עשרים שנה בדיוק מלאו למותו של איש ירושלים, משה ברעם. בנו חיים ברעם עורך חשבון נפש אישי, רעיוני ופוליטי (מוקדש לעלי מוהר ז"ל)

ביום ראשון בבוקר התקשר אלי איש זקן מאוד, אבל צלול כבדולח. הוא דיבר בקול קצת חלש, בהיגוי מובהק של ותיקי הארץ שעדיין שימר יותר משמץ של מבטא רוסי. האיש ביקש לשוחח על אבא שלי, והבקשה הזאת הטרידה אותי בשל הנופך הדק של הטפת מוסר שעטף אותה. הוא ביקש פרטים על האזכרה שנועדה ליום שלישי שעבר (לציון יום השנה העשרים למותו של אבי) וגם על רב השיח לזיכרו באותו יום במשכנות שאננים, בהשתתפות שרת החינוך יולי תמיר.

הסברתי לו שיש לי בעיה עם אירועים כאלה, בעיקר כאשר תמיר, תומכת התוקפנות בלבנון, מככבת שם. אבל האיש נשמע די אדיש להתלבטויות הרעיוניות והרגשיות שלי, והעדיף, כדרכם של כל המפא"יניקים שהכרתי מאז ומעולם, לדבר על עצמו. הוא סיפר לי שאבא שלי הציל פעם את משפחתו מ"אבדון". המליצה הזאת הפריעה לי במקצת, אבל הוא דיבר על בנו, שידו לא השיגה ללמוד רפואה ולבסוף קיבל מלגה מתורמים עלומים שאבי מצא. הסיפור נשמע לי מוכר. במשך השנים נתקלתי בעשרות בני-אדם שאבי עזר להם לפתור בעיות קיומיות קשות, מצא להם דירה, סידר להם עבודה, סייע להם להחזיק את הילדים במוסדות לימודים גבוהים. כמו תמיד, חשבתי על הצעירים שלא הכירו אנשים שיכלו להזיז עניינים כמו אבי, אבל שתקתי. ההשתייכות הפוליטית שלי לשמאל איננה מחייבת אותי להתנצל על מעשיה של תנועה שאינני תומך בה, כפי שאין לי שום זכות להתברך בהישגיה ההיסטוריים.

לא תמיד אני אוהב להודות בכך, אבל גם המקום שבו גדלתי ממלא תפקיד מרכזי בהוויה שלי, ואין טעם להתכחש למציאות. מי שגדל בסוציאל-דמוקרטיה, גם אם אימץ את דרך הניתוח המרכסיסטית, מתקשה מאוד לקבל את הלניניזם, שלא לדבר על מונחים כמו "הדיקטטורה של הפרולטריון". עבורנו, הדמוקרטיה הפרלמנטרית היא דבר מובן מאליו חרף המחיר הכבד שאנחנו חייבים לשלם בגלל ההשתלטות הבורגנית לא רק על הפוליטיקה והכלכלה, אלא גם על התודעה ותת התודעה של האזרחים.

אני מודע לעובדה שאבי חשב כמו רוב אנשי תנועתו בנושאים רבים, ולדעתי היה מקבל גם את הקואליציה עם "קדימה" ואת המכנה המשותף הפרגמטי לכאורה המאפיין את המרכז הלאומני. לכן לא היה טעם לנסות להתווכח על הנואמים באזכרה. הייתי שמח לראות שם אנשים פוליטיים שמייצגים את הסוציאליזם העקבי ואת מצוקת המגזר הערבי, אבל תמיד חשבתי שנכון להזמין לאירועים את אלה שהיו קרובים לדרכו הפוליטית של אבי. אלא שהשנה, אחרי מלחמת לבנון השנייה, פשוט קשה לי להיות באירוע משפחתי-חברתי במחיצת אנשים כאלה.

החבר הטלפוני החדש שצץ לפתע מתהום הנשייה התעניין לדעת האם אני חושב לפעמים מה אבי היה אומר על הטורים שלי. רציתי מאוד להפסיק את השיחה, אבל קשה היה (בלתי אפשרי בעצם) לנהוג בחוסר נימוס באיש כזה. העדפתי לומר את האמת: אבי קרא טורים רבים שלי עד שנפטר בשבוע הראשון של דצמבר 1986, לא נהג להתערב בתוכן אבל נזף בי לעתים כאשר מתחתי ביקורת קשה על חבריו הקרובים. הוא חשב, לדעתי, שיש לו אחריות מסוימת על העמדות שלנו, כיוון שהחינוך שקיבלנו בתנועת העבודה הדגיש מאוד ערכים כמו שוויון כלכלי, אחוות עמים ואינטרנציונליזם. אולי לקחנו אותם ברצינות ייתרה, זרקנו את הקליפה הלאומנית והעדפנו את התוכן ההומניסטי והסוציאליסטי. לפני שלושים שנה אמר לי אבא במפורש שהוא מסוגל לסבול סטייה שמאלית במשפחה, "ממש עד הקיר של השמאלנות", אבל היה מתקשה לעכל השתייכות של ילדיו לליכוד ולמפלגות דומות. מאז עבר זמן רב. הסוציאל דמוקרטים הוותיקים ששרדו, והם מעטים מאוד, השתנו אף הם.

כיוון שבמשפחתי כולם שונאים עימותים ישירים ומריבות קולניות, העדפנו להעביר מסרים בדרך יותר טמירה, כמעט מרומזת. מעולם לא שמעתי בבית שום התבטאות גזענית, או אפילו הטחה מכלילה, נגד הערבים. כולנו נטינו להזדהות עם הצד המזרחי של המשפחה, וכל התנשאות עדתית נראתה בעינינו מגוחכת ובלתי נסבלת. בשאלונים בבית הספר היסודי תמיד הגדרתי את עצמי כ"ספרדי", ואבי התלוצץ שכנראה אינני מבין את הקשר שלו לעצם העובדה שנולדתי. אבל גם לצד האשכנזי היתה לנו זיקה. אבי אהב מאוד לשמוע את "פרקי החזנות" ברדיו, בשבת בצהריים. עד היום היא כרוכה בזיכרוני עם ארוחת השבת ועם קוצר הרוח הנצחי לעזוב את הכל ולרוץ לימק"א או לקטמון למשחקי הכדורגל של הפועל ירושלים. אבל החזנים יוסל’ה רוזנבלאט ולייבלה גלאנץ, כמו שכונת שערי חסד שבה התגורר סבי האשכנזי, הם חלק ממני בדיוק כמו הבתים שבהם גרנו בנחלת אחים ואחר-כך ברחוב המלך ג’ורג’, או חדרה הקטן של סבתא בנחלת ציון. אבי אהב לבקר את סבתא, שרה אלקיים לבית דואק, שדיברה רק ערבית. השכנות של סבתא בנחלת ציון חייכו בנימוס כאשר קרא להם להצביע בעד מפא"י. זה לא עלה כלל על דעתן. כולן, חוץ מסבתא שהיתה מפא"יניקית טבעית, הצביעו למנחם בגין, אליל השכונה. בקלפי, שהיתה ממוקמת בבית הכנסת של החאלבים בדרך לשוק, היה רוב עצום לבגין.

אבל אחרי מלחמת 1967 היה ברור שתהום אידיאולוגית נפערת בהדרגה ביני לבין אבי. עם זאת ראיתי בו מנהיג עובדים אותנטי, והגישה שלו כלפי העולם היתה יותר רחבה ועקבית מאשר זו של רוב חבריו. את מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939) חיינו בבית, ופצעי התבוסה של הרפובליקה מול הפאשיזם של פרנסיסקו פראנקו היו מוחשיים, כמעט מדממים. התפקיד החינוכי של אמי, גם היא בוגרת "הבחרות", היה בולט מאוד. בתנועת הצעירים שבה אבי הדריך ("הבחרות הסוציאליסטית") התייחסו בקרירות להתגייסות של צעירים מארץ ישראל לבריגדה הבינלאומית שלחמה לצד הרפובליקה במלחמת האזרחים. אבל אבי ערך בסוף 1938 קבלת פנים חגיגית בקולנוע "עדן" ללוחם שחזר מהקרבות העקובים מדם בספרד, בניגוד לדעתו של חברו להנהגת התנועה אהרון קציר שראה במתנדבים עריקים מ"ההגנה". אני התחנכתי על הסיפור הזה, שהגדיר עבורי את מהות ההתנגשות האמיתית בין גישה חובקת-עולם לבין קרתנות יישובית-לאומנית. אבי תמיד נקרע בין הפן האדום במנטליות הפוליטית שלו, לבין הפרגמטיזם המפא"יניקי, וההכרעה לצד הממלכתי נפלה אחרי שדוד בן-גוריון ניווט את מפלגתו לתמיכה חד משמעית באמריקאים במלחמה הקרה. החינוך האדום שלנו, שהתבטא אצל הילדים גם באיבה עמוקה לתנועת החירות ולבית"ר, התנגש בהתנסות היום-יומית במעורבות במפלגת שלטון שהסתאבה והלכה. כל אחד מאיתנו עשה את ההכרעה האישית שלו, אבל המקור העיקרי לדילמה היה הסתירה המבנית בין התרבות שספגנו לבין המציאות הפוליטית שהתהוותה בארץ.

בשנים שבין 1967 למותו בשנת 1986, אחרי שכבר קיבל את התפקיד שעליו חלם כל חייו והיה שר עבודה מעולה בממשלתו הראשונה של יצחק רבין (1974-1977), התקרבנו מאוד כבני אדם והתרחקנו יותר ויותר מבחינה רעיונית ופוליטית. כרגיל אצלנו, מעולם לא יצאו הדברים מכלל שליטה. בשנת 1976 ביקר אבי בביתי במושבה היוונית וגילה לי שהוא בדרכו לביתו של רבין, כדי לפגוש את ראש ממשלת דרום אפריקה. הטחתי בו שפגישה כזאת עם איש שהבריטים עצרו בשל קירבתו לנאצים סותרת לחלוטין את החינוך שקיבלנו ממנו. הוא חשב לרגע ואז אמר בפשטות תהומית את משפט המפתח הבא: "כל מה שטוב ליהודים טוב גם בשבילי". חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שהקשר עם משטר האפליה הגזעית היה רע גם ליהודים שלא לדבר על ההיבט האוניברסאלי העקרוני, אבל הוא לא השתכנע.

עשר שנים עברו, ואבא ישב ראש בוועידה רבת-משתתפים של מפלגת העבודה בהיכל התרבות בתל-אביב. באותו ערב חגגו שם גם את יום הולדתו ה-75. קניתי לו ספר במתנה והגעתי למקום, פשוט כדי לגרום לו נחת. הבמה היתה מלאה באישים, שהרסו עד אז ומאז את כל מה שנשאר מתנועת העבודה ההיסטורית, וקשה היה לנשום את האוויר. רווח לי כאשר פניתי לבית סוקולוב הסמוך, כדי להנחות שם ערב זיכרון לפעיל אש"ף עיסאם סארטווי, שהאמין בשלום ישראלי-פלסטיני. רק כמה עשרות פעילי שמאל ושלום נכחו באולם הקטן, לעומת האלפים שחגגו עם אבי בהיכל התרבות. שמונה חודשים מאוחר יותר נפטר אבא בבית החולים ביקור חולים, ולא זכה ליום ההולדת ה-76.

עשרים שנה עברו ביעף. אחרי ההלוויה שלו עוד הספקתי לכתוב עליו ל"כל העיר" וכאשר הגעתי למערכת אמרה לי אחת מעורכות הכיתוב שאף פעם לא משלימים באמת עם אובדן הורה. היא צדקה. גם היום כשאני מספר עליו לילדים קשה לי להמחיש את האיש ואת דורו. רק בבוקר, כשאני מתבונן במראה בשעת הגילוח, אני מגלה שוב את הדמיון החיצוני המדהים בינינו. הדור פוחת והולך, וההוויה שאבי היה חלק ממנה נעלמה לגמרי. הראש שלי שייך כמובן לשמאל הרדיקלי אבל לבי וזיכרונותי מעוגנים בהורים שלי, בתנועה המאוחדת, בבית החינוך לילדי עובדים, בספרית הפועלים, ב"דבר" ובהפועל. כל אלה כבר עברו מן העולם ורק הפועל עוד קיימת איכשהו, כמו שריד ארכיאולוגי קלוש וערוף-שורשים מהעולם של אתמול.

Share on Facebook