טור זה נכתב ביום זכויות האדם הבינלאומי ולכן אני פותח אותו בשלוש סוגיות שכולן קשורות בהפרת זכויות אדם בישראל
עינויים: מי שסבור כי העינויים פסקו בישראל בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון משנת 1999 ששלל מספר שיטות עינויים שהיו מקובלות במרתפי החקירות של השב"כ, טעות בידו. פסק הדין של בית המשפט העליון שאותו כתב הנשיא אהרן ברק, היה הצלחה תעמולתית מרשימה, בעיקר לברק עצמו. הוא לקח את התרגום לאנגלית של פסק דינו, הראה אותו לחבריו הפרופסורים באוניברסיטת ייל בארה"ב, והציג בפניהם בגאווה תמונה מחמיאה לפיה מצויה ישראל במחיצת הנאורות שבמדינות, העינויים מחוץ לחוק.
האם כך? לא בדיוק.
פסק הדין מוליך שולל. לכאורה הוא אוסר עינויים, אולם מה שהוצא דרך הדלת הוכנס חזרה דרך החלון. פסק הדין פתח יותר מצוהר צר להמשך העינויים, בחסות המושגים פצצה מתקתקת או "הגנת הצורך".
ישראל היתה מעצמת עינויים בטרם פסק הדין ונשארה כזו גם אחריו. הדו"ח האחרון של הוועד נגד עינויים מאשר את הדברים. לא זו בלבד שהעינויים נמשכים, אלא שתלונות קונקרטיות שהוועד העביר לפרקליטות המדינה על מקרים רבים של עינויים, עם שמות המעונים, לא הובילו אפילו לחקירה רצינית אחת. כולן נידחו בין בנימוק של כפירה בעובדות ובין בנימוק של "פצצה מתקתקת".
לאור תמונה מחפירה זו טוב עשה הוועד שאירגן את הכנס הבינלאומי הראשון תחת הכותרת: "מפתח תקווה לגואנטאנמו – מצב העינויים בישראל ובעולם" (מכון ון ליר ירושלים, 5 בדצמבר 2006). במסגרת זו למדנו שישראל אינה לבדה בממלכת המענים. הכסות של "מלחמה בטרור" הפכה מדינות רבות, בראשן ארה"ב, למדינות שאימצו שיטות טרור. הלוחמים בטרור הפכו בעצמם לטרוריסטים. הוועד נגד עינויים והסניף הישראלי של אמנסטי אינטרנשיונל קיימו בתל אביב ערב בו הוקרן סרט המחשה עשוי היטב של אמנסטי על העינויים בבסיס הצבאי של ארה"ב בקובה, גואנטאנמו. בבסיס זה מוחזקים יותר מחמש שנים מאות עצורים ללא משפט. שיטות העינויים שהוצגו בסרט, מוכרות לכל שוחר זכויות אדם בישראל. הן מופעלות מזה שנים במרתפי העינויים של השב"כ. לא אתפלא אם יתברר ביום מן הימים שארה"ב שלחה חוקרים לישראל, שיש לה ניסיון של 40 שנות עינויים (כמספר שנות הכיבוש), ללמוד ולשכלל את שיטות העינויים.
הרצאתו של רוב פרייר מאמנסטי לונדון, החוקר את הפרת זכויות האדם בארה"ב, חידדה את התובנה כי מה שקרוי "המלחמה בטרור" מצמצמת בתהליך מתמשך את הפערים בין שיטות אל קעאידה לשיטות של ארה"ב, ישראל ומדינות אחרות. אנו עדים לשחיקה מתמדת בזכויות אדם, והסכנה היא שבסופו של דבר הדמוקרטיות המערביות, אם לא תתעשתנה, יידמו יותר ויותר למשטרי עריצות. ישראל נמצאת בשלב מתקדם בתהליך זה, ואם טרם הגענו לגרוע ביותר, יש לזקוף זאת בין השאר גם לזכות ארגוני זכויות אדם שחברו לקואליציה נגד עינויים.
עובדים פלסטינים בהתנחלויות: ארגון "קו לעובד" קיים באולם צוותא תל-אביב כנס בנושא הפרת זכויות הפלסטינים העובדים בהתנחלויות ובמפעלים שמעבר לקו הירוק. בכנס השתתפו נציגי איגודי העובדים הפלסטינים מיריחו וקלקיליה שסיפרו על התנאים הבלתי אנושיים בהם מועסקים הפלסטינים אצל עם האדונים היהודי בשטחים הכבושים. הניצול הוא ברברי. החוק, גם זה הצבאי, נרמס על ידי מעבידים גזענים חסרי מעצורים מוסריים. שעות עבודה שלעתים מגיעות ל-15 ביממה כולל עבודת נשים וילדים, משכורות לא משולמות בזמן, השכר הוא הרבה מתחת למינימום. היועץ המשפטי של "קו לעובד", ד"ר יובל לבנת, הותיר רושם עגום מאוד באשר לתפקודם של בתי הדין לעבודה. כשנוח להם, מחילים השופטים את הדין הירדני על העובדים הפלסטינים בהתנחלויות, וכך מונעים מהם זכויות בסיסיות, בניגוד לעובדים יהודים המועסקים אצל אותם מעסיקים ועליהם חל הדין הישראלי. בלשון יותר ברורה קוראים לזה גזענות, אבל זו כידוע הפכה כבר לחלק בלתי נפרד מהממשל הישראלי, בוודאי במציאות האפרטהייד בשטחים הכבושים.
באותו ערב חשתי קירבה גדולה בהרבה לנציגי האיגודים המקצועיים הפלסטינים, שראיתי בהם אחים למאבק על קיום אנושי הוגן, מאשר למרבית הישראלים חסידי "המדינה היהודית הדמוקרטית", שכבר מזמן אינה דמוקרטית וגם יהדותה היא עניין זמני (הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים הפכו ב-40 שנות כיבוש חלק מישראל, ועתה צריך להיאבק על אזרחותם וחיסול האפרטהייד).
פליטי דארפור: בישראל נמצאים כיום כ-250 פליטים מחבל דארפור שבסודן, שביקשו מקלט מדיני לנוכח רצח העם המתרחש שם. במקום שישראל תקבל את הפליטים בזרועות פתוחות, כיאה למדינת מהגרים ופליטים, שרבים מאזרחיה הם ניצולי שואה, נוהגת בהם ישראל באטימות ובגזענות.
מרבית הפליטים נתונים במעצר כבר יותר משנה. היחס אליהם הוא כאל "מסתננים". בכך מפרה ישראל את האמנה הבינלאומית העוסקת במתן מקלט פוליטי לפליטים, שהיא חתומה עליה.
שלטונות ישראל נוהגים בפליטי דארפור בצורה דומה ליחסה של ממשלת הוד מלכותו כלפי פליטים יהודים מגרמניה הנאצית שביקשו מקלט בבריטניה. הם נכלאו משום שנחשבו "לנתיני מדינת אויב", עד שמישהו הבין באנגליה כי האויב של אנגליה הוא גם אויבם של הפליטים.
הסטאטוס של מסתננים שישראל מטילה על פליטי דארפור, בנימוק שהגיעו ממדינה עוינת לישראל, הוא ביטוי לציניות משולבת ברוע. שהרי ברור לממשלת ישראל שממשלת סודן יותר משהיא עוינת את ישראל היא אויבת של תושבי דארפור, ששני מיליון מהם הפכו לעקורים מביתם כתוצאה מרצח העם שממשלת סודן מבצעת.
העובדה שפליטי דארפור הם שחורים, מהווה אף היא מרכיב ביחס השלילי אליהם. בישראל אומרים לעצמם המנהיגים, די לנו עם האתיופים.
הנה עוד לקח מהשואה שישראל לא למדה – החובה לסייע לקורבנות רצח עם. משעה שיהודים הפכו לבעלי בית, הם נוהגים כגרועים שבגויי הארצות, אם יורשה לי ביטוי תנ"כי.
ברוכים הבאים לממלכת הסרבנות
לפני ימים מספר פורסמה ב"הארץ" מודעה של ארגוני זכויות אדם, בהם האגודה לזכויות האזרח על משפטניה, המגנה את צו אלוף פיקוד המרכז האוסר על מכוניות של יהודים להסיע פלסטינים. עוד שלב באפרטהייד הישראלי. הארגונים הודיעו כי לא ישתפו פעולה עם הצו וכי אין הם רואים עצמם כפופים אליו.
בשעתו היה לי עימות עם הנהלת האגודה לזכויות האזרח בדבר היחס לאנשי "יש גבול" שסירבו לקחת חלק במלחמת לבנון (הראשונה) ולאחר מכן בשירות בצבא הכיבוש בשטחים הכבושים. ביקשתי כי יתנו גיבוי לסירוב הזה, שעולה בקנה אחד עם עקרונות זכויות אדם ואזרח. דרישתי לא התקבלה. היה לי ברור, כי זה רק עניין של זמן עד שגם הם יגיעו לקו אדום שמעבר לו ניצב הסירוב. כי זה טבעו של הכיבוש, שהוא הולך ומקצין את צעדי הפרת זכויות האדם, וכל מי שעיניו לא טחו ורגישותו המוסרית לא קהתה, סופו שהוא מגיע למסקנה כי יש חוקים שחובה לא לציית להם.
עתה הגיעו חברינו מארגוני זכויות האדם השונים לקו זה. מכאן שלוחה ברכתי למצטרפים החדשים. ברוכים הבאים בצל קורתנו. ככל שיגדל מספרם של שוחרי זכויות האדם המסרבים לקבל את מרות חוקי הדיכוי והאפרטהייד, כך יתקצרו ימיה של ממשלת הכיבוש.
עושקים ועשוקים
ועידת העסקים נפתחה ברוב פאר והדר במלון המפואר דייוויד אינטרקונטיננטל ביפו (שטח פלסטיני לפני 1948). מנת אוכל בטקס הפתיחה הוא שכרם של לא מעט עובדי קבלן.
מול המלון התקיימה הפגנה של ועידת העשוקים. מרבית הנוכחים היו חברי תנועות נוער, מרביתם מהשומר הצעיר שבאו באופן מאורגן. היו מעט מאוד אנשי שמאל שגילם מעל 18. נימניתי עם הבודדים האלה.
יפה מאוד שנוער מפגין נגד עוולות ההון והשלטון בישראל. נקווה שזה ייתן להם צידה להמשך דרכם הפוליטית. אולם העובדה שאלפי אנשי שמאל, שרואים אותם בהפגנות נגד הכיבוש, לא באו להפגנה מול ועידת העסקים, מלמדת על מכשלה בסיסית בשמאל הישראלי.
האגודה לזכויות האזרח פירסמה לרגל יום זכויות האדם דו"ח מצמרר על מצב התעסוקה בישראל. 92% מהמעסיקים מפרים את זכויות העובדים. מאות אלפי עובדים, ערבים, מהגרי עבודה, נשים, מהגרים מאתיופיה ומרוסיה, נשים ונערים – לא מקבלים אפילו שכר מינימום, שגם הוא לא גבוה במיוחד. רק עיוור לא יראה את הקשר בין ההתעמרות בעובדים, הזלזול בזכויותיהם, לבין הכיבוש המשחית. אני בטוח שאנשי שמאל, ברמה התיאורטית, בוודאי מבינים זאת. אז למה הם לא באים להפגין מול העשירים, מוצצי לשד עצמות הפועלים? שהרי אילו באו אלפים להפגנה, ניתן היה לתעתע בשוטרים, לכבוש את המלון, למלא את אולם האוכל של המיליונרים במפגינים נושאי שלטים בהם מוצגים תלושי משכורתם של עובדי חברות כוח אדם אל מול משכורתם העושקת של משתתפי הוועידה. שהרי עושרם הוא על חשבוננו, לא ממתת אל הגיעו למיליונים אלא מניצול עבודת אחרים.
השתלטות על המלון היתה ממקדת את תשומת לב העולם. הקול הכלכלי והחברתי של השמאל הישראלי בגנות מדינת הרווחים והצדקה ובזכות מדינת הרווחה והצדק היה נשמע חזק, צלול וברור.
אבל ההמונים לא באו, ולכן היתה ההפגנה ממושמעת, הנוער לא פרץ את גדרות מתחם ההפגנה, התקשורת בקושי דיווחה, והשוטרים, עשוקים אף הם שנקראו להגן על עושקיהם, נותרו מחוסרי עבודה.
זילות החירות
אנטולי שרנסקי, כך פורסם, יקבל מהנשיא בוש את מדליית החירות האמריקאית, שהוא האות הגבוה ביותר של ארה"ב.
שרנסקי נושא בצקלונו תוארים נכבדים כמו "לוחם זכויות אדם" ו"אסיר ציון" מימיו בברית המועצות. אמנם כמה מעמיתיו לתקופה הסובייטית, טוענים שהוא זייפן, שלא היה לוחם זכויות אדם, אלא לכל היותר מרגל אמריקאי, ואחרים טוענים שהיה בכלל משתף פעולה עם השלטון הסובייטי. מכל מקום, מערכת התעמולה הציונית והישראלית הצליחה לטעת בישראל ובעולם את מעמדו של שרנסקי כ"לוחם זכויות אדם" ולעזאזל העובדות.
והעובדות הן, שגם אם נניח לרגע ששרנסקי נימנה בברה"מ עם מי שנאבקו למען זכויות אדם, לא היה לכך זכר מאז נחת בישראל. כאן הוא התחבר לאגף הימני של המפה הפוליטית, תמך כשר וכחבר כנסת בכל פשעי המלחמה של ישראל בשטחים הכבושים, תמך בפשע ההתנחלויות ותמך במדיניות הכלכלית העושקת של נתניהו. המהגר הרוסי הפך לנציגה של ישראל העושקת, הגזענית, האלימה.
אין פלא שהנשיא בוש, איש אלים אף הוא, התאהב בשרנסקי. ספרו השטוח והשטחי של שרנסקי הפך לתנ"ך הדמוקרטי של בוש. כמעט מיותר להזכיר כי שרנסקי תומך בפלישה האמריקאית לעיראק, ונראה שהוא רואה במאות אלפי ההרוגים והפצועים בני העם העיראקי, את השמן הדרוש לגלגלי "הדמוקרטיה של בוש". מבחינה זו, לקח שרנסקי עימו למערב את ההשקפה של זילות חיי אדם.
הענקת מדלית החירות האמריקאית לשרנסקי, הופכת את מושג החירות לבדיחה תפלה, בדומה ל"דמוקרטיה העממית" שבה התקשטו המשטרים שהיו תחת השפעת השלטון הסובייטי.
הרצח בגולן
רצח הילדה תאיר ראדה בבית ספרה שברמת גולן, הוא דבר נורא ואיום, והוא מזכיר לי את רצח הילדה איימן אל האמס בת ה-12 מרצועת עזה שנרצחה על ידי חיילי הכיבוש הישראלי בדרכה אל בית הספר (וגם עשו לה וידוא הריגה).
האלימות של החברה הישראלית לא נעצרת בקו הירוק, את זה כבר אמרנו אין ספור פעמים, והיא אוכלת בנו באכזריות אין קץ.
ההורים האומללים לא מבינים כיצד אך אחד לא שם לב לרצח, שהרי הוא התרחש בבית הספר, האמור להיות מקום מגונן על התלמידים. אבל דווקא תלמידי בית הספר, שחשופים יום יום לאלימות המגובה על ידי השלטון בשטחים הכבושים, מאמצים אותה גם כלפיי פנים. עתה לאחר הרצח, מגלים ההורים כי בבית הספר רוחשת אלימות בין התלמידים, יש סמים, יש קרבות סכינים, לאחת המורות שרפו מכונית.
בניגוד למה שפרנסי הגולן ניסו ליצור, המתנחלים שהתנחלו שם אינם קהילה רוגעת, שקטה, חייכנית.
ובהקשר זה גם ראוי להזכיר לכל מתנחלי הגולן המזועזעים מהרצח, כי התנחלותם שם גם היא ביטוי לאלימות. כל יום שהם בגולן בחסות הצבא הישראלי, הינו יום בו תושביה הסורים של רמת הגולן, שגורשו ממנה על ידי הכובש הישראלי, חיים במחנות פליטים וכמהים ליום בו יחזרו לביתם שנשדד על ידי הישראלים.
אלימות גוררת אלימות.
צדק מלווה באי נוחות
מועצת זכויות האדם שליד האו"ם גינתה את ישראל על הפרת זכויות האדם בשטחים הכבושים. הגינוי לכשעצמו נכון וצודק.
מה שקצת מפריע לי הוא, שהמדינה שהציעה את הגינוי שהתקבל, היתה פקיסטאן, מדינה שלא ידועה בהקפדה על זכויות אדם. ומה שעוד מפריע לי הוא, שהמועצה לא גינתה את סודן על רצח העם בדארפור.
משתתף בצערם
בעיתון "מעריב" (5.12.2006) קראתי כי במחקר שנערך אצל מפוני גוש קטיף נמצא כי חלה עלייה בשיעור מחלות, כמו לחץ דם, מחלות לב, אסתמה ומחלות פסיכיאטריות. שיעור חולי הסרטן הוכפל. אינני יודע אם זה מחקר אמין או משהו מוזמן על ידי המתנחלים ומשתפי הפעולה עימם. יחד עם זאת לא צריך להיבהל, לא מדובר בתחלואה המונית, אלא בסדרי גודל מאוד קטנים, בשברי אחוזים.
אם הממצאים נכונים, זה בהחלט עצוב, ואני משתתף בצערם של החולים.
יחד עם זאת, ראוי להזכיר למתנחלים המפונים, החולים והבריאים, שבכ-40 שנות ישיבתם כשודדי קרקעות ברצועת עזה, בחסות צבא הכיבוש, הם גרמו להריגתם ופציעתם של אלפי פלסטינים, ולמותם של רבים ממחלות משום שלא יכלו לקבל את הטיפול הרפואי הטוב לה זכו המתנחלים, בגלל המצור והסגר רב השנים על עזה.
למתנחלים יש מי שדואג, גם לאחר פינויים. מי דואג לפלסטינים הנצורים בעזה? ליבי עם החולים והסובלים שם.
עלי מוהר
לא מכבר נפטר העיתונאי והפזמונאי עלי זוהר. מותו דווח בהרחבה בעיתונים. המקומון התל אביבי "העיר" מרשת שוקן, שם כתב מוהר טור יותר מעשרים שנה, הקדיש לזכרו את כל הגיליון (יום ו’ 8.12.2006). העיתון פירסם לקט מטוריו בתוספת דברים לזכרו ממכריו וחבריו.
קראתי את הדברים לזכרו, ואין ספק שמדובר באיש אשכולות ובאדם עם תכונות משובבות לב ונפש.
קראתי את לקט טוריו, ובהנחה שהם מדגם מייצג, הבנתי פתאום כיצד האיש הצליח להיות סמל של קונסנזוס.
ראשית חוכמה, הוא לא בעט במוסכמות הפוליטיות והחברתיות של ישראל. הוא הרבה לכתוב על תל-אביב, אבל לא התנזר מנושאים פוליטיים, אבל בזהירות ובצורה שלא קוממה איש. הוא התרעם על הריסת מגדלי התאומים, וכמובן כתב בגנות המתאבדים שמפוצצים אוטובוסים בעירו האהובה. מה היתה דעתו על הכיבוש, על ההתנחלויות, על מעשי ישראל בשטחים הכבושים?
חבריו הקרובים בוודאי יודעים, יתכן שגם בטוריו שזר הערות כלשהן בנושאים אלו, בזהירות, בהתחשבות, שלא יעוררו מחלוקות עזות.
את החידה פתרה לי אחת הכותבות לזכרו, העיתונאית חני קים, שהעירה כי היה איש רפ"י (רשימת פועלי ישראל בראשות בן גוריון, דיין ופרס, שהתפלגה ממפא"י ולאחר מכן שוב התאחדה איתה). הוא נותר אחד מתומכיו העקביים של פרס, שניצב היום במרכז הקונסנזוס הלאומי.
רשימת הכותבים לזכרו ממוקמים "בצנטרום של הפיילה" התל אביבית, במרחב שבין אמנון דנקנר לירון לונדון, שניים ממשבחיו.
מוהר, כחבריו וידידיו, אהב את פריז, ידע ליהנות מיין ואוכל טוב. הם ערגו לשירי מולדת של פעם וידעו להישאר פטריוטים עם קורטוב של ביקורת "שלא תשפוך את התינוק עם מי האמבטיה".
לא הכרתי אותו ובכל זאת הצטערתי על לכתו. מכל מה שקראתי עליו ראיתי בעיני רוחי אדם הנושא עימו סימני היכר שאנו מכנים ארץ ישראל הישנה על שיריה ותרבותה, שגם אני גדלתי עליה, אבל בניגוד למוהר וחבריו, השלתי רבים מהם וגליתי בתוך ארצי.
אולי מישהו יסביר ליבטובו,כיצד יש לארה"ב בסיס בקובה ועוד כזה המשמש אותה כבית סהר יחודי?
משהז כאן לא ברור.מה הוא יחסה הרשמי של ממשלת קובה לענין?
בתודה מדאש.
גדעון מתלונן ובצדק,על כך שמלון קונטיננטל לא "נכבש" בידי המפגינים מפאת מספרם המועט. זוהי בכיה לאחר מעשה.שוב נכשל השמאל הפרגמטי בארגון הענין.
אפשר היה בקלות בכרזות שפורסמו לפני ההפגנה,לעודד את הציבור לכך.
ההפגנה מול המלון הבורגני,הייתה עבורי עוד מצעד מחאה סתמי.אני מודה כי לו ידעתי שתהיה שם פעילות "ישירה" יותר,הייתי מגיע.
אך ברור גם שתכנית פעולה מהסוג שגדעון מדבר בה,דורשת בנוסף לתכנון מקדים גם שילוב כוחות בין פלגיו המצומצמים של השמאל הרדיקלי בישראל (להלן שר"י ).
האם קיים היום מנגנון ממוסד,היכול לאסוף את נציגי הפלגים השונים במעין אסיפה שקופה ופתוחה במסגרת החוק ואשר תוכל לארגן פעילות כזו? התשובה היא כנראה לא.
וע"כ מתבקש להוציא לגדעון את הערמונים מהאש:
יוקם לאלתר גוף שכזה.איך בדיוק לבנותו אנני יודע,כן ידוע לי שמפעם לפעם בצוק העיתים,הוא מסוגל להרים ראש. אורי אבנרי מנשימו מפה לפה,כבר יותר משלושים שנה.
הרבה חליפות בלויות ומשומשות,תלויות בארון של השרי,ששמשו בעבר לצורך כך.
הגיע הזמן לתפור חדשה.
יש מרחק גדול בין ארגוני מחאה כגוש שלום,עלה ירוק ועוד,שהם בעלי אורינטציה ליברלית (נציגי עלה ירוק,עסוקים ברגע זה בפעילות ליבר’ אינטנסיבית במסגרת הפרלמנט האירופי-ומכאן שלוחה להם ברכה)-לבין ארגוני קצה סוציאליסטים .אשמח בבוא היום לראותם מתנגחים זה בזה,במסגרת דמוקרטית למהדרין.
על פער ואחרים,זה צריך לגשר ומיד.
מארגוני שמאל כרק"ח חד"ש ומק"י-צריכה לצאת הבשורה-כי רק הם הלכה למעשה,מיישמים את הדרך הנכונה לפתרון:
שלוב פוליטי (הכולל נציגות בכנסת),מעשי ועניני בין יהודים וערבים,מתחת לדגל רעיוני אחד.
חשוב לומר זאת מעל כל במה ומתחת לכל עץ (זית) רענן.
ולסיום אני שולח ברכה לצעירי "השומר הצעיר".כשמכם כן אתם!
מקווה שבפעם הבאה,נראה אתכם צועדים שלובי זרוע לא רק עם אנשי בנק"י,אלא גם עם החבר טוויטו ואנשיו מ"ככר הלחם".
תודה על טור מעניין כתמיד; אני קורא אותו אפילו באמצעות המכשיר הסלולרי כשאיני ליד המחשב בבית. לגבי מסורת העינויים של צה"ל כנהג בתובלה הזדמן לי לראות תושבים בראמאלה כשראשיהם מכוסים שקי קנבס. בעקבות קריאה והעמקה עם האג’נדה של אתר זה ואחרים, היום אני יודע מה ראיתי ואני מודע יותר למה באמת קורה בשטח.
לגבי מתן אזרחות לתושבי השטחים הכבושים שכ-40 שנה נמצאים תחת עול כיבוש ישראלי שספירו מציע הייתי מעוניין לדעת במה זה יקדם את הדמוקרטיה והשלום באזור? האם אזרחותם המלאה של תושבי השטחים היא פתרון טוב יותר מאשר למשל החזרת השטחים והפיכת תושביהם לריבון? אשמח לקבל תשובה בעניין. לדעתי, יצירת גושים של יהודים תושבי הקו הירוק ופלסטינים תושבי השטחים הכבושים תחת צורת השלטון הקיים או אפילו תחת פדרציה עתידית היא צעד בעייתי. והאם תוכל להתייחס ליוזמה הסעודית והיכן היא עומדת מול, למשל, ממשלת אולמרט.
האם יסביר לי מישהו אחת ולתמיד מדוע עוסקת מועצת האו"ם באינטנסיביות במזה"ת, ובוחנת את ישראל בזכוכית מגדלת, בעוד בדארפור מתרחש רצח עם אמיתי ונוראי?
אומר ספירו בעניין הפליטים מדארפור ש"העובדה שפליטי דארפור הם שחורים, מהווה אף היא מרכיב ביחס השלילי אליהם", כנראה שעניין זה הוא גם הסיבה שהאו"ם מתיר את דמם.
הטור הזה, בצורה ברורה הרבה יותר מטורים אחרים, חושף שוב את גדעון ספירו במיטבו: חשבונאי מריר וקטנוני, איש ריב ומדון, אדם שתמיד צודק ותמיד יודע הכל. אשריך וטוב לך!
נ.ב. התפלאתי שלא שפכת כמה דמעות על העינויים וההשפלות שעבר בני סלע בעת לכידתו. איך קרה שפיספסת? מה קרה לרגישות הכה מכנית שלך?
לחיה ווילדע.
משטרת ישראל הכינה לכולנו ארוחת מטעמים המורכבת משלוש מנות:
הראשונה-שמירה שלומיאלית על העברין.
שניה-חפושי נפל חסרי תוחלת אחריו.
שלישית לקינוח:מפגן ארבעת המופלאים מנהריה.
ובענין העברין עצמו:
חברה נאורה חיבת להתיחס אל כל עברין כאל חולה שיש להבריאו,ולא כפוסטר נקמה-למען יראו ויראו.
בנוסף קיים צד בויכוח על החמרת הענישה לעבריני מין,הגורס שיש להקל עימם ולא להתיחס אליהם כרוצחים לכל דבר,משום שאז יקטן אצלם הדחף להרוג את קורבנם.
ובקשר לפתיח של דבריך:
או.קיי,את התוארים חלקת לגדעון-אך מה עם ההנמקות.
לא מתאים לך הגב’ ווילדע.
ב1902 מושל קובה החכיר את שטח המפרץ לארה"ב. ממשלת קובה הנוכחית טוענת שההסכם בטל כי הוא מפר את אמנת וינה. בכל אופן, כך נוצר מצב שלארה"ב יש שטח שחוקי ארה"ב לא חלים עליו כי הוא לא בתוך ארה"ב וחוקי קובה לא חלים עליו כי זה שטח ששייך כביכול לארה"ב. אפשר לומר שהמפרץ הוא חור שחור אקס טריטוריאלי.
לחיה+
כנראה שגדעון פשוט לא הספיק להגיב על מעשה האונס הקבוצתי שאנשי המשטרה ביצעו באסיר הבורח בני סלע. אז אני אעשה זאת במקומו, וכלשונו של שייקספיר במחזה "יוליוס קיסר" אומר: if you have tears, prepare to shed them now
ואת? שאבת הרבה נחת מדרך הטיפול בסלע? אני מקווה למענך שלא.
אין לי שום חשק להגן על הטיפוס הזה, אבל אינך חושבת שהאירוע שיקף את צביונם של אנשי המשטרה בשנת 2006, ושיש לכל דמוקרט ישראלי סיבה לחשוש מהם?
לחיים+חיה+.
אעמוד ואמנה את חטאי המשטרה וגם אנטוני יהיה קטן לידי.
לבסוף,בהתיבש הרוק על שפתי-
אמצא עצמי עומד מול ספרטקוס אנרכוס המחייך-חברי האנרכיסט מנעורי (והם רחוקים)-שהיה תמיד מביא אותה כדוגמא לאבסורד שבשלטון החוק:
הממשלה באה לדאוג למדינה ונמצאת מנצלת אותה.
הצבא בא להבטיח את שלום העם ונמצא מסכן את חיי התושבים.
והמשטרה באה לשמור על האזרחים ונמצאת מאיימת על כבודם רכושם ושלומם.
הכי מצחיק שמאשימים את האנרכיזם בכל הצרות,זוכרים?:
"מה יהיה כאשר תהיה אנרכיה?-איזה בלגן ?איזה כיאוס? יגנבו-ואין שומר,יאנסו-ואין מגן,ירצחו-ואין מושיע…
השוטרים שמשה רבנו דבר עליהם,לא היו מהזן שמופיע במחוזותינו.
"ראיתי רשע עריץ מתערה כאזרח רענן" אומרת תהילים ל"ז 35.
אז מה אנחנו,למה זה מגיע לנו?:
"הרי ברוטוס הוא איש כבוד"?…
אכן,אין מפלט כפטריוטיזם.
והדמעות? תמיד דמעות תנין.
וגם ספרטקוס כבר לא חבר.
השוטרים דווקא לא היו מחוסרי עבודה. הייתה להם הזדמנות נוספת להפליא מכותם באנרכיסטים (ובי), ובכך להענישם על שהעזו לתופף בתופים ולצעוד מולם במדי צה"ל ובאיפור ליצן.
בעוד בחורינו האמיצים מדכאים בכוח, המשיך פסטיבל העשוקים, כאשר מנהיגי השומר הצעיר דואגים שחס וחלילה לא תפריע אלימות השוטרים את שמחתם.
לו היו כל באי הועידה הולכים כגוף אחד אל השוטרים, היו אלה נאלצים לברוח, כי לא הייתה להם דרך להתמודד עם כמות כזו של אנשים. אבל הרי לא ייתכן להפסיק את מופע השמו"צרוק, נכון?
במיוחד שעשע אותי אותו מנהיג שמו"ץ שנתבקש ע"י השוטרים שלא יקראו קריאות "מדינת משטרה." כשגיחכתי על כך, אמר לי "מה, הם צודקים. הרי הם רק שומרים על הסדר." כן, אותו הסדר ששם את אנשי העסקים בדייויד אינטרקונטיננטל ואת הארגונים החברתיים בחניון.
ועוד הערה לעל המשמר: אין צורך בארגון ממוסד חדש שיאגד בין כוחות השמאל הרדיקלי בישראל. זה סתם יהפוך אותו למטרה קלה יותר לממסד הקפיטלסטי. יש צורך במנהיגות רעיונית חדשה. בחזון. השאר יבוא מאליו.
שאלה לכותב :
מדוע אתה נזכר באירועים מרוחקים (גם פיזית וגם רעיונית) כמו ועדת זכויות האדם באו"ם ואינך נזכר בדברים שקרו מתחת לבית ? אני מבין שבעינך מייצגים החיילים את הרוע שבייחסנו עם הפלסטינאים אבל להוריהם של שלושה אנשים נראה שלא מגיע לדעת מה עובר על יקיריהם והאם הם בחיים בכלל .
בכל אופן , בחרת להתייחס לאיזה מחקר עלום שם על תחלואתם של מפוני גטש קטיף ואת החטיפות לא הזכרת אפילו . סדר עדיפויות מעוות לדעתי . השאיפה להיות יותר קתולי מהאפיפיור ויותר לבן משלג פשוט מטריפה חלק מהאנשים במדינה הזאת .
תגובה בנושא טיפה שונה :
ועידת העשוקים, תגידו אתם תמשיכו עד סוף העולם לרוץ ככה עם תלושי המשכורת מול בתי מלון ???
לא ארחיב בנושא . אשאיר את העבודה לכם . Memorial Day Massacre , חפשו ב-Googel . כדאי לכם , מאוד מאוד .קודם תדעו מה זה , לשאר התשובות אני בטוח שתגיעו לבד (אתם עדיין בטוחים שההיסתדרות עושת את מה שצריך בשביל האנשים שצריך ?).
Memorial Day Massacre , ארה"ב , שיקגו . מה קרה ב-1937 ?
לכליל החורש נאורי.
ראשית הרשה לי להפנותך לתגובה מס’ 12 בפוסט של ערן ורד:"ועידת העשוקים",בhttp://mishtara.org/blog/.שם מוצגת תשובה לחלק מהדברים שהינך מעלה.
בקשר לסיפא של דבריך -אין סתירה בין שנינו.
אתה בודאי תסכים שהתארגנות בלתי חוקית,עם מטרות בלתי חוקיות,גם אם תהיה חשאית,לא תוכל להגיע רחוק,ותהווה מטרה ניצחת ובלתי מידתית לזעם השלטון הקים.
ובקשר למנהיגות רעיונית (רעננה) חדשה:
מה רע באורי אבנרי,גדעון ספירו,חיים ברעם ורבים וטובים אחרים?
במה בדיוק הם נכשלו,אם לא במבחן ההתארגנות?
בנוסף:
באתר זה מתפרסם מה 12.12.06 מסמך החזון הערבי פלסטיני בישראל".
מסמך זה חובר בידי ועדה מוסדית ושקופה.
הנסיון לא להתארגן רק מפני שנהפוך למטרה,הוא לכל היותר פחדני.אך השקיפות,שלא לדבר החוקיות של ההתארגנות ,תשמש לנו דווקא מגן.
את סדר היום הצבורי יש לקבוע!
הוא יעשה רק על בסיס התארגנות כל כוחות השמאל הרדיקלי,לכמעין ועידת גג,שתוכל להוציא מסמכים קדם חוקתיים ולהנפיקם לציבור.זאת ע"מ ליצב תשתית דמוקרטית (עממית,קלאסית,מתקדמת-בחר באשר תבחר),עליה אפשר יהיה לכונן גם (ובעיקר לענינינו),קומוניזם וסוציאליזם כהילכתם.
לאור נסיון העבר,רק התנועה הקומוניסטית בא"י הצליחה לשלב בעשיה הפוליטית והחברתית,בין יהודים וערבים .גם בצד הפלסטיני,היא הייתה ותהיה תמיד בן הברית הנאמן.
היום השמאל הרדיקאלי הפלסטיני,נעלם באבק המאבק הפנימי בין פת"ח וחמ"ס.
כך שהכדור או היזמה לשינוי מונחים על מפתננו.
חיזוק השר"י במקומותינו,יחזק גם את השרפ (שמאל רדיקאלי פלסטיני).
ומתוך העשיה הפנימית (בישראל ובפלסטין),תבוא היכולת לכונן את השלום.
אין אפשרות אחרת.
לגיא,
חן חן על המחמאה, ולשלאתך:שנים רבות אני תומך בפתרון של שתי מדינות. אולם מתרחשים שינויים שמעמידים את השאלה, עד כמה פתרון זה עדיין אפשרי, לאור העובדה שבשטחים הכבושים התנחלו למעלה מ-200 אלו יהודים ישראלים?
קשה כמובן לקבוע קו גבול מדוייק ממנו כבר אין חזרה לשתי מדינות, אבל דומני שאנו נמצאים קרוב אליו, אם לא בעיצומו. הנה הפרדוקס. המתנחלים וחסידי א"י השלמה, בתאבונם המשיחי והקרקעי, פועלים לסיכול רעיון המדינה היהודית, יורים לעצמם ברגל. מגיע רגע בו אנו חייבים לדרוש את המרת הכיבוש ומשטר האפרטהייד בפתרון דרום אפריקני של מדינה אחת לכל החיים במרחב הטריטוריאלי שבין הנהר לים. אחרת אנו נקלעים למצב של תמיכה מעשית בכיבוש הגם שמילולית מתנגדים לו.
אני לא חושב שהסברתי את עצמי כיאות. אני נגד התארגנויות חשאיות. חשאיות וטרור הן טקטיקות בורגניות, שאין לי עניין בהן.
מצד שני, אאני גם נגד התארגנויות ממוסדות שמקבלות מימון מקרנות וממשלות בורגניות, ושנרתעות מפעילות ראויה רק מפני שהיא "בלתי חוקית."
זו הייתה ההבנה שלי של המונח "התארגנות ממוסדת."
מה שרע באורי אבנרי, גדעון ספירו, ואחרים, הוא שהם אינם נותנים חזון או פרוגרמה רציניים לשינוי, והעובדה שהם שבויים בקונספציות של שחרור לאומי, שהוכיחו עצמן כמנוגדות לאינטרסים של המדוכאים והעשוקים.