בינואר 2007 צפויים שיעורי מס ההכנסה לרדת, זו הפעם השביעית בארבע השנים האחרונות. הפופולריות והתמיכה הציבורית להן זוכה תהליך הורדת מס ההכנסה בישראל אינן מפתיעות. על רקע גזירות כלכליות הנוחתות על הציבור חדשות לבקרים, קל לקבוצה רחבה של עובדים להתנחם ב"מתנה" שהמדינה מעניקה: הפחתת שיעורי המס ועליית ההכנסה הפנויה.

עם זאת, ספק אם רוב הציבור מבין את מלוא משמעותה של מדיניות הפחתת המסים המיושמת בשנים האחרונות. לצד תוספת הכנסה סבירה וראויה שמקבלים שכירים מהמעמד הבינוני, עיקר משקלה של הרפורמה נשען על בעלי שכר גבוה במיוחד, אשר נהנים, ואשר ימשיכו ליהנות ממנה בשיעורים חסרי תקדים.

כך, משנת 2002 ועד 2006, הביאה הרפורמה במס הכנסה לכך שמי שמרוויח בין 5,000 שקל ל-10,000 שקל קיבל תוספת מצטברת של בין 300 ל-530 שקל בחודש, והכנסתו הפנויה גדלה בכ-7%-7.5%. מי ששכרו 30,000 שקל בחודש, לעומת זאת, נהנה כתוצאה מאותה רפורמה מתוספת של כ-2,800 שקל בחודש, שהיא גידול של כ-16% בהכנסתו הפנויה.

אין זה מקרי שבעלי ההכנסות הגבוהות הם הנהנים העיקריים מהרפורמה. האופן שבו היא נבנתה ומיושמת אינו בגדר גזירה משמיים ואיננו התחלופה היחידה האפשרית. הורדת שיעורי המס, באופן כזה ולא אחר, מבטאת תפיסה כלכלית ניאו ליברלית, אשר רואה ברתימת הכלכלה לטובת העשירים – מנוע לצמיחת המשק.

לא בכדי מצהירים תומכי הרפורמה, ובהם בנימין נתניהו בתקופת כהונתו כשר אוצר, כי יעדה המרכזי של הרפורמה הוא הורדת שיעור המס המירבי על הכנסה בישראל. להפחתת שיעור המס המירבי משמעות אחת: הטבה לבעלי שכר גבוה במיוחד, של מעל ל-35,000 שקל בחודש. שיעור המס המרבי היה 50% לפני הרפורמה, כיום הוא עומד על 49%, בתחילת 2007 הוא יהיה 48%, וכשתושלם הרפורמה הוא צפוי להגיע ל-44%. כל נקודת אחוז היורדת משיעור המס המירבי משמעותה מתן סכום כסף גדול לעשירון העליון בלבד, וסכום זה הולך ותופח ככל שההכנסה גדלה.

תהליך הורדת מס ההכנסה, על-אף שהוא עטוף בתדמית נוחה של רפורמה המיטיבה עם כלל העובדים במשק, מצטרף למדיניות כוללת המיושמת בשנים האחרונות, ואשר תוצאתה היא אחת: הגדלת חלקם של בעלי ההכנסות הגבוהות בעוגה הכלכלית. מדיניות זו כוללת צעדי מיסוי נוספים, ביניהם הפחתת מס החברות (מ-36% ב-2003 ל-29% ב-2007 ול-25% ב-2010), אי הכללת מס על ירושות במסגרת הרפורמה במס, והנהגת שיעורי מס נמוכים יחסית על רווחי הון (20% בלבד, הרבה פחות מנטל המס על עבודה והרבה פחות מהשיעורים המקובלים בעולם).

מדיניות זו, המעניקה הטבות כספיות לעשירים, נתמכת בתיאוריה כלכלית הידועה בשם "תיאוריית הטפטוף", לפיה אם לעשירים יהיה טוב, המשק יצמח ובסופו של דבר הצמיחה "תטפטף" לכלל המשק, גם לשכבות החלשות שאינן משלמות מסים. העשירים, כך טוענים חסידי התיאוריה, חוסכים יותר ומשקיעים יותר, ובכך מביאים להאצת צבירת ההון ולצמיחה כלכלית ממנה נהנים כולם.

המנהיג המזוהה ביותר עם "תיאוריית הטפטוף", כמכשיר לביצוע הפחתות מסים לעשירים, הוא הנשיא האמריקאי רונלד רייגן. במסגרת רפורמה שהוא יזם בשנות ה-80 הופחת שיעור מס ההכנסה המירבי בארה"ב מ-50% ל-28% בלבד. גם כאן הנחת המוצא היתה כי הפחתת שיעורי המס לעשירים תעודד יזמות והשקעות ותאיץ את הצמיחה במשק. התיאוריה נכשלה במבחן התוצאה. מדיניותו של רייגן לא הובילה לצמיחה כלכלית יוצאת דופן, ובשנת 1991, בעיצומה של הפחתה חסרת תקדים במסים על בעלי ההכנסות הגבוהות, אף נרשמה צמיחה שלילית של התוצר בארה"ב. למעשה, כאשר בוחנים את ההיסטוריה הכלכלית של ארה"ב ב-50 השנים האחרונות, מסתבר כי שיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר נרשמו בשנות ה-50, כאשר שיעור המס המירבי היה 91%. ראוי לציין כי 25 שנים אחרי הרפורמה של רייגן, העלה הנשיא קלינטון את שיעור המס המירבי חזרה ל-40%.

מדיניות קיצוץ המסים המסיבית של רייגן לא רק שלא האיצה את צמיחת התוצר, וודאי שלא היה בה כדי לחלחל ולהגיע לאוכלוסיות החלשות. ההיפך הוא הנכון. הטבות המס לעשירים רק הגדילו את אי השוויון בהתחלקות ההכנסות בארה"ב שהוא הגבוה בעולם המערבי.

גם בישראל, הניסיון הקצר יחסית של שלוש השנים האחרונות מלמד כי הענקת הטבות מס בשיעורים גדולים לבעלי הכנסות גבוהות מביא, באופן לא מפתיע, להגדלת העוני ואי השוויון בהתחלקות ההכנסות. במהלך השנים 2002-2005, שנות הרפורמה במס, גדלו שיעורי העוני מ-21% ל-25% ומדד ג’יני לאי-שוויון גדל ב-5.4%.

בספרו "קיצור תולדות הניאוליברליזם", טוען האנתרופולוג דיוויד הרווי כי הניאוליברליזם הוא כלי אידיאולוגי רב עוצמה המשמש למלחמה של החזקים נגד האוכלוסיות החלשות, וכי הוא מהווה מכשיר ל"מלחמת מעמדות" מהופכת, בה החזקים נלחמים בחלשים, ולא להיפך. עם זאת, בעוד שהמאבק החברתי נגד ההון ועיוותיו נתפס כיום כחזרה למאבק המעמדות המיושן של המאה ה-19, הרי שהמאבק המעמדי הניאו-ליברלי של החזקים בחלשים מעמיד פנים כאילו הוא נעשה בשם ולמען החברה והכלכלה.

כך, בשם הכלכלה והחברה, צומחות להן תורות כמו "תיאוריית הטפטוף", אשר מצדיקות מהלכים שמעניקים הטבות כספיות דווקא לאלה שהרבה יותר מפרוטה מצויה בכיסם. וזה קורה גם בחברה הישראלית בה הפערים הכלכליים הם מהגבוהים בעולם המערבי, וגם בעת בה שר האוצר מבטא את צערו הרב על כך שנזקי המלחמה דחו את התוכנית לצמצום העוני שהוא תכנן ליישם השנה. את הפחתת המסים הקרובה, אולי מיותר לציין, המלחמה בלבנון לא דחתה.

חשוב לזכור כי תורות כלכליות אשר נועדו להצדיק צעדי מדיניות כאלה ואחרים רחוקים מלהיות "תורה מסיני" והן לא יותר מאשר טענות אשר משרתות אסכולה כלכלית מסוג מסוים. הניסיון מצביע על כך שהקטנת מסים לעשירים לא מאיצה את צמיחת התוצר. יתרה מזאת, צמיחה כלכלית לא מקטינה באופן אוטומטי את העוני ואת אי-השוויון בהכנסות. צמיחה יכולה להתחלק באופן שווה בין כולם, אך גם להגיע לעשירים בלבד, והכל תלוי באופן שבו מובילים ומנהיגים את הכלכלה.

וכמו שמשק לא צומח מאליו, אלא מונהג על-ידי כוחות ומדיניות ממשלתית, הרי שכסף הוא לא גשם – הוא לא מטפטף כלפי מטה, והאנשים שמקבלים אותו שומרים אותו בדרך-כלל לעצמם. אי אפשר לסמוך עליהם שהם "יטפטפו" פירורים לכל השאר, ובכך יפתרו את מצוקתם של אלה שהמדינה, ולא העשירים, צריכה לדאוג להם.

Share on Facebook