אלכס? האם אותו "שיעור" לא מעיד שאלכס דווקא צודק?
אבל, מה דעתו של אבנרי על דבריו של הנייה:
לעולם לא נכיר בישראל, 5 מיליון פלסטינים צריכים לחזור לעריהם וכפריהם בפלסטין (ישראל בגבולות הקו הירוק), מדינת הציונים תיעלם, ועוד ועוד.
אתה לא יכול להתעלם מזה, מר אבנרי.
לאביעד היקר
ברשותך הייתי רוצה להתיחס לרוח תגובתך כלפי אלכס.אך לפני זאת אציין שמשוטטות קודמת באתר,המגיב בשם אלכס אננו שונא ערבים,או ימני מושתל (שגם בזה אין רע-נהפוך הוא.זה הרי תפקידה של הגדה-לשמש במה חופשית לכולם!).הוא מפגין מגוון דעות רחב,ותגובותיו בד"כ עניניות ועוקצניות.
הוא מאתגר ולא מקנטר ויש להתיחס לדבריו/קושיותיו במלוא הרצינות.
אך ביחס לדבריך,המבטאים בצורה נכונה וכואבת את תחושת התסכול וחוסר האונים של השמאלן המצוי,בעומדו מול חומות יריחו של הימין-יכולים אנשים חושבים שזה מקרוב באו, לומר:"הפוסל במומו פוסל".
אתה לא מאמין לדבריו ושולל אותו על הסף.
ותגובתך היא רגשית ולא ענינית.גם קבלת המצב המתסכל (דיסוננס קוגניטיבי) שבסוף דבריך,ממש מסוכנת לענין ששנינו פועלים בשמו. אתה הרי יודע היטב,שכאשר יגיע היום המר והנמהר אותו הינך מאחל מדם לבך לאלכס,מי שיפגע ראשון,יהיו אני ואתה ולא הוא.ראשית, התגובה הערבית לא תבחיו בינינו ובינו.שנית,כוחות הימין הניזונים מהמלחמה יגברו,ולפני שתבוא שעתם הצודקת,הם ימצאו את הדרך לצוארינו.ובכלל,זה הרי תפקיד השמאל-למנוע את אותו היום. בדיוק כך! בענין זה הייתי רוצה לומר שגם אורי אבנרי שוגה כמותך,ביחסו לאביגדור ליברמן.את דעתו על הכוכב הימני,הוא מבסס על תחושות בטן.אין לו הוכחות ברורות,אך הוא משוכנע שליברמן פשיסט מתוחכם (קרא כתבה קודמת של אבנרי).זה לא מספיק.
זה אפילו מסוכן.במיוחד מכנור ראשון כאורי.
אתה אומר בפניתך לאלכס:"… טיעוניך, כמו הטיעון שבפנייתך לאבנרי, נראים לך אולי מחוכמים, אבל למעשה הם טיעונים עלובים, חסרי עומק, ובעיקר – מתחסדים".
לא שאני מתנגד לדבריך,אבל היכן ההמשך המנמק הכרזות אלו?אתה הרי משחק לידיו של אלכס.
גדעון ספירו אחד הלוחמים העזים ביותר של השמאל הישראלי יכול ללמד אותנו פרק בנושא :הכינויים והתוארים אותם הוא מצמיד לשנואי נפשו מצמרת (או תחתיות) ערכאות המשפט בארצינו,יבואו תמיד,אבל תמיד,מגובים בנמוקיו הפשוטים והבהירים.לא תמצא אותו "מחלק הגדרות",בלי לנמק.
היות ואלכס מפנה שאלתו לאורי.נתאזר כולנו בסבלנות (עד אשר יקבל תשובה מהאיש,או עד שיפנה אלינו),מכל מקום,תגובתך לדעתי,אננה משרתת את השמאל.
לאבנר,אלכס ויען.
היות ושאלותיכם מופנות לאבנרי ולא לשאר הקוראים,רק אתיחס לנושא ההכרזות של הנייה.
הנייה אינו ליברל בטח שאינו רדיקאל שמאלי,הכרזותיו אלו כמו הכרזות אחמינאג’ד מסמרות את שערות העורף.גם לנו במחנה יש את ההנייות והאחמינאג’דים,אלא שלמרבה המזל הם עדין לא הגיעו לשלטון מוחלט (אם כי השפעתם עליו מוחלטת-אותה גברת,רק בלי אדרת…).
והיא הנותנת,שמאבקו של השמאל הרדיקאלי,בתוככי מדינת ישראל לשינוי מדיניותה-בפירוש לא מספיק.חייב להבנות גם מאבק דומה בתוככי העם הפלסטיני (מה רציתם יונים צלויות-ישר לתוך הפה?).גם שם כמו אצלנו השמאל הרדיקאלי מרוט נוצות וכנף.
ועל כן יש להשכיל ולראות,שכל עוד הכדור בידי ישראל והיא זו הקובעת את סדר היום,צריך לנסות ולהשפיע על שינוי מדיניותה.רוצה לומר משא ומתן על שולחן הדיונים,בלי שום תנאי,ובמקכיל למתרחש בשטח (משהו כמעט על תקן דיון אקדמאי-לפחות בתחילה).
מתוך השינוי בישראל יבוא גם השינוי הפלסטיני.
בכל מקרה ישיבה לשולחן הדיונים עם הנייה,תאלץ אותו לסגת מדבריו,ולו רק מהלחץ הפלסטיני הפנימי,לא לטרפד את השיחות.
הוא חייב עכשיו (במיוחד לאור התפלצת העזתית) לדבר בקיצוניות מתלהמת ולרצות אפילו בהשמדתנו.זו זכותו.אך מהסכמים הוא לא יוכל לחמוק.מה עוד שברור שעמדותיו כמו עמדות הפונדמנטליזם האיסלאמי בכלל יתרככו עם המשך השיחות.אלא שזה פשוט לא רלוונטי.דיעותיו שלו מענינות רק אם הוא בראש המדינה.אם יגיעו אחרים מתונים ונאורים ממנו,שתצלח דרכם להושיע את עמם-הוא ישכח (כמו כהנא או לוינגר).מה שחשוב הוא שהשמאל הרדיקאלי בפלסטין יתחזק! שיחות ישירות ללא תנאים מוקדמים ישרתו מטרה זו באופן הנחרץ ביותר!
ז"א למי שלא מבין:רק כאשר אנשים כמותכם:אבנר,אלכס ויען-ישלשלו בקלפי פתק עליו רשום שמה של מפלגה שמאלית רדיקאלית,נתחיל,אני מדגיש,נתחיל להוושע.עד אז תלכו אתם כסומים בארובה,ונשמות טובות כאביעד-יוכלו רק לדמוע בחרוק שיניים.
היא התקפה….
אביעד, בהתנפלותו על המגיב אלכס, מנסה להתחמק מהצורך בתשובה.
האתר הזה מאופיין ב"חשיפת" הנכונות הישראלית לפשרות כזיוף ושקר.
אבל, בהתחשב בעובדה שלסיכסוך הערבי-ישראלי יש שני צדדים, נשאלת השאלה –
מה מידת האמת בנכונות הערבית לפשרה?
הרי ניתן בקלות להראות שלא רק ההצהרות האידאולוגיות של חמאס אינן פשרניות, אלא גם בהצעות הפשרניות לכאורה של "גורמים מתונים" פלסטיניים טמונים מוקשים שישומם בפועל ירוקן ממשמעות את המרכיב של "פשרה" בישוב הסיכסוך.
מה תעזור לכותבים הנכבדים באתר זה ההצלחה בפירוק ההונאה הישראלית, אם אין הם מוכנים לגעת בפירוק ההונאה הערבית?
סיכסוך לא ניתן לפתור על ידי דרישה לוויתורים עקרוניים מצד אחד בלבד. גישה שמטפלת בחוליים רק בצד אחד של הסיכסוך נדונה, לכן, לכישלון מראש, משום שלעולם לא תזכה באימון הנחוץ להניע פיתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים.
יש כאן טרגדיה מתמשכת ומהותה שאבנרי צודק לחלוטין וטועה לגמרי בו בזמן. כל טענותיו כנגד התנהלותה המטופשת, הנפשעת והשקרית של ישראל, המקבלת משנה תוקף תחת "הנהגתו" הנכלולית של אולמרט, הינן נכונות ותקפות במלואן. הבעיה היא שגם אם אבנרי בכבודו ובעצמו היה מתמנה מחר לראש הממשלה והיה מתקן את מדיניותה כך שתכיר במדינה פלשתינית, זכות השיבה, ויתור על ירושלים וחזרה לגבולות 48′ לא היה ניתן לחתום הסכם בר קיימא עם הפלשתינים שיביא לקץ הסכסוך.
הסיבה לכך היא פשוטה להחריד: רק פירוק ה"יישות הציונית" והקמת מדינת פלשתין מהים עד הנהר ייחשבו כתוצאות הסוגרות את החשבון וגואלות את כבוד האומה הפלשתינית בעיני ההנהגה ורוב מוחלט בציבור הפלשתיני. לכך מתווסף כעת אלמנט דתי המתודלק בשיקולים זרים מבית היוצר של איראן וסוריה; מגמה זו מתחזקת לאור כשלונות ישראל בלבנון וארה"ב בעיראק. גורמים אלה אף מנעו מערפאת כל אפשרות לחתום על הסכם בקמפ-דיוויד.
אני מניח שאבנרי, הבקיא למדי בהלכי הרוח בצד הפלשתיני (פשוט בגלל שהוא טורח לדבר אתם ולהקשיב להם זה עשרות שנים),יודע אמת מרה זו אך הוא טורח לטשטש אותה לצורך הניגוח (המוצדק כשלעצמו) של מדיניות ישראל.
לכן יש לומר זאת בגלוי: יש לחדול את הכיבוש, הדיכוי וההרג לא משום שזה יביא להסדרת הסכסוך המטורף הזה – זה לא יקרה – אלא מפני שהם רעים – לא מוסריים ולגמרי מיותרים.
אף אחד לא מפריע לכם לפתוח במו"מ עכשיו עם כל מי שמוכן לדבר עמנו, על כל כל מה שהוא מוכן לדבר עליו. מתחסדים. אז יש ליכוד (ומפא"י) פלסטיני וקוראים לו הנייה. זה כמובן מטהר את הכיבוש.