לפני 86 שנה, ב-4 בדצמבר 1920, קמה ההסתדרות. אנסה במאמר זה לתאר בקצרה את ייחודה של המפלגה הקומוניסטית פ.ק.פ (המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית) משאר המפלגות "הציוניות-סוציאליסטיות" שהקימו את ההסתדרות, מכיוון שהקומוניסטים ראו עצמם שותפים להקמת ההסתדרות מימיה הראשונים.
לגבי קומוניסט, נקודת המוצא לשאלה הלאומית ולסכסוכים בין עמים, היא מעמדית. כך ראינו אותה מאז הקמתה של המפלגה הקומוניסטית. הזמנים אמנם השתנו וגם התנאים, אבל רצוי לזכור ולהזכיר את המשכיות מאבקם של הקומוניסטים היהודים והערבים בארץ הזאת.
בתקנון המפלגה, בסעיף 4, נאמר כך: "מק"י היא מפלגת המאבק המעמדי, המפלגה המהפכנית של מעמד העובדים וכל השכבות המנוצלות, מפלגת האינטרנציונליזם והפטריוטיזם האמיתי, מפלגה יהודית-ערבית הנאבקת למען העניינים האמיתיים של ישראל ולטובת כל תושביה".
הבה נבחן כיצד אנו מנהלים את המאבק המעמדי כשהשאלה הלאומית כיום היא החריפה והמרכזית והכול סובב סביבה. היינו רוצים שהבעיות החברתיות והמעמדיות יהיו במרכז פעילותנו ושהציבור הפוליטי הנבון, יראה את השאלה הלאומית כחלק מהמאבק הכללי האנטי קפיטליסטי. אולם בימים אלה של משבר המפלגות המסורתיות בארץ, כדאי לשאול היכן נעלמו המפלגות הציוניות שייצגו כביכול את השכבות המוחלשות: מפא"י, אחדות העבודה והשומר הצעיר. היש להן מסורת והמשכיות כמו למפלגה הקומוניסטית בארץ הזו השומרת על עמדותיה האינטרנציונליסטיות והעקרונות המעמדיים שלה?
בהתייחס לפעילותנו בהסתדרות כותב שבתאי טבת בספרו "קנאת דוד" (הביוגרפיה של דוד בן-גוריון) בפרק על הוצאת הקומוניסטים מההסתדרות, כי ימים אחדים לאחר שנוסדה ההסתדרות, נידונה בה חדירת ה"מופסים" (כינוי לקומוניסטים של אז) להסתדרות פועלי המתכת, בכוונה להופכה לאגודה מקצועית יהודית-ערבית. ברל כצנלסון – ממפא"י ויצחק טבנקין – מאחדות העבודה (אלו שמות אישים ולא רחובות…) הכירו ב"סכנה" וגרסו שיש להפריד בין אגודה יהודית ואגודה ערבית. באותה שנה הוציאה מועצת פועלי תל-אביב מההסתדרות את אגודת האופים ב"האשמה" שכינתה את עצמה אגודה אינטרנציונליסטית. בספרו של טבת נמצא עוד "האשמה" בדבר העמדה של הקומוניסטים בשאלת הקשר בין המאבק המעמדי והמאבק נגד האימפריאליזם הבריטי בזמן המנדט. ב-1924 פ.ק.פ. נטלה על עצמה לארגן את הפועלים הערבים באגודות המקצועיות והציגה את התביעה לבטל את המנדט הבריטי ולהוקיע את הציונות כתנועה בורגנית שקשרה את גורלה באימפריאליזם הבריטי. הקומוניסטים דרשו שיתוף יהודי-ערבי.
כבר בוועידת היסוד של ההסתדרות ב-4.12.1920 התנהל ויכוח יסודי על מהותה. האם היא צריכה להיות אינטרנציונליסטית ולהכיל בקרבה גם את הפועל הערבי, או להיות הסתדרות העובדים העבריים בלבד? האם צריך לכתוב בחוקת הייסוד של ההסתדרות כי האגודות המקצועיות מושתתות על בסיס מלחמת מעמדות או להשמיט את הבסיס הזה ולראות את תפקידה הראשי של ההסתדרות ביצירת מפעלים משקיים? עמדה זו ביטא באופן ברור טבנקין שאמר "עלינו לעסוק בדאגה לקניית קרקעות. בארצנו לא המלחמה במשק הפרטי היא מרכז הכובד". מאיר יערי מהשומר הצעיר טען כי "ארגון הפועלים בהסתדרות לא יהיה על בסיס מלחמת המעמדות, כפי שהוצע על ידי הקומוניסטים, אלא על בסיס בלתי מפלגתי".
הנציג הקומוניסטי אמר ש"כל עוד יישאר הפועל הערבי מחוץ להסתדרות לא ימצא הפתרון גם לפועל היהודי".
למרות מרחק הזמן התמונה ברורה: הקומוניסטים לחמו לעצמאות הארץ הזו ונגד שלטון הזר. המאבק היה מאבק משותף יהודי-ערבי, שעמד על בסיס מעמדי למען שלום ולמען חיים משותפים לשני העמים ושלום האזור.
על חשיבותה של הפעילות בקרב עובדים ועל המאבק המעמדי כבסיס למאבק לשחרור הארץ מהשלטון הבריטי ולמען חיים משותפים של יהודים וערבים באותה תקופה ניתן למצוא בספר "במערכות העם והמעמד" מאת אליהו גוז’נסקי (אליושה) בהוצאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (1959). גוז’נסקי הדגיש כי יש להעלות את המערכה המקצועית לרמה של מערכה מעמדית ופוליטית ולהנחילה לחברינו ולהכות שורשים עמוקים בקרב מעמד הפועלים. כמרקסיסט ומהפכן אמיתי, שיתוף הפעולה בין פועלים יהודים וערבים היה עבורו צו פרולטארי ראשוני. כאשר ב-1945 פרצה השביתה המשותפת של יהודים וערבים פועלי הצבא הבריטי "במגרשי התערוכה" בתל-אביב, ראה גוז’נסקי בזה הישג פוליטי רב ערך. מראה ההפגנה של 1,300 פועלים שובתים, יהודים וערבים, בחוצות תל-אביב בפעם הראשונה בתולדות הארץ היה אות לבאות. במאי 1946 פרצו שביתות עצומות של פועלי חברות הנפט, מחנות הצבא ובתי הזיקוק, הרכבת, ושביתה ארצית של עובדי הממשלה. מקור הכוח של השביתות האלה היה באחדות הפועלים היהודים והערבים. בכל מקומות העבודה המשותפים האלה היתה למפלגה הקומוניסטית יד מדריכה. בעיתון הקומוניסטי "קול העם" פורסם ב-23.5.46 כי: "פועלים הכריזו שביתה והפגינו בחיפה ובירושלים ובידיהם שלטים בעברית, בערבית וגם באנגלית, ועל השלטים חרתו "מלוכדים ומאוחדים ננצח!" בכך הכריזו למעשה עוצר על השירותים והתחבורה של הממשלה…"
זה היה בתקופה שמנהיגים ציונים דיברו על "כיבוש העבודה" וברחוב הערבי מנהיגים ריאקציוניים פעלו נגד שיתוף פעולה.
בעקבות השביתה הגדולה של עובדי הממשלה היתה ההופעה הפומבית המשותפת של "הליגה לשחרור לאומי" (הארגון הערבי שהתפלג מהקומוניסטים היהודים וחזר והתאחד עם המפלגה הקומוניסטית ב-1948) והמפלגה הקומוניסטית בכרוז משותף אל הפועלים היהודים והערבים השובתים. כרוז זה סימל שלב לקראת החזרת האחדות של המפלגה. כך הודגש שוב הצורך לקשור את המלחמה המקצועית בבית החרושת עם המאבק הפוליטי לדמוקרטיה ועצמאות.
רבות עסקה אז המפלגה בארגון מאבקים ושביתות. היא ראתה בנשק השביתה אמצעי כמעט יחידי העומד לפועל כדי לשמור על זכויותיו ומעמדו.
קרל מארקס כתב: "במשטר כלכלי המבוסס על ניגודי מעמדות כל הרוצה לעקור את העבדות, לא בפראזות בלבד, אלא במעשה, חייב להיות בעד מאבק מעמדי. כדי להעריך נכונה את ערך השביתות וההתאגדויות הפועליות, אסור לנו להירתע רק משום שהישגיהן הכלכליים קטנים לכאורה, אנו חייבים להביא בחשבון את תוצאותיהן המוסריות והפוליטיות".
הדוגמא של הקומוניסטים, מאז קיומם בארץ, היה מאבק משותף יהודי-ערבי למען חיים משותפים ללא אפליה ודיכוי. היום, במציאות שונה, על המפלגה להתייצב לימין מאבקי העובדים, נגד מדיניות ההפרטה ופיטורי עובדים, למען הגנה על רמת חייהם של העובדים היהודים והערבים ונגד פגיעה בהישגיהם הסוציאליים. ממשלות ישראל לדורותיהם מייצגות את בעלי ההון הגדול הישראלי והזר. לגביהן טובת המשק היא הגדלת רווחי בעלי ההון, הבורסה והבנקים ולא דאגה לרווחתו על האדם העובד.
בפעילותנו היומיומית ובהופעת חברינו במוסדות ההסתדרות והכנסת, יש לומר בפה מלא: אין אפשרות לפתור באופן יסודי את המצוקה הכלכלית והחברתית, מבלי לפתור את הבעיה היסודית והיא, הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במלים פשוטות יותר: לב הבעיה של הדרך לפתרון השאלות החברתיות והכלכליות היא הכרה בצורך בסיום הכיבוש ונסיגה לגבולות 1967 והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. מול גל ההסתה והאמירה החוזרת "אין פרטנר" אנחנו אומרים שהפרטנר שלנו זו הנציגות הנבחרת של העם הפלסטיני ואיתה צריך לדבר כדי למנוע את המשך שפיכות הדמים ולבנות סיכוי לחיים משותפים.
במפלגה יש מסורת של מאבק מעמדי ונחוץ להעבירה מדור לדור. במירוץ שלנו יש עליות ומורדות, ויש אמנם שוני בין הימים האלו והעבר, אבל כל דור תורם את חלקו מניסיון העבר לגבי ההווה והעתיד.
בשנות ה-70 וה-80, חברי המפלגה הקומוניסטית היו בין היוזמים והפעילים בארגון מערכות של עובדים ובמאבקם. חברינו נימנו בין הפעילים בוועדי הפעולה שהוקמו, שארגנו שביתות מחאה ארציות, עצרות פועלים ושיגור משלחות אל הוועד הפועל של ההסתדרות והכנסת. בפעילותם הודרכו על ידי מדיניות המפלגה המבוססת על אחדות פעולה של העמלים, על ליכודם של העובדים ללא הבדל השקפה פוליטית והשתייכות מפלגתית וללא הבדל לאומי, להגנה על האינטרסים החיוניים שלהם. קומוניסטים וחברי ועדי עובדים ופעילים במקומות עבודה, מילאו תפקיד חשוב בהדרכת כל העובדים למען שכר הוגן, הגנה על זכויותיהם ונגד אבטלה. האם זה אפשרי גם היום? זה אפשרי וגם נחוץ.
מה שחשוב לנו כיום הוא העמקת פעילותנו בקרב מעמד הפועלים. נחוצים חברים במקומות העבודה כדי לרכוש את אמון העובדים בדוגמא אישית ובמסירות, כפי שעשינו בשנים שעברו במאבקים ידועים באזורי התעשייה בתל-אביב, בחיפה, בנצרת ובדיר חנא, בהקמת ועדה יוזמת וועדי פעולה, כדי לדרבן את ההסתדרות להתייצב לימין העובדים ולמלא את תפקידה.
את המסורת הזו יש ללמוד וליישמה בפעילותנו היום-יומית.
לבנימין גונן
תודה על מאמר פוקח עיניים.
וכתוספת:צאו,למדו וראו:
מהו משקלן היחסי של תנועות השמאל הרדיקאלי היום משני עברי המתרס,וגזרו מכך את כל תלאות ההווה.ומי אחראי לזאת? המון העם או הפעילים?
ד"א האם "אליושה" קרוב בצורה כלשהי לתמר (שגם אותה כקושי פוגשים ב"הגדה")?
אשמח לקבל תשובות.
יש חשיבות רבה בהארת ההסטוריה של המפלגה הקומוניסטית כמפלגה ששמרה על אחדות יהודית ערבית בכל המאבקים המעמדיים.
והיום ההסתדרות, במקום לתבוע את עלבונם של עובדים מנוצלים, תוקעת מקל בגלגלי מאבקם ומגינה רק על השכירים החזקים. ראו המקרה של הפיטורין בנתב"ג למשל. שם פוטרו עובדים ותיקים אך חסרי זכויות כדי למנוע מהם את המגיע להם על פי חוק. ומה ברשות ממליצים למפוטרים? תחתמו בלשכה 3 חודשים ותחזרו (ללא הזכויות שצברו במהלך שנים רבות, כמובן). בינתיים העובדים שנשארו כמעט קורסים תחת הנטל של אין ספור משמרות ושעות נוספות, כיוון שחסר כח אדם.
אליושה זה האבא של יורם גוג’נסקי..הבעל של תמר וחבר מפלגה מוערך.
אליושה היה ממנהיגי המפלגה החשובים.
נזכיר ש’אליושה’ נהרג בתאונת מטוס באירופה
בהיותו בשליחות שתואמה עם בן-גוריון במדינות הגוש הסובייטי לרכישת נשק לצה"ל במלחמת העצמאות.
כידוע, אז שלא כמו היום מק"י היתה מפלגה ישראלית פטריוטית שחבריה לחמו בפלישה הערבית לא"י ובכנופיות של ערביי ישראל.
This history is interesting and important.
A couple of questions:
1. What were the reasons that the PCP gave for OPPOSING the partition of Palestine, during the period BEFORE the PCP accepted the Partition Resolution
?
2. In view of the principles of workers unity, what reasons does Benjamin Gonen now give to justify PCP’s participation in the Haganah conquest of
Haifa
?
Gut denke ich, dass Sie die Antworten zu Ihre Fragen gut genug kennen… sonst Sie hätten diese rhetorischen Fragen nicht gestellt.
Auf jeden Fall denke ich, dass es alle Geschwüre hinunter ein kanadisch Trotskyite unter verschiedenen Verkleidungen ist…
Lang lebend die Revolution. Für die Freilassung von Quebec. Noch etwas spielt in die Hände von Zionismus und Welt Judaismus!
אכן שאלות מעניינות. נדמה לי שראיתי את התשובות להן באיזשהו אתר, ושם המשפחה של הכותב היה דומה לשלך (קירבת משפחה)?
— קישור —
למזכיר נשכחות ולנועם.
תודה על התשובות.
ולך מזכיר היקר יש לי שאלה,והיא באמת לא קנטרנית:
מדוע מי שנלחם בערבים הוא פטריוט,ומי שרוצה לשתף איתם פעולה למען שלום ושגשוג, מסומן מידית כעוכר ישראל? זאת נבצר מבינתי הבן. במשלי הרי נאמר:"..אל תצא לריב מהר,פן מה תעשה באחריתה,בהכלים אותך רעך…".זה דוקא כן ברור לי.
היכן מצאת שמק"י דרשה לכבוש את ירושלים, לא לסגת מסיני וכל שאר הביטויים הפטריוטים – ציין מקורות או תחריש.
עת מלחמה ועת שלום, בימים ההם בזמן הזה.
כולנו רוצים בשלום, אך לעיתים עלינו גם להילחם ולהגן על המדינה. ב-1948 מק"י התנהגה כמפלגה פטריוטית (אם מתוך עמדה עצמאית או בגלל העמדה הסובייטית או שתיהן) והתגייסה יחד עם כל עם ישראל למלחמת העצמאות שלנו.
גם עם הקו הפוליטי שלה היום היתה מק"י מתגייסת ב-1948, אבל למען הצד השני.
כדאי גם להזכיר שמק"י קראה אז לכיבוש העיר העתיקה והתנגדה לנסיגת צה"ל מסיני. מי שקורא את זה היום לא יאמין למראה עיניו, אבל מק"י האשימה את בן גוריון בלא פחות מאשר ‘בגידה’ ובכניעה לאימפריאליזם הבריטי בכך שהסכים לנסיגת צה"ל מסיני ו’הפקיר’ את העיר העתיקה.
כדאי לקרוא את ‘משפט קול העם בן גוריון’ ואת העדויות בו.
ד"א, ‘בספר ‘במערכות המעמד והעם’ שבנימין גונן מזכיר יש נאומים פטריוטיים חוצבי להבות של גוז’נסקי שהיה מזכיר הוועד המרכזי של מק"י ופעל בשליחות המפלגה לגיוס נשק לצה"ל ב’ארצות הסוציאליזם’.
לחבר בנימין גונן
הקדמה:
בעקבות התגובה לעיל שפתחה מחדש את הדיון,החלטתי להגיב באופן כולל,בשני פרקים על מאמרך.
חלק א
כותב בנימין גונן:
"….בפעילותנו היומיומית ובהופעת חברינו במוסדות ההסתדרות והכנסת, יש לומר בפה מלא: אין אפשרות לפתור באופן יסודי את המצוקה הכלכלית והחברתית, מבלי לפתור את הבעיה היסודית והיא, הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במלים פשוטות יותר: לב הבעיה של הדרך לפתרון השאלות החברתיות והכלכליות היא הכרה בצורך בסיום הכיבוש ונסיגה לגבולות 1967 והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. מול גל ההסתה והאמירה החוזרת "אין פרטנר" אנחנו אומרים שהפרטנר שלנו זו הנציגות הנבחרת של העם הפלסטיני ואיתה צריך לדבר כדי למנוע את המשך שפיכות הדמים ולבנות סיכוי לחיים משותפים.
אודה ולא אבוש,כאשר קראתי פסקה זו,היא הייתה עבורי עוד אמת ידועה מקידמת דנא.
שהרי מה לא ברור כאן? זוהי הרי המנטרה הידועה,סילבי קשת,מאיר שלו,כמו אורי אבנרי,ב.מיכאל,שולמית אלוני ועוד רבים וטובים,תמיד אמרו זאת וחזרו על כך כתפילת שחרית.מה לא נכון כאן או לא צודק?
ישוע הנוצרי אמר שהעץ נבחן לפי פירותיו.ואם כך איה הם פירותיו של עץ הבנת בסיס אלמנטרית זו?מה לא ברור כאן?הרי אם תקציבי הפתוח ילכו להתנחלויות,לא תהיה רווחה לעניי פנים הארץ.ואם לא יהיה שלום וימוגר הכיבוש,איך תבנה כאן חברה צודקת יותר?מה יותר קל להבנה מזה?
ובכל אופן השוחט שוחט.
בחלק מוקדם יותר של המאמר אתה כותב החבר בנימין:
"….עמדה זו ביטא באופן ברור טבנקין שאמר "עלינו לעסוק בדאגה לקניית קרקעות. בארצנו לא המלחמה במשק הפרטי היא מרכז הכובד". מאיר יערי מהשומר הצעיר טען כי "ארגון הפועלים בהסתדרות לא יהיה על בסיס מלחמת המעמדות, כפי שהוצע על ידי הקומוניסטים, אלא על בסיס בלתי מפלגתי"…..
דומני שגם ברגע זה,ניתן לראות את הדילמה הרת הגורל הזו שחרצה גורלות של עמים,ובני אדם לאין ספור.מה היה קורה לו השניים הנ"ל היו מכירים בחשיבות המאבק המעמדי,ומגרשים מקרבם אופורטוניסטים,ומעמידים את ההנהגה הציונית במקומה הנכון?
זו בפרוש אננה שאלת אילו?
משום שההיסטוריה נוטה לפעמים לחזור על עצמה.
אנני יכול להתעלם מהתחושה שגם ההתיחסות הסטנדרטית לכך שהכיבוש הוא הגורם להתנוונות המאבק המעמדי,עבר זמנה.ובדומה להחלטות טבנקין ויערי היא בחזקת שבי ומאסר בתוך קונספציה מוטעית לטווח ארוך,שאינה מצליחה להוליד אלא דם,תסכול ועד דם ועד תסכול.
ועל כן יש לקבל כאן גישה מהפכנית.
לא עוד הכיבוש גורם לניוון המאבק המעמדי.אלא העדר המאבק המעמדי הוא הגורם להמשך הכיבוש וזה אננו משחק מילים בלבד,או פלפלנות דיאלקטית,נוסח "שונה או "שווה".
רוצה לומר המשך המאבק המעמדי,והשגת תוצאות משמעותיות יוביל את השתלשלות האירועים במקומותינו,למחוזות בהם הכיבוש ינשור כנשל הנחש,ולא יהיה לו דורש או מחליף.
חלק ב:
אמנה כמה מראי מקום שיכולים בפרוש לחשל את המאבק המעמדי (לא לפי סדר החשיבות):
1.חיזוק אלמנטים מהפכניים וסוציאליסטיים במפלגות הגדולות,כולל מפלגות הנחשבות מרכז וימינה.
2.מציאת קווי דמיון וחיזוק קשרים עם מפלגות פונדמנטליסטיות דתיות,שוב על בסיס הדמיון והשיוויון.
3.בדיקת האפשרות ליצירת מפלגת שמאל רדיקאלי פופוליסטית שתדבר ללב ההמונים,ואשר בראשה יועמד מנהיג כריזמטי,מוכשר,המסוגל לסחוף המונים אחריו (יש כמה כאלה ובראשם אחד ויחיד כזה,צריך רק לשכנע אותו,ולתת לו את הגב).
4.עידוד מסמך החזון הע"פ ,והיכולת לגיס קבוצה מעורבת,יהודית ערבית להמשך החזון,וליצירת תשתית לחוקה דמוקרטית ישראלית כמו גם פלסטינית.
5.עידוד פיגורות כעמיר פרץ להתחיל להוביל מסלול סוציאליסטי פרוגרסיבי.והיכולת לפלס לו דרך,בתוך מחסומי העוינות הפלסטינים והישראליים-היום הוא הסוציאליסט היחידי (לטוב ולרע),בצמרת-"להושיט לו סולם".
6.היכולת לארגן כנסים סוציאליסטיים רדיקליים ישראלים פלסטינים ולתת להם הד.
רק לפני כשבוע ארגן גוש שלום כנס חשוב ביותר שנקרא :יוזמת רמאללה",בנוכחות 60 אירגוני שלום.ההד היה קלוש מדי וחבל.ממקום זה שלוחה לרחל ואורי אבנרי ,תדי כ"ץ לכל מי שחבר אליהם-ברכת ישר כוח על פועלם האמיץ (רמאללה-הייתה לפני כשבוע מקום מסוכן ביותר):
"…..הקונסנזוס היה שכל ארגון ימשיך בביצוע הפעולות שהוא מתמחה בהן, ושהגוף המשותף המתוכנן יתמקד בפעולות המחייבות מאמץ מרוכז של כל הכוחות, ובייחוד שותפות ישראלית-פלסטינית מלאה, בתמיכת הגופים הבינלאומיים.,נאמר במסמך המתאר.
7.ארגון תנועות נוער יהודיות ערביות רדיקליות תחת מסגרת גג אחת.
8.ארגון כל תנועות השמאל הרדיקאלי(בישראל ופלסטין),תחת גג אחד.והיכולת לחבור לכוחות סוציאליסטים אינטרנציונלים בין לאומיים,כקובה,ונצואלה,ואחאקה במכסיקו ועוד ועוד.
9.החדרת אלמנטים ראדיקליים,אינטרנאציונלים להסתדרות (ע"ע תגובה של כליל החורש נאורי,באתר זה במאמר על ניצחון עובדי הטכסטיל המצריים והצורך בתגובה סולידרית).
10.שימוש באתרים,בבמות,פורומים,קומנות (לא קומונות) ובלוגים ברשת ,באופן מסיבי לא רק להחלפת דעות,אלא גם ובעיקר לעשיה.
11.והחשוב מכל קביעת סדר היום ע"י אנשים כמוך,אורי אבנרי,גדעון ספירו,חיים ברעם,יוסף שוורץ,מיכאל שרון,משפחות גוז’נסקי,קמינר,חנין ועוד,אילן פפה,עוזי בורנשטיין ,טלי פחימה,ז’וליאנו מר-חמיס ועוד רבים וטובים מהם,אנונימים ומפורסמים ,חכמים והדיוטות,משני צידי המתרס.
12.המהפיכה הגיעה והיא מתרחשת באינטרנט,ושולחת גלים וזרועות לכל כוון.זו רק שאלה של זמן ורצון,שום דבר כבר לא יעצור אותה.
13.מאבק לשינוי פני הדמוקרטיה ושידרוגה-הפרדת רשויות מוחלטת (גם בימין יש לכך הד מח"כ מיקי איתן ועד לרה"מ א.אולמרט עצמו אפילו ליברמן יחרה אמן)-על בסיס שלוש מערכות בחירות נפרדות לכל רשות ורשות וזו כבר המהפיכה האמיתית.
14.להתראות שם.
ציינתי מקורות: ‘משפט קול העם בן גוריון’. פרוטוקול המשפט, בהוצאת מק"י. עדותו של מזכ"ל המפלגה שמואל מיקוניס כדוגמא. אתה מוזמן גם לקרוא את פרסומי המפלגה, ובייחוד את עיתונה קול העם. החומר ישנו בארכיונים.
קשה למצוא חומר על המשפט באינטרנט. משהו מצאתי:
"באוקטובר 1949 נשא ראש הממשלה דוד בן גוריון נאום בפני בני נוער, בו תקף בחריפות את ברית המועצות ואת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק" י). בן גוריון רמז בנאומו לתמיכתם של הקומוניסטים הישראלים בטרור הערבי (במאורעות שנות השלושים) ואמר עוד כי " הקומוניסטים היהודים ברוסיה ברכו על דם יהודי שנשפך בפרעות" .
בתגובה לנאום זה פרסם בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית " קול העם" , מאמר חסר תקדים בחריפותו נגד בן גוריון. במאמר נאמר כי " רק בוגדים בעמם ואויבי מעמד הפועלים" מעיזים להשמיע דברים כאלה.
תביעה פלילית
בעצה אחת עם היועץ המשפטי דאז, יעקב שמשון שפירא, החליט בן גוריון להגיש תביעה פלילית נגד האחראים על " קול העם" . התביעה הייתה על פי סעיף 201 לחוק הפלילי משנת ,1936 האוסר הוצאת שם רע על ראש הממשלה. העונש המקסימאלי על עבירה זו היה אז 3 שנות מאסר או מאה לירות קנס.
המשפט אמור היה להתחיל בשנת 1950 אך נדחה שוב ושוב. ההגנה במשפט ניצלה את בית המשפט כבמה לתעמולה חריפה נגד בן גוריון על ש" מכר את המדינה לאמריקנים" . מטעם ההגנה הובאו שורה של עדים בכירים. ביניהם היה מנהיג מק" י שמואל מיקוניס ואלוף יצחק שדה. האחרון תיאר את הנסיגה מסיני במלחמת השחרור ככניעה של בן גוריון לתכתיב אמריקני. בן גוריון עצמו הוזמן גם הוא להעיד והמשפט גרם לו טרחה רבה.
פסק הדין ניתן ב-29 ביולי 1951. השופט ש. גנוסר הרשיע את שני הנאשמים וגזר על כל אחד מהם קנס של 50 לירות והוצאות משפט בסך 25 לירות. הוא דחה את דרישת התביעה לצוות על סגירת העיתון לכמה ימים.
המשפט הזה של דוד בן גוריון נגד " קול העם" כמעט ונשכח. הוא לא השאיר את חותמו על הספרות המשפטית. לפי עדותו של ההיסטוריון מרדכי נאור (שחשף את פרטי המשפט בספרו המצוין " רבותי העיתונות" ) גם נעלמו התיקים של המשפט מבית המשפט המחוזי בתל אביב."
— קישור —
רוב חברי המפלגה כיום לא יודעים כמעט כלום על התקופה.
תודה על האינפורמציה.