הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות



 


  •  מבוא
  •  הערבים הפלסטינים בישראל ויחסיהם עם המדינה
  •  המעמד המשפטי של הערבים הפלסטינים בישראל
  •  מדיניות הקרקע התכנון והבנייה לערבים הפלסטינים בישראל
  •  אסטרטגיית הפיתוח הכלכלי של הערבים הפלסטינים בישראל
  •  אסטרטגיית הפיתוח החברתי של הערבים הפלסטינים בישראל
  •  תכנון אסטרטגי וחזון חינוכי למערכת החינוך הערבי בישראל
  •  התרבות הערבית הפלסטינית בישראל
  •  העשייה הציבורית והפוליטית


    מבוא


    אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי והאנושי. מלחמת 1948 הביאה להקמת מדינת ישראל על 78% משטח פלסטין ההיסטורית. אנו שנותרנו במולדתנו (כ-160,000 נפשות) מצאנו עצמנו בתוך גבולות המדינה היהודית, מנותקים משאר בני עמנו הפלסטיני ומהעולם הערבי, נאלצנו לשאת אזרחות ישראלית והפכנו למיעוט במולדתנו ההיסטורית.


    מאז הנכבה ותקומתה של מדינת ישראל סבלנו ממדיניות מובנית של הפליה קשה ודיכוי לאומי, מממשל צבאי שנשאר עד שנת 1966, ממדיניות של נישול קרקעות, מהפליה בחלוקת משאבים, בדיכוי זכויות אזרחיות בסיסיות עד כדי חיים בצל איום בטרנספר ומהתקפות אלימות בהן הרגה המדינה אזרחים פלסטיניים דוגמת הטבח בכפר קאסם (1956), יום האדמה (1976), ואירועי אוקטובר (2000); ואף על פי כן נאבקנו ושימרנו את זהותנו, תרבותנו ושייכותנו הלאומית, וכן נאבקנו ועודנו נאבקים לאיחוד שורותינו למען השגת שלום צודק, כולל ויציב באזור ע"י הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית ופתרון בעיית הפליטים באופן מוסכם וצודק לפי החלטות האו"ם.


    הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית והשימוש שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מדיר את רגלינו משורותיה ומציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה בה אנו חיים. על כן אנו דורשים משטר של דמוקרטיה הסדרית שיאפשר לנו שותפות אמיתית בקבלת ההחלטות ובשלטון כדי להבטיח את זכויותינו הלאומיות, ההיסטוריות והאזרחיות, האינדיווידואליות והקולקטיביות.


    בצלה של היסטוריה מודרנית מורכבת זו, אנו צועדים עתה לקראת עידן חדש. שכן עולה בקרבנו המודעות העצמית, המדגישה את הצורך בשרטוט דרכנו אל העתיד וגיבוש זהותנו הקולקטיבית וניסוח תוכניות הפעולה החברתיות-פוליטיות שלנו. שלב כינונה של ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית בישראל היווה נקודה ציון בהיסטוריה של התארגנותנו. הוועדה זכתה ללגיטימיות בהיותה המוסד הייצוגי העליון לכל הכוחות והמוסדות הפוליטיים והעממיים הפעילים.


    בהתבסס על מציאות זו ובהסתמך על ראייתנו את השינויים המתחוללים בתוכנו, באה תוכנית זו כהמשך לדרך המאבק שלנו בכיוון גיבוש חזון עתידי אסטרטגי לפלסטינים בישראל.


    שאיפתה של עבודה זו היא להשיב על השאלה הרת הגורל: "מי אנחנו ובמה אנו חפצים לטובת החברה שלנו?".


    לפיכך, לחזון העתידי יחברו צעדים פרקטיים מוחשיים ותוכנית פעולה פרטנית עם יעדים מוגדרים. כמו כן יכלול החזון את כל הזרמים בחברתנו בהיות חזון זה שיח פלסטיני עצמאי.


    אנו צופים כי חזון עתידי זה יאחד את השורות וימצא את הנקודות בהן נפגשות הדעות, האמונות והחזונות השונים ולעתים אף המנוגדים, על בסיס היסודות והאינטרסים הלאומיים.


    הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל נטל את האחריות להפעלת תוכנית זו, תוך עדכון שוטף של ועדת המעקב העליונה לערבים. יישום התוכנית בוצע בשני שלבים עיקריים:


    בשלב הראשון הוקמה ועדת היגוי שתרמה לביאור הכלים אשר באמצעותם יבואו לידי ביטוי המטרות והאסטרטגיות של התוכנית, זאת, על מנת להבטיח את יישומו בפועל ולבחון את מידת התאמת הכלים למטרות.


    בשלב השני גובש חזון עתידי במשך ארבעה מפגשים ארוכים שהתקיימו לאורך סופי שבוע שלמים וכללו קבוצה של הוגים ופעילים ערביים. שלב זה יבוא על סיומו בקיום ועידה כללית ובהוצאת ספר שיציג את החזון העתידי בנוסח הסופי ותהליך העבודה.


    שואפים אנו כי חזון זה יהווה נר לרגלנו במסלול שינוי המציאות בו אנו צועדים ויתרום להשפעה על האג’נדה הישראלית באופן אקטיבי וחיובי, בהמשך לאקטיביזם בו נוהגת ועדת המעקב העליונה לערבים בישראל מאז נוסדה. כמו כן אנו תקווה כי חזון זה יעורר ויעשיר את הדיון הציבורי בנינו, וכלפי החברה הפלסטינית מחוץ לישראל, המדינה, החברה היהודית, וכלפי דעת הקהל הערבית והעולמית.


    חזרה למעלה


    הערבים הפלסטינים בישראל ויחסיהם עם המדינה


    ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב. היא הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה. לאחר תקומתה בשנת 1948 המשיכה ישראל בהנהגת מדיניות הנגזרת מראייתה את עצמה כנציגות המערב במזרח התיכון, והמשיכה להתעמת עם סביבתה באופן מתמיד וברמות שונות. כן המשיכה ליישם מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלסטינים.


    ישראל יישמה את הייהוד בצורות שונות. תחילה בגירוש רובו של העם הפלסטיני ב-1948 והרס של יותר מ-530 יישובים ערביים והפקעה רחבה של האדמות הערביות והקמת יותר מ-700 יישובים יהודיים בכדי לקלוט את היהודים המהגרים אליה. פעולות אלו נשענו על יהוד המרחב הגיאוגרפי ומחיקת העבר והתרבות הפלסטינית, כינון כלכלה ריכוזית ומנגנונים מדיניים המדירים ומחלישים את הפלסטינים בכלל ואת אלה בתוך ישראל בפרט.


    מבחינת שילוב בין דמוקרטיה לאתניות, לא ניתן לתייג או להגדיר את ישראל כמדינה דמוקרטית אלא כמדינה אתנוקרטית, כמו טורקיה, סרילנקה, לטביה, ליטואניה ואסטוניה (וקנדה עד לפני 49 שנים לערך). משטרים אלה מעניקים לקבוצות המיעוט שוויון חלקי ומשתפים אותם באופן מוגבל בחיים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתקשורתיים, במידה שלעולם אינה שווה לזו לה זוכה קבוצת הרוב, ותוך נקיטת מדיניות קבועה ומתמשכת של שליטה ופיקוח המבטיחה לשמר את ההגמוניה של הרוב והשוליות של המיעוט.


    העקרונות המנחים את המשטר האתנוקרטי הם:


    1. קבוצה אתנית הגמונית השולטת על מערכות המדינה
    2. הפיכת האתניות (והדת) ולא האזרחות, לעקרון בסיסי בחלוקת המשאבים והאפשרויות, תוך צמצום משאבים ואפשרויות אלו לכלל האזרחים
    3. תהליך "אתניזציה" הדרגתי לפוליטיקה, המתהווה על פי שכבות אתניות
    4. מצב קבע של חוסר יציבות
    5. ההיגיון האתנוקרטי הוא המספק כלי ניתוח להבנת חברות בהן המשטר מעדיף באופן מלא קבוצה מסוימת על פני הקבוצות האחרות, ומטבע הדברים הוא גם היוצר את דינמיקת היחסים בין הקבוצות השונות


    כדי לשמר את המשטר האתנוקרטי קבעה המדינה מספר כללים מרכזיים ליחסה כלפי האזרחים הערביים פלסטינים בישראל, אשר ניתן לסכמם כלדקמן:


    א. ניתוק זיקת הזהות בין הערבים פלסטינים בישראל לשאר חלקי העם הפלסטיני והאומה הערבית וזו האיסלאמית וניסיון להבניית קבוצה חדשה "ערבית ישראלית" או "ערבי ישראלי".


    ב. מניעה מהערבים הפלסטינים בישראל מקיום קשרים פיזיים ורוחניים עם אחיהם בירושלים, הגדה המערבית ורצועת עזה ועם הפליטים הפלסטינים.


    ג. התנגדות לאירגונם של הערבים הפלסטינים בישראל מעבר לרצון הרוב והמדינה מבחינת ייצוג פרלמנטרי, והתערבות למניעת כל אפשרות רצינית להתארגנות בפעולה פוליטית חוץ פרלמנטרית הנשענת על פעולה עממית ומאבק ציבורי.


    ד. התנגדות לניסיונותיהם של המנהיגים הערבים להבניית ראייה המנוגדת להנצחת מצבו של המיעוט במדינה היהודית, ואשר משלימים בסופו של תהליך עם השליטה היהודית על המדינה ומשאביה.


    ה. הכרחת הערבים הפלסטינים בישראל להסכים לחלוקת משאבי המדינה לפי מפתח אתני ולא לפי האזרחות, כך שיתפשר למדינה לשמר את עליונותו של היהודי ונחיתותו של הערבי פלסטיני.


    הערבים הפלסטינים בישראל אינם שבעי רצון ממעמדם הקולקטיבי, בו בזמן שהם משמרים את זהותם הפלסטינית הערבית, הם שואפים להשגת אזרחות מלאה במדינה ומוסדותיה. לצד שאיפתם להשגת ניהול עצמי מוסדי שיבטיח להם את הזכות לנהל את ענייניהם הייחודים בקונטקט של היותם אזרחים ישראלים בתחומי החינוך, התרבות והדת. בנוסף, הם שואפים להשיג שוויון זכויות עם הרוב היהודי. לאמיתו של דבר, ניהול עצמי כגון זה מהווה מודל למשטר הבנוי על בסיס "דמוקרטיה הסדרית" (Consensual Democracy), והוא בגדר משטר המחזק את קיומן של שתי קבוצות לאום במדינה, הפלסטינית והיהודית, והמבטיח שותפות אמת בשלטון, במשאבים ובתהליכי קבלת ההחלטות לשתי קבוצות הלאום.


    מטרות שמן הראוי שיהיו במרכז תביעותיה של החברה הערבית פלסטינית בשני העשורים הבאים:



    • הכרת המדינה באחריותה לנכבה הפלסטינית של שנת 1948 ותוצאותיה הזוועתיות לגבי הפלסטינים בכלל, ולאזרחי ישראל מביינם בפרט; תחילת פעולה לתיקון המצב, לרבות פיצוי אזרחיה הפלסטינים, כקבוצה וכיחידים, על שאירע להם כתוצאה מהנכבה ומהמדיניות שנגזרה מראייתם כ"חלק מהאויב" ולא כאזרחים שיש להם הזכות להתנגד לרוב ולאתגרו.
    • הכרת המדינה בערבים הפלסטינים בישראל כקבוצה לאומית ילידה (וכמיעוט לפי ההגדרות הרלבנטיות באמנות הבינלאומיות) שיש לה הזכות, במסגרת המדינה והאזרחות, לבחור ישירות את נציגיה ולנהל את ענייניה הייחודים (התרבותיים, החינוכיים והדתיים), ולכונן את מוסדותיה הלאומיים בכל תחומי החיים. כן על המדינה להפסיק את מדיניות ההפרדה בין עדות הדת הערביות.
    • הכרת המדינה בהיותה מולדת משותפת לאזרחיה הערבים הפלסטינים והיהודים (יש לפעול לעיגון עקרון זה בפרק מבוא בחוקי היסוד ובחוקה העתידית לישראל), כך שהיחסים ביניהם יושתתו על זכויות האדם והזכויות האזרחיות המלאות השוות על בסיס האמנות הבינלאומיות וההצהרות וההסכמים הבינלאומיים הרלבנטיים). בין שתי הקבוצות ישררו יחסים הדדיים המושתתים על עקרונות הדמוקרטיה ההסדרית (קואליציה רחבה בין האליטות של שתי הקבוצות; ייצוג יחסי הולם; זכות וטו הדדית וניהול עצמי לעניינים ייחודיים).
    • הכרת ישראל בזכויות המיעוטים לפי האמנות הבינלאומיות, כך שתכיר במעמדם המיוחד של הערבים הפלסטינים בישראל במוסדות הקהילייה הבינלאומית, ושיוכרו כמיעוט לאומי ותרבותי. כילידי הארץ שיש להם אזרחות מלאה בישראל, הזכאים להגנה וחסות ותמיכה בינלאומיים על פי האמנות וההסכמים הבינלאומיים.
    • ישראל תפסיק לנקוט כל מדיניות הנגועה בהעדפת הרוב, ואף תפעל להסיר את כל גילויי העדיפות הלאומית בכל המישורים, ובמיוחד במישור המעשי, המבני, המשפטי והסימבולי, ותאמץ מדיניות שיש בה אלמנטים של "העדפה מתקנת" בכל תחומי החיים, כדי שניתן יהיה לפצות את האזרחים הערבים הפלסטינים בגין כל הנזקים שהוסבו להם עד כה כתוצאה ממדיניות ההעדפה האתנית כלפי היהודים. כך למשל, תשתף המדינה פעולה עם נציגי הציבור הערבי, כדי לבדוק אפשרות של השבת חלק מהאדמות שהופקעו מסיבות שאינן קשורות בפיתוח הכללי (כבישים וגנים ציבוריים), כמו כן תנהיג המדינה מדיניות של הקצאת חלק פרופורציונאלי ממשאביה למילוי צרכיהם הישירים וכיו"ב.
    • ישראל תכיר בזכותם של בני העדה המוסלמית בניהול ענייני הוואקף האיסלאמי והמקומות הקדושים, ותסיר ידה מהמקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים, כחלק מהזכויות הקולקטיביות המוקנות לערבים הפלסטינים בישראל.
    • ישראל תכיר בזכותם של הערבים הפלסטינים בישראל לקיים קשרים לאומיים, אזרחיים, תרבותיים וחברתיים עם שאר חלקי העם הפלסטיני וכל מרכיבי האומה הערבית והאיסלאמית.

    חזרה למעלה



    המעמד המשפטי של הערבים הפלסטינים בישראל


    ישנן שתי עובדות מכוננות אשר יש להביאן בחשבון בגיבושו של המעמד המשפטי של הערבים הפלסטינים בישראל:


    1. היותם של הערבים הפלסטינים בישראל בעלי הארץ המקוריים, אשר יש להם קשר אינטגראלי והיסטורי בינם למולדתם מבחינה רגשית, לאומית, דתית ותרבותית.


    2. היותם חלק חי ובלתי נפרד מן העם הערבי הפלסטיני.


    במציאות של הערבים הפלסטינים בישראל קיימים שני ממדים עיקריים ביחס המדינה אליהם:


    1. הממד הרשמי-משפטי, הגלום באפליה הקיימת מאז קום המדינה במישור דברי החקיקה הישראלים המפלים (אפליה קאנונית).


    2. הממד הכלכלי-חברתי (או החומרי), הגלום בתלות הכלכלית שנשקפת בפועל בתנאי המחייה של האזרחים הערבים.


    בין שני ממדים אלה קיימת זיקה איתנה. שניהם יחד מתווים באופן דיאלקטי את חוויתם הקולקטיבית של האזרחים הערבים. נייר זה יבחן בביקורתיות את הממד הראשון – המשפטי ואת אפיוניו בהווה ובעתיד.


    התלות הרשמית


    מערכת המשפט הישראלית כוללת מספר חוקים מרכזיים המייצרים (ועל כן מנציחים) את אי-השוויון בין יהודים לערבים בישראל באופן גלוי (de jure). הנורמה המשפטית עצמה הינה נורמה הנוטה בגלוי לטובת קבוצת הרוב. הטיה זו שרירה לא רק בתחומים הסימבוליים, כגון דגל המדינה וסמליה, היא מחלחלת עמוק ומשפיעה גם על מעמדם המשפטי של הערבים הפלסטינים בישראל בתחומים יסודיים בחייהם, כגון אזרחות, הגירה, השתתפות פוליטית, קניין במקרקעין, שפה, מקומות קדושים ועוד. תלות רשמית זו גורמת לקלאסיפיקציה רשמית פומבית של האזרחות הישראלית: אזרחות סוג א’, אותה נושא אזרח הנהנה מההעדפה הקאנונית הנ"ל; ואזרחות סוג ב’ ו-ג’, אותה נושא זה שהעדפה זו נשללת ממנו. ברור כי עליונות אתנית זו נוגדת מהותית את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה כמו שוויון ומניעת הפליה לאומית וגזעית, המעוגנים באמנות הבינלאומיות לזכויות אדם וזכויות מיעוטים.


    אפליה רשמית זו על בסיס לאומי היא בעינינו לב ליבה של מציאות האפליה בה חיים האזרחים הערבים הפלסטינים בישראל, והיא הסוגייה העיקרית ממנה נגזר סבלם כקבוצה וכיחידים. על כן, הגדרתה הרשמית של ישראל כמדינת העם היהודי היא בבחינת חומה אידיאולוגית מבוצרת בפני אפשרויות הנהגת שוויון מהותי מלא לאזרחיה הערביים.


    התלות החברתית-כלכלית


    לא ניתן, אם כן, לדבר על הנהגת שוויון אמיתי לאזרחים הערבים הפלסטינים בישראל בצלם של חוקים מפלים המשתיתים יחסים הירארכיים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי פלסטיני, המתאפיינים בעליונות הקבוצה הלאומית השלטת. מרכזיותם של חוקים מפלים אלה בציבוריות הישראלית מובילה אל שאלה מהותית: הניתן, בכלל, להנהיג שוויון אמיתי לאזרחים הערבים אף באותם תחומים מהם נעדרת הקלאסיפיקציה המפלה? טענתנו היא כי לדברי החקיקה הישראלים היוצרים את אי-השוויון בין יהודים לערבים, יש השפעה וביטוי גדולים המשתרעים מעבר לחוקים המפלים ופוגעים בפועל במעמדם של האזרחים הערבים בכל התחומים, לרבות התחומים בהם שורר – תאורטית – עיקרון השוויון.


    בנוסף לתלות הרשמית לעיל, ניכר מהמציאות של הערבים הפלסטינים בישראל קיומו של עוול היסטורי מתמשך גם בתנאי המחייה (de facto) כמשתקף בבירור מהנתונים הסוציו-אקונומיים הרשמיים ובלתי רשמיים בישראל. על כן, מיתוספת לנחיתות הרשמית במעמדם של הערבים הפלסטינים, כנאמר לעיל, תלות חברתית-כלכלית, הבאה לידי ביטוי ברור בתחומי חיים שונים, כגון העוני, האבטלה הגואה, הישגים לימודיים נמוכים וכדומה.


    בצל מגמה מפלה זו, כשל בית הדין הגבוה לצדק בישראל – בהיותו המפלט המשפטי האחרון בענייני זכויות אדם – בסיפוק הגנה משפטית רצינית לזכויות האזרחים הערביים. בג"ץ דחה עתירות רבות בסוגיות מרכזיות וגורליות לאזרחים הערבים, שהיו קשורות ספציפית בהפקעת אדמות ובחלוקת התקציבים והמשאבים הממשלתיים. ואילו בפסקי הדין (המועטים לכשעצמם) בהם נעתר בג"ץ לעותרים הערביים (כבפרשת משפחת קעדאן וזכותה להתגורר בקציר), ועל אף היותם חיוביים במישור המשפטי הרשמי – הנימוקים של בג"ץ היו בצורת נורמות משפטיות בעלות אופי אינדיבידואלי צר, כזה שאין בו כל אספקט קולקטיבי רחב שישפיע למעשה על מציאות חייהם של הערבים הפלסטינים בישראל.


    לקראת שוויון טרנספורמטיבי-קולקטיבי


    ראייתנו המשפטית לסוגיית שוויונם של הערבים הפלסטינים נסמכת בעיקר על הראייה הקולקטיבית הטרנספורמטיבית של עיקרון השוויון, אשר שואפת להנהגת שוויון ושותפות אמיתיים במישור הלאומי-קולקטיבי, ולמאבק בתנאי התלות הרשמית והתלות הכלכלית מהם סובלים הערבים הפלסטינים; בשאיפה ליצור שינוי חברתי מובנה וכולל שיבטיח להם בפועל תנאי מחייה שאינם נופלים ברמתם הכלכלית-חברתית מאלה להם זכאית קבוצת הרוב, וזאת לקראת השגת חופש מלא מתנאי התלות הלאומית, מהניצול והדיכוי.


    בהסתמך על ראייה דמוקרטית רחבה זו אנו שואפים לגבש את החזון העתידי הקולקטיבי למעמד המשפטי של האזרחים הערבים הפלסטינים, על בסיס שוויון שיתופי ומאוזן.


    1. זכויות אזרח משותפות


    כדי להבטיח את ההגנה המשפטית הרצויה לזכויות האזרח המשותפות במדינה, צריכה המערכת המשפטית בישראל לאמץ באופן כולל חוקים המונעים אפליה בכל תחומי החיים, הן במישור הציבורי והן במישור הפרטי. מערכת זו תכלול גם הקמת נציבות (או נציבויות) עצמאית לשוויון וזכויות אדם, שעיקר עבודתה יהיה הבטחת אכיפת חוקים המונעים אפליה ומעקב אחר יישומם בפועל. כמו כן צריכה מערכת המשפט לאמץ את האמנות הבינלאומיות להגנת זכויות מיעוטים ולהתחייב ליישם אותן, כגון האמנה הבינלאומית נגד כל צורות האפליה; אמנת הזכויות האזרחיות והפוליטיות; אמנת הזכויות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות; אמנת שוויון האשה וזכויות הילד, כך שסעיפי אמנות אלו יהיו חלק בלתי נפרד מהדיון הפנימי החל בארץ.


    2. זכויות לאומיות-קולקטיביות


    במרכזו של השוויון הלאומי-קולקטיבי הרצוי לערבים הפלסטינים, אנו מעמידים עקרון יסוד, הלא הוא שותפותם המלאה והאמיתית, ובאופן שוויוני, כיחידים וכקבוצה, בכל המשאבים הציבוריים במדינה: הפוליטיים, החומריים והסימבוליים.


    שותפות זו היא אבן הפינה בבניית חברת שוויונית וצודקת בארץ. מימושן של זכויות שיתופיות אלו מצריך תהליך של בנייה מחדש של המוסדות הפוליטיים, החברתיים והכלכליים במדינה, כדי שהמבנה החדש יבטיח את השייכות וההזדמנות השוויוניות לכל קבוצה בהתבסס על דמוקרטיה הסדרית ושותפות של כוח (power-sharing).


    ובמישור ההגנה המשפטית על הזכויות הלאומיות והקולקטיביות, נצביע באופן ספציפי על מספר צירים משפטיים עיקריים אשר יש להבטיח בשאיפה לגבש מעמד משפטי רצוי לאזרחים הערבים הפלסטינים:



    • הכרה רשמית בקיומם הקולקטיבי של האזרחים הערבים הפלסטינים במדינה, בייחודם הלאומי, הדתי, התרבותי, הלשוני ובהיותם ילידי הארץ המקוריים
    • הכרה בזכותם של הערבים הפלסטינים לשוויון מהותי מלא במדינה על בסיס לאומי קולקטיבי, בצד השוויון האזרחי
    • הבטחת דו-לשוניות מהותית בארץ, על בסיס השוויון בין הערבית לעברית
    • הבטחת ייצוג ושיתוף הולמים ומשפיעים על בסיס לאומי לערבים הפלסטינים במוקדי קבלת ההחלטות במדינה ובמוסדות הציבור, באופן שיבטיח לערבים הפלסטינים להפעיל את זכות הווטו בסוגיות הנוגעות להם
    • הבטחת ניהול עצמי לערבים הפלסטינים בתחומי החינוך, הדת, התרבות והתקשורת. וההכרה בזכותם להגדרה עצמית בכל הנוגע לעניינים שיש בהם ייחוד קולקטיבי, באופן שישלים את שותפותם במרחב הציבורי במדינה
    • הקצאה מיוחדת על בסיס קולקטיבי בחלוקת המשאבים החומריים הציבוריים במדינה, לרבות תקציבים, אדמות ודיור. בהסתמך על עקרונות הצדק החלוקתי והצדק המתקן
    • הבטחת ייצוג הולם, על בסיס קולקטיבי, במערכת הסימבולית של המדינה
    • הבטחת זכותם של הערבים הפלסטינים לקיים ולהדק יחסים מיוחדים, בחופשיות, עם שאר חלקי העם הערבי הפלסטיני, ועם כל העמים הערביים
    • הבטחת זכויות הערבים הפלסטינים בסוגיות ספציפיות בהן נעשה עוול היסטורי, כגון סוגיית הפליטים במולדתם ("הנוכחים נפקדים") ושובם לכפריהם ועריהם המקוריות; סוגיית נכסי הווקף המוסלמי והעברת סמכויות ניהולם לבני העדה המוסלמית; סוגיית ההכרה בכפרים הערביים שרשויות המדינה אינן מכירה בקיומם וסוגיית האדמות הערביות שנושלו מבעליהן שלא בצדק
    • ולבסוף, הכרה רשמית בעוול ההיסטורי שנעשה לערבים הפלסטינים בארץ ולעם הפלסטיני בכלל, והבטחת קיצו של עוול זה וטיפול בהשלכותיו הנמשכות עד עצם היום הזה.

    ישנו, אם כן, צורך בהגדרת אסטרטגיות משפטיות שיספקו מענה לחזונות הקולקטיביים של הערבים הפלסטינים בארץ, ולשם גיבוש ופיתוח שיח משפטי שיחצה את מגבלות המשפט הישראלי ויציג חלופות משפטיות מהותיות שיבטיחו את הזכויות האזרחיות, הלאומיות וההיסטוריות של המיעוט הפלסטיני.


    למען גיבוש והשגת המעמד הרצוי לאזרחים הערבים הפלסטינים, ובכדי לעמוד בפני האתגרים הגדולים המלווים את המאבק הזה, יש לפעול למען טיפוח ופיתוח מעמדם המשפטי התרבותי והחברתי-כלכלי של האזרחים הערבים הפלסטינים. זאת, באמצעות גיבוש ופיתוח מחקרי מדיניות משפטית ואסטרטגית שתשמש לקידום ענייניו של המיעוט הערבי הפלסטיני בטווח הקרוב והרחוק כאחד. כך יוכל המיעוט הערבי ליטול תפקיד אקטיבי ויוזם בתכנון המדיניות והאסטרטגיות הקולקטיביות שלו; ולגבש חזון עתידי ברור במאבקו להשגת שוויון שיתופי מהותי ונגד האפליה הלאומית וההדרה של המדינה.



    חזרה למעלה


    מדיניות הקרקע, התכנון והבנייה לערבים הפלסטינים בישראל


    אין ספק כי המאבק על האדמה היה ועודנו לב ליבו של הקונפליקט הציוני-פלסטיני מאז קיום התנועה הציונית בסוף המאה ה-19. כבר בתחילת דרכה גייסה התנועה הציונית אמירות דתיות וחילוניות בכדי לשכנע את העם היהודי והעולם כולו בזכותה על פלסטין ההיסטורית. מונחים תנ"כיים כגון "ארץ הקודש" ו"ארץ ישראל" התמזגו עם אמירות חילוניות כגון "מולדת ללא עם לעם ללא מולדת", והיוו יחד מעין דלק שהוביל את עגלת הציונות וקיבוץ "יהודי הגולה" וקשירת עתידם בפלסטין.


    למרות שיום האדמה (1976) היה לנקודת מפנה במאבק על האדמה בין מוסדות השלטון בישראל לבין הערבים הפלסטינים – עדיין אפשרות ההשפעה של המיעוט הערבי על מערכת התכנון במדינה נותרה שואפת לאפס. שכן המערכת היא מוסד יהודי סגור ובלתי דמוקרטי.



    • הבעיות הניצבות בפני הערבים הפלסטינים מרובות ומסתעפות, אלא שענייני הקרקע, התכנון והבנייה הם העיקר וגולת הכותרת במאבק של המיעוט הערבי בשני העשורים הבאים. מיעוט זה יהיה מהקבוצות הזקוקות ביותר לקרקע: מניינם של האזרחים הערביים (שמונים כיום 1.15 מיליון נפשות – כ-18% מהתושבים) יוכפל בשנת 2020. לכל אזרח ערבי יש כיום כ-650 מטרים רבועים וב-2020 (אם לא יחול כל שינוי) יהיה לכל אזרח כ-275 מטרים רבועים לערך.

    מול תיאור מצב זה, קשה לדבר על פיתוח הכפרים והערים הערביות ללא פתרון סוגיית הקרקעות והרחבת שטחי שיפוטם. בבעלותם של הערבים הפלסטינים נמצאים 3.5% מסך שטח המדינה, אלא ש-1.5% משטחים אלו נמצאים מחוץ לשטחי השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות.


    מדיניות התכנון ומדיניות הקרקע שנקטה ישראל מיום הקמתה לא הותירו מקום לספק באשר להיות ייהוד האדמה אחד המאפיינים החשובים של המדינה המודרנית. במדינה הטוענת כי היא דמוקרטית אין כיום שוק קרקע חופשי. אין מדינה אחרת בעולם שבבעלותה 93% מסך כל שטחה תחת ההגדרה "אדמות מדינה". עוד ראוי לציין כי בישראל אין מוכרים קרקע אלא מחכירים למשך 49 שנים כשהבעלות נשארת בידי המדינה בכל מקרה.


    הסוגיות המרכזיות והעיקריות שבפניהן ניצבים הערבים הפלסטינים בישראל הינן: המשך האפליה הגזענית בחוק; ייהוד המרחב הערבי; גידול טבעי של האוכלוסייה לעומת המרחב המצטמצם והולך; החלוקה המינהלית במדינה (שטחי השיפוט של הרשויות המקומיות); היעדר ההשתתפות בקבלת החלטות; תכנון מתאר לא נאות והריסת הבתים הערביים.


    המרכיבים העיקריים של מדיניות הקרקע והתכנון הישראלית:



    • מחיקת האתרים ההיסטוריים והגיאוגרפיים הפלסטינים כדי למנוע את שובם של הפליטים הפלסטינים ולהצר על קיומם
    • העברת האדמות הערביות לבעלות יהודית גרידא ואימוץ משטר מקרקעין קולקטיבי ריכוזי ולא אינדיבידואלי
    • אי הקצאת "אדמות מדינה" לערים ולכפרים הערבים בישראל
    • הנהגת חלוקה מינהלית (שטחי שיפוט לרשויות המקומיות) שתאפשר שליטה באדמות ערביות
    • דחיקתם לשוליים, מניעת ייצוגם, והדרתם של האזרחים הערביים ממוסדות ומוקדי קבלת ההחלטות
    • הריסת הבתים הערביים והצהרה מתמדת בסכנה הדמוגרפית הערבית לעידוד התיישבות יהודית

    המלצות שיש לאמץ לסגירת הפער בתחום הקרקע, התכנון והבנייה



    • אימוץ בחוק של עיקרון הצדק החלוקתי בין כלל האזרחים במדינה, במסגרת של הדמוקרטיה ההסדרית, וביטול כל חוקי ההפקעה וכל ההסדרים וההליכים שמפלים את המיעוט הערבי לרעה
    • שינוי המדיניות הישראלית בתחום הקרקע והתכנון, החל בהכרה בעוול ההיסטורי שנעשה כלפי המיעוט הערבי הפלסטיני, כך שגבולות מדיניות הקרקע והתכנון הישראלית יחפפו את גבולות האזרחות הישראלית, ולא את העם היהודי בכל מחוזות הימצאותו. וכן אימוץ השימוש במונח "אדמות ישראליות" במקום "אדמות יהודיות" או "אדמות מדינה"
    • רה-ארגון מינהלי במוסדות הישראלים העוסקים בתחומי הקרקע, התכנון והבנייה, באופן שיביא לביטול שיתופם של ארגונים ונציגים לא ישראלים (יהודים לא ישראליים) ובמיוחד הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל, ומתן ייצוג הולם ומהותי למיעוט הערבי במוסדות הללו
    • הרחבת שטחי השיפוט בפועל של הכפרים והערים הערביות. כך שיובטח צירוף אדמות ציבוריות (אדמות מדינה) לשטחים אלה
    • אימוץ שיח חדש בענייני הקרקע והתכנון, שיכלול דרישה לאי אכיפת חוק התכנון והבנייה הנוכחי על האזרחים הערביים ויישוביהם, עד אשר יושג שוויון בינם לבין האזרחים היהודים ויישוביהם. על כן יש צורך בתוכנית מתאר חדשה ומיוחדת למיעוט הערבי, שתושתת על צדק חלוקתי ותהלום את צורכי המיעוט הערבי ואת רוח הדמוקרטיה היחסית הרצויה במדינה. תוכנית זו יש בה כדי לפתור סוגיות התלויות ועומדות זה שנים רבות, כגון הפליטים הפנימיים, נכסי הווקף המוסלמי, הערבים בנגב והבטחת שותפות אקטיבית של המיעוט הערבי בבעלות על המרחב הציבורי ובניהולו.

    כדי להשיג את המטרות הנ"ל, יש להביא בחשבון כי:



    • המדובר באחת הסוגיות הרגישות ביותר ביחסי יהודים-ערבים בארץ. שינוי כולל בכיוון השגת שוויון מלא לאזרחים הערבים בתחומי הקרקע והתכנון כרוך בשינוי כלשהו במטרות המדינה ובהגדרתה ממדינת היהודים למדינה המאמצת את העיקרון של דמוקרטיה הסדרית. לכן אי אפשר להצביע על כלי אחד ויחיד להשגת המטרות הנ"ל. על כן, מציע נייר זה דרכי מאבק שונות עם לוח זמנים ברור
    • ישנן סוגיות שניתן להשיג תוך פרק זמן קצר יחסית, ע"י שימוש בכלי המאבק הקיימים והאפשריים במשטר הישראלי כגון מאבק ציבורי ומשפטי – דבר הכרוך בהכוונת האזרחים הערביים וארגוניהם. אלא שכדי להשיג את המטרות האסטרטגיות ואת השינוי המבני, יש לאמץ דרכי פעולה חדשות שבראשן חיזוק הפעילות הציבורית, מחד גיסא, והסנגור הבינלאומי מאידך גיסא. זה לא יקרה ללא התגייסות ציבורית וארגונית והעצמת הקאדרים המקצועיים והפוליטיים הערביים
    • שינוי דפוסי המאבק הערבי והערבי-יהודי בריבוי מסלולים ובכיוון הסלמת המאבק עשוי להעלות שאלות חדשות באשר למצבם ומעמדם של הערבים הפלסטינים במשטר האתנוקרטי הישראלי.

    חזרה למעלה



    אסטרטגיית הפיתוח הכלכלי של הערבים הפלסטינים בישראל


    בעייתיות המצב הקיים: הבעייתיות של כלכלת האזרחים הערבים הפלסטינים בישראל באה לידי ביטוי ב:


    1. הרמה החינוכית והמקצועית הנמוכה של כוח העבודה הערבי ורמת ההשתתפות הנמוכה בכוח העבודה האזרחי.
    2. השתלבות מעוותת בכלכלה ובשוק העבודה, שבאה לידי ביטוי ב:



    • רמת ואיכות החיים הנמוכות בהשוואה למגזר היהודי, ובו בזמן העלייה ברמת החיים והצריכה בהשוואה לעבר בקצב מהיר יותר מהפיתוח הכלכלי והעלייה ברמת ההכנסה.
    • גורמים תרבותיים וחברתיים מובנים המסייעים בהעלאת רמת הצריכה ובשימוש בדרכי חיסכון שאינן תורמות לפיתוח הכלכלי.
    • תלות כלכלית המושפעת מעמדות הממשל המרכזי והציבור היהודי, התפתחויות פוליטיות וצבאיות בארץ ובאזור והתלות הנשענת על קצבאות הביטוח הלאומי.

    חקרנו את סוגי הפעילות הכלכלית, רמתה וההחזר שלה והגענו למסקנה כי החלופה הטובה ביותר שעומדת בפני האזרחים הערביים היא ההשתלבות בסדר הכלכלי החדש דרך תוכנית פיתוח שבבסיסה המרצת המשאבים הכלכליים, תוך יישום מנגנון כולל של רווחה חברתית שיבטיח מינימום של שירותים ורמת חיים לשכבות העניות והקמת מערכת סולידאריות חברתית שתתרום להפחית את מידת העוני ולהעמיד הזדמנויות שוות לכולם.


    באשר ליחסים בין הכלכלה הערבית לכלכלה הכללית בישראל, החלופה ברורה יחסית: שכן גורמים כגון נפח השוק בישראל, הפיזור הדמוגראפי של האזרחים הערביים ורמת הפיתוח הכלכלי בערים ובכפרים הערביים אינם מאפשרים היווצרות כלכלה אתנית בדמות "Enclave". בנוסף לכך, עמדת המדינה והרוב היהודי כלפי האזרחים הערבים אינה מאפשרת התפתחות כזו, בנוסף לעניין דלותם של המשאבים הכלכליים המצויים.


    בנוסף לכל, המדינה עברה דרך ארוכה בתהליכי ההפרטה וזכתה להישגים ממשיים מהגלובליזציה בה השתלבה בהיותה יצרנית חזקה ומפותחת באחד הענפים הכלכליים השולטים בכלכלה העולמית. גם במישור היחסים הבינלאומיים המצב אינו שונה מזה השורר בארץ. הקבוצה שתשתלב בתהליך מעמדה של כוח וייצור ויהיה לה כוח עבודה הדרוש בשוק המשתנה – תזכה להישגים כלכליים ותשפר את מעמדה חברתית וכלכלית.


    בהסתמך על כך, החלופה הטובה ביותר של האזרחים הערביים היא פיתוח דו-מסלולי: מחד גיסא, ההשתלבות בשוק העבודה ובכלכלה הישראלית על בסיס זכותם כאזרחים להזדמנות שווה בשוק העבודה והיזמות; ומאידך גיסא, יצירת דינמיקה פנימית בעלת אופי אתני בתנועה הכלכלית. שתי המגמות יביאו להגברת ההזדמנויות בחברה הערבית, לשחרור יחסי מהתלות ולהרגשת סולידאריות חברתית.



    • יעדי על

    1. יצירת חברה חדשה מבחינת מאפייניה המובנים ודרכי התמודדותה עם החיים וההליכים הכלכליים העיקריים (ייצור, הפצה וצריכה).
    2. השתחררות מהתלות הכלכלית ומההיסמכות על הקצבאות ההולכות ומצטמצמות כתוצאה מהמדיניות הכלכלית חברתית משנת 2001.
    3. הפחתת אחוז העניים והפחתת עומס העוני (ההבדל בין רמת ההכנסה לקו העוני). תמיכה בפלחים שידם אינה משגת רמת חיים נאותה מסיבות אובייקטיביות שאינן קשורות בהם.
    4. להביא למצב של רמה מינימאלית של השפעה מתנודות השוק הנגרמות כתוצאה מההאטה בפעילות הכלכלית והשתלבות העובדים הזרים והשינויים במאזן ההיצע והביקוש – במטרה להפחית את רמת האבטלה והתעסוקה החלקית.
    5. יצירת אווירה חיובית מבחינת השתייכות, קיום עורף חברתי תומך וחברה סולידארית והרצון בנתינה. בנוסף להצרת הפער בין שכבות החברה הערבית.



    • כלים ליישום התוכנית

    ראשית – התוכנית מחייבת הקמת מוסד מיוחד לפיתוח כלכלי ע"י ועדת המעקב העליונה. המוסד יכלול ועדת היגוי המייצגת את ועדת המעקב העליונה; ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות; ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי; מועדון אנשי העסקים הערביים ומומחים לכלכלה. כמו כן על הוועדה לכלול נציגים של כלל האזורים הגיאוגרפיים.


    תפקידי הוועדה יהיו: הגדרת השיטות והכלים להשגת המטרות הספציפיות של הפיתוח הכלכלי; תיאום בין כל הצדדים הרלבנטיים; מעקב אחר יישום התוכנית ובקרת פעילותם של כלל הארגונים והמוסדות המשתתפים ביישום התוכנית.


    שנית – המוסד המוצע ייזום את הקמתם של מוסדות לפיתוח כלכלי, תוך תיאום בין כלל הארגונים והמוסדות הרלבנטיים כדי להבטיח כי הפעולות השונות ישלימו זו את זו. הפרדנו בין המשימות של הפעולות והמוסדות בתחומים הבאים: עשייה פוליטית; חינוך וכוח עבודה; מחקרים כלכליים; תפקיד הרשויות המקומיות הערביות; השימוש בפוטנציאל של הנשים בייצור; סיוע לשכבות החלשות; הכוונת תוכנית הפיתוח לפי הצורך; והמגזרים המרכזיים בהנעת הפיתוח. כמו כן קבענו כי שני המגזרים החשובים להנעת הפיתוח הם התשתיות והחינוך.



    • פעולות אופרטיביות

    1. התוכנית מחייבת שילוב כוחות בין צדדים רבים, כשארבעת הצדדים העיקריים הם ועדת המעקב העליונה; ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות; חברי הפרלמנט הערביים ובעלי ההון הערביים.
    2. העשייה הפוליטית הינה גורם יסודי ומכריע ליישום תוכנית העבודה המוצעת.
    3. העבודה לפיתוח כוח האדם דורשת שנים רבות. עד להקמת התשתיות ניתן יהיה לפעול דרך ארגונים קיימים – כגון העמותה להכוון לימודי – כדי לכוון תלמידים אל מקצועות הדרושים לפיתוח כלכלי ובמיוחד אל מקצועות טכניים. בנוסף, הקמת מוסדות להכשרה מקצועית-טכנולוגית מצריכה שכנוע משקיעים להקים מוסדות מומחים תוך מאמץ להשגת תמיכה כלכלית מהרשויות המקומיות וקרנות בינלאומיות.
    4. יישום התוכנית מצריך להתחיל מיד בהקמת מרכז מחקר מומחה שיחזה ויעקוב אחר ההתפתחויות הכלכליות והחברתיות, יחקור את מאפייני כוח העבודה ויצביע על הדרכים שיש לנקוט כדי להפיץ את המידע והנתונים הדרושים כך שישרתו את התכנון של בעלי עסקים ויזמים. נוכח בעיית מיעוט השתתפות הנשים בייצור יש להתרכז בחקר המגבלות החברתיות והתרבותיות על העלאת אחוז השתתפותן.
    5. עידוד השתתפות נשים בשוק העבודה מצריך להתחיל מיד בהקמת ועדה לאיתור שיטות עידוד הקמת עסקים בערים ובכפרים הערביים והקמת קרן מיוחדת שתעניק מלגות סיוע ליוזמות ייצור לנשים ערביות. יש להביא בחשבון את אפשרות הקמת סניפים לרשתות השיווק, השירותים והמסחר בהם יוכלו הנשים לתרום באופן ניכר.
    6. הקמת ועדה שתתמחה בעבודה להשגת מלוא זכויות העובדים הערביים, ובפרט העובדות הערביות.


    חזרה למעלה



    אסטרטגיית הפיתוח החברתי של הערבים הפלסטינים בישראל


    חשיבותו של הפיתוח החברתי נעוצה בסיבות הבאות:



    • חברה בריאה היא תוצר של פעילות חברתית המאופיינת במוביליות וסולידאריות
    • על היחידים בחברה לתכנן ולפעול למען השגת מטרות שיקבעו בעצמם, ולא להפקיד את גורלם בידי שלטון ממשלתי
    • השתתפות אקטיבית של הפרט בפיתוח החברה חשובה כדי למנוע את הרגשת הניכור של היחידים ביחס לחברה הרחבה, את אובדן השליטה ואת התחושה כי השתתפותם אינה משמעותית או יעילה
    • השתתפות מוגברת בענייני חברה הינה יסוד הכרחי לבניית חברה דמוקרטית.

    גיבוש אסטרטגיה לפיתוח חברתי מצריכה הבנה עמוקה של המבנה החברתי ושלבי ההתפתחות שלו, ובמיוחד לגורמים והמשתנים הפועלים ואשר מגדירים את דמותו ואת מאפייניו של מבנה זה. על כן חקרנו את ההתפתחות ההיסטורית של המבנה החברתי של הכפר הערבי, את מערכות ומנגנוני הבקרה הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים ואת האפשרויות של האזרחים הערביים לשנות את מצבם.


    כשחקרנו את המבנה החברתי כיום הצגנו את ההתפתחות שחלה בשלוש הצלעות של מבנה זה (היחידות החברתיות העיקריות: המשפחה, המשפחה המורחבת "החמולה", העדה הדתית) ובמערך המוסדי. וכן את האופן בו השליכה התפתחות זו על אופי האישיות של הפרט. עולה כי השינויים הביאו לפירוק המשפחה המורחבת כיחידה כלכלית ולהיחלשות תפקידה החברתי (למעט באירועים חברתיים). לעומת זאת הפכה המשפחה הגרעינית ליחידה האחראית במישור הכלכלי והרגשי. המשפחה המורחבת עדיין קיימת במובן הפסיכולוגי ועדיין מקיימת חלק מתפקידיה החברתיים המסורתיים. החמולה שימרה את מהותה אך שינתה את מעמדה ואת הפונקציות המסורתיות שלה (בחירות מקדימות לבחירת מועמד החמולה, מרבית מועמדי החמולות משכילים).


    עוד עלה כי הפטריארכאליות עודנה התכונה השלטת במשפחה הערבית הפלסטינית, גם בקרב משפחות בהן שני בני הזוג משכילים. נחיתותה של האשה היא פועל יוצא של המשטר הפטריארכאלי. מעמד הוא אם כן תוצר של מצב מובנה. המחקר מציג את כלי השליטה ונחיתות האשה, שכוללים את המנהגים והמסורת, ערכי הכבוד, הבושה והאלימות, מניעת האשה והימנעותה מלפנות למוסדות הרשמיים ושלטונות החוק, ואת השפעתן השלילית של המדינה והאידיאולוגיה של החברה היהודית לשינוי החברתי. חשוב להדגיש כי יחסן של המפלגות והתנועות הפוליטיות הערביות בישראל אל הסוגיות החברתיות ובראשן סוגיית האשה אינה שונה מזו של תנועות השחרור בעולם השלישי.


    המחקר הראה כי ישנן התפלגויות אנכיות עמוקות בדמות ההשתייכויות המשפחתיות, החמולתיות והעדתיות. וכן התפלגות אופקית על בסיס מגדרי, בנוסף לשסע המעמדי שהולך וגדל ומתחיל להשפיע על ההתנהגות והיחסים החברתיים.


    המחקר מציג את המבנה המוסדי שכלל את הרשויות המקומיות, המפלגות הפוליטיות וארגוני החברה האזרחית. לגבי הרשויות המקומיות מצאנו כי בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 נראה כי החברה הערבית בישראל נמצאת בהליך של התפתחות ועיור ברמת הניהול, הארגון והמנהיגות. בשנים האחרונות התחלנו להיווכח כי תהליך זה היה מוגבל מאוד ולא האריך ימים – הניהול המסורתי נמשך ואף העמיק והתרחב, התעצמו תופעות של שחיתות, מינהל לא תקין והמשך של משטר פטריארכאלי. מצאנו את תופעת הדרת הנשים מהשתתפות בבחירות המקדימות בחמולה, בבחירות לרשויות המקומיות כמועמדות, נציגות ציבור ושותפות לקבלת ההחלטות. ובניגוד לצפיות, המפלגות והתנועות הפוליטיות לא פעלו לארגון החברה דרך הקמת ארגונים אזרחיים וחברתיים שיספקו שירותים ליחידים וקבוצות הנזקקים. בנוסף, במוסדות הפוליטיים בלט היעדרו של שיח בעל אופי חברתי או תרבותי, ואין ויכוח בין המפלגות הפוליטיות סביב סוגיות חברתיות ובעיקר סביב סוגיות הנשים והמצוקה הסוציו-אקונומית והנגעים החברתיים השונים. המדיניות של המפלגות ושל מרבית המוסדות היתה ונשארה מדיניות של הסוגיות הגדולות (במיוחד הבעיה הפלסטינית והיחסים עם המדינה), ולא מדיניות של ענייני היומיום שמעסיקים את האנשים וגוזלים את משאביהם; עניינים אלה נדחים למועד מאוחר יותר שאיש אינו יודע מתי יגיע. הדוגמה הבולטת ביותר לעמדה החברתית של המפלגות ושימורן את מהות המשטר הפטריארכאלי, היא אולי אי שיתוף הנשים ברוב העשייה הפוליטית. בהקשר זה, חשוב לציין כי עד כה נבחרו שתי נשים ערביות לכנסת אך בחסות מפלגות ציוניות.


    בהציגנו את הארגונים האזרחיים הצבענו לא אחת על חולשת המערך הארגוני של החברה הערבית; שבאה לידי ביטוי בהיעדר ארגונים אזרחיים שפועלים למען צמצום הפער שהמדינה מותירה כשאינה ממלאה את תפקידה במתן שירותים. הצבענו גם על החלל הריק שהותירה התנערות המוסדות החברתיים המסורתיים מתפקידם והשינוי שחל ביחסים החברתיים ששררו בעבר – יחסים המושתתים על סולידאריות חברתית ומנגנון מוסכם של ערכים ומינהגים. את החלל הזה לא מילאו המפלגות הפוליטיות ולא הרשויות המקומיות הערביות. אפיינו חסך בשני סוגים של ארגונים:


    1. ארגונים הפועלים להגנה מפני נגעים חברתיים ולטיפול בתוצאותיהם לכשיופיעו;
    2. ארגונים הפועלים לבקרה פנימית ומקימים מכניזמים לארגון חיי החברה בין קבוצות ויחידים, כגון יישוב חילוקי דעות וגישור בסכסוכים.


    לפי המחקר נותר המערך הארגוני חלש כתוצאה משליטת הגחמות הפרטיות והאינטרסים המשפחתיים בכל הארגונים המקומיים והארציים. דבר שהביא לירידת הרמה הארגונית והתפקוד הפונקציונאלי, להיעדר תיאום בין הארגונים והמוסדות השונים ושיתוף פעולה רופף.


    בחקר השלכת המצב המובנה על אופי האישיות של הפרט, בחרנו להתרכז בפלח חשוב בחברה – המשכילים. בהיותו פלח בעל סיכוי טוב למלא את תפקיד סוכן השינוי החברתי בחברה הרואה בו את האליטה שלה. עלה כי אופי התנהגותם של המשכילים התאים למבנה החברתי המסורתי ובחלוקות החברתיות המעוותות, האנכיות והאופקיות, ובמערך הארגוני (הרשויות המקומיות; המפלגות הפוליטיות; מערכת החינוך; ארגוני החברה האזרחית וכו’) ויצר עמדות המנוגדות לשינוי חברתי ומנטאליות המנוגדת לעבודת צוות ולאינטרס הקולקטיבי.



    • מטרות אסטרטגיית הפיתוח

    1. תוכנית הפיתוח החברתי היא תוכנית רחבה מאוד שכוללת את כל תחומי חיי החברה. מאחר שתוכנית החזון העתידי היא רב-תחומית וכולל תוכניות אסטרטגיות רבות, נייר עמדה זה מתרכז בפן של היחסים החברתיים ובמערך הארגוני שביניהם.
    2. מטרת הפיתוח החברתי היא לייצר סביבה בריאה וידידותית שמבטיחה סולידאריות חברתית ובה נהנים האנשים מאיכות חיים טובה יותר. משמעותה היא העלאת מעמד האשה דרך מאמץ להשוותה לגבר בכל התחומים ובמיוחד בתחום ההגשמה העצמית.
    3. השתתפות מקסימאלית של ארגונים ויחידים משני המינים ומכל הקבוצות לכיוון השלב שבו הם מנצלים מקסימום משאבים חומריים ואנושיים באופן אופטימלי.
    4. טיפול בנגעים החברתיים שגוזלים את משאבי החברה ומזיקים למרקם היחסים החברתיים והופכים את החברה לאוסף של יחידים מנוכרים.
    5. יצירת הומוגניות בין קצב הצמיחה והפיתוח ברובד המבני לבין קצב הצמיחה והפיתוח ברובד המקומי והפרטי.
    6. השגת איזון בין אינדיבידואליזם במובן של הגשמה עצמית – אינדיבידואליזם בשל ויצירתי – לבין האינטרסים הקולקטיביים.
    7. הבטחת נורמה חברתית נכונה ותומכת בזהות הקולקטיבית. היינו, השילוב בין החברתי לפוליטי והפחתת עוצמתן של השסעים החברתיים במגבלות המקובלים של הפלורליזם, והגברת הפוטנציאל לארגון פנימי.



    • שיקולים שיש להביא בחשבון

    1. הטיפול בסוגיות החברתיות מצריך תהליך של מפנה מובנה ועמוק שיביא לשינוי בערכים השולטים, בקודים החברתיים, בהתנהגות, במבט למעמד האשה ובחלוקת התפקידים בין המינים.
    2. ישנן סוגיות חברתיות שלא ניתן לטפל בהן ולתקנן דרך רפורמה מוסדית, כגון קנאות חמולתית ומשפחתית וניצול המפלגות לקנאות זו. הטיפול והתיקון הם פועל יוצא של שינוי הקונספט, העמדות וההתנהגויות של היחידים.
    3. יש לשים לב להבדלים משמעותיים במידת המודרניזציה ומידת השינוי אותה חווה החברה. קיימים הבדלים גדולים ברמת ההשכלה, בניסיון הארגוני (במיוחד עם ארגונים דמוקרטיים) ובמידת קיום המשאבים החומריים והאנושיים.
    4. ישנם הבדלים גדולים ברמת מורכבות החברה שבתוכה מתחולל הפיתוח. ככל שמורכבות החברה (שנבחרה כיחידת פיתוח) ונפחה גדלים, כך פוחת מספרם הכולל של התושבים המשתתפים בתהליך ועולה מספרם של הארגונים המשתתפים.
    5. האיזון בין משימת השגת המטרות והזהות או בין יעדי שימור הקבוצה והקולקטיב, מהווה שיקול חשוב – איזון בין הסוגיות הלאומיות לחברתיות;
    6. התעלמות מחילוקי דעות בנושאים רגישים כמו כבוד ורגשות. מנגד, התמקדות מוגזמת בעניינים כאלה עלולה לסכן את המשכיות תהליך השינוי, כ

    תגובות
  • נושאים: מאמרים

    34 תגובות

    1. דג אילם הגיב:

      קראתי את כל המסמך הזה, שעבדו עליו בכירי האקדמאים הערביים במשך שנה ארוכה – וליבי ליבי עליהם.

      זה קצת כמו מסמך שחיברו קבוצה של נאנסות – כיצד עליהן לנהוג בכדי להימנע ממעשי אונס נוספים.

      הבעיה היא לא העדר חזון או זהות של הפלסטינים. הבעיה היא העובדה ש-100% מהציבור שאינו פלסטיני בישראל הוא ציוני – כלומר, רוצה מדינה יהודית שבה זכויות יתר לקבוצה אתנית אחת על חשבון השאר. מדינה המעניקה פריבילגיות על פי השתייכות אתנית ומוצא, ולא מעניקה שוויון מלא לכל האזרחים ללא שום הבדל. מדינה בה קבוצה אתנית אחת מונעת זכויות פוליטיות מקבוצה אתנית אחרת רק בשל אתניותה.

      החזון אינו להעתיק את הרעיון הציוני וליישמו בערבית, אלא להבין שמדינה יהודית הוא רעיון שגוי, ויש לייסד מדינת כל אזרחיה, על בסיס שוויון מלא. ובמסגרת זו, מי שרוצה לקיים כל מסגרת השתייכותית: דתית, רעיונית, תרבותית – יוכל לעשות זאת כמו בכל מדינה אחרת בעולם.

    2. גרציאלה סאנדרס-הארדימן הגיב:

      אז האם יחס שונה הוא בהכרח מפלה? בג"צ קבע היום שחוקי וצודק לתת תנאים משופרים ליוצאי צבא ושירות לאומי, בניגוד לטענות עדלה (וכמדומני שמנהיגי ארגון זה הם ראשי "בני הכפר" או "בני הארץ" חסן ג’ברין ושות’). רוצים הלוואות בתנאים טובים יותר, תתגייסו לצבא של המדינה *שלכם* או תעשו שירות לאומי לטובת המדינה *שלכם*. או שמא פתאום היא לא שלכם בעצם? אז תעשו שירות לאומי ברשות הפלשתינאית ותבקשו ממנה הטבות בהתאם.

      אקליפטוס הוא לא בן הכפר או בן הארץ? או שמא הוא "זר" בגלל שמקורו באוסטרליה?

    3. ראובן קמינר הגיב:

      עוד נספיק לדון לעומק ולרוחב במסמך החשוב
      של ועדת המעקב. אך ברצוני להגיב כבר בשלב זה על דבריו העניניים של יונאס.
      קיימים שני הבדלים איכותיים בין שאלות הזהות של המזרחיים בישראל ובין אלה של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל.
      1) מדובר בתביעות לזכויות קולקטיביות לאומיות בנוסף לתביעות לזכויות אזרחיות.
      המצוקה בתחום הלאומי היא כללית ומעמיקה מדי יום ביומו. ויש הכרה כללית בציבור הזה שאי אפשר להמשיך ככה.
      2) אפשר לחוש את הסגנון של אליטה אקדמית בחיבור המסמך. אך אליטה זו – עם כל מגבלותיה – היא אליטה "יציגה" שמדברת כבר היום בשם של מאות אלפים.

    4. ר. אגבריה, מוצמוץ הגיב:

      אם כבר מדברים על רב תרבותיות ובדלנות לאומית, מדוע לא תפרסמו את המניפסט הזה בערבית? מדוע לאלץ אותי לקרוא משהו ערבי בעברית?

    5. יובל זפיר הגיב:

      האם פלשתין ההיסטורית לא כוללת אף את עבר הירדן, שנקרעה בהחלטת צ’רצ’יל בשנות העשרים והועברה להאשמים?
      אם כך, מה דינם של ההאשמים, ומה צריך להיות מעמדם של הפלשתינים בממלכת ירדן, לפי כותבי המניפסט?
      שיתכבדו ויסבירו את עמדתם, לשם השלמות.

    6. נמרוד ברנע הגיב:

      אני מציע לצוות האתר ולמנסחי המסמך לאפשר הורדה של המסמך כקובץ אל המחשב הפרטי בדוגמאת PDF או DOC לצורך אפשרות של הפצת המסמך ויצירת דיון אמיתי על הנושא החשוב והכאוב הזה.

    7. יונאס הגיב:

      המסמך הוא עדות מאלפת למנגנוני הדכאנות המיושמים בכל יום ועל כן הוא מבורך. עם זאת לא יכולה לחמוק ממני התחושה שהוא אינו מייצג זולת האליטה הפוליטית-אינטלקטואלית שעסקה בכתיבתו. חזון בדמות "בברלי הילס 90210″ עם תרגום לערבית חוטא למורכבות התהליכים החברתיים והאתניים במסגרות הזהות שנזכרו במסמך.
      די אם נשאל מה מצבה של מסגרת הזהות ה"מזרחית" לאחר 30 שנות מאבק בהגמוניה כדי לצייר תמונה פסימית לעתיד.

    8. שם המשחק: בדלנות הגיב:

      המסמך הזה נשמע כמו המשלים הערבי של *האיחוד הלאומי*

      אפשר כמובן להתווכח עם הנראטיב ההסטורי המעוות המוצג במסמך, אבל לא סביר שפנאטים שטופי מוח המוחזקים בעיני עצמם "משכילים", ככותבי המסמך, מסוגלים לראות משהו החורג משדה הראיה שהותיר כיסוי העיניים האידאולוגי שהתרגלו לעטות.

      נשאלת השאלה, עם זאת, אם רצון הערבים הישראלים להתבדל מבחינה לאומית, פוליטית, תרבותית וחברתית מהיהודים הישראלים כל כך עז ובסיסי, מדוע ההתנגדות הקשה להסתפח (במסגרת חילופי שטחים)למדינה הפלסטינית שתקום בע"ה במהרה בימינו?

      כך לא ימצאו עצמם נגד רצונם "בגבולות המדינה היהודית", לא "יאלצו" לשאת אזרחות ישראלית, לא יהיו מיעוט החי "בצל" המדינה היהודית השנואה, ולא ירגישו מנותקים בעל כורחם משאר האומה הערבית המפוארת.

      לא נותר אלא לאחל לכותבי מסמך זה: אל תחיו ב*צל היהודי*, רבותי המלומדים, צאו להשתזף ב*שמש הערבית* הנפלאה והמבורכת. עלו והצליחו, וברוך שפטרנו.

      (מעניין רק לדעת אם מנסחי המסמך מייצגים באמת את רצון הערבים בארץ, או שזו דעת מיעוט עם יומרה ללא כיסוי. במקרה האחרון ניתן לומר שטיפש זרק אבן לבאר, ומאה חכמים לא ישכילו להוציאה עכשיו).

    9. יובל הלפרין הגיב:

      אין כאן שום בדלנות, אולי יש הדגשת יתר על מרכיב הזהות. הרושם שנוצר הוא שכל יהודי הוא ציוני, לכן צריך לתת מקום ל"נרטיב" הפלסטיני.
      אני מעדיף ראייה דיאלקטית. לא "נרטיבים", אמת א’ ואמת ב’ שיכולןת לדור בכפיפה אחת, אלא "תזה" ו"אנטי תזה" הפועלות על בסיס מציאות אחת, ולכן עתידות להתנגש וליצור סינתזה.
      מרכז הכובד של הוויכוח לא צריך להיות "ערבים" מול "מדינה יהודית", אלא מדינה יהודית מול מדינה שוויונית, אזרחית, דמוקרטית.
      יהודים צריכים להתגייס לתמיכה אקטיבית במסמך, וכך יישחקו שרידי הגורם ה"נרטיבי" שבו לטובת האלמנט האידיאולוגי-קלאסי.
      זו הזדמנות להעלות מעפר הכבשנים את מסורת ההתנגדות היהודית-חילונית לציונות: של הבונד, של יהודים שהשתלבו במפלגות קומוניסטיות, אפילו הביקורת על הציונות שבאה מאגפי מרכז-ימין (עם כל הסלידה שלי מיהודים אוהדי ביסמארק, נפוליאון השלישי או רוזוולט).

      מדינה שאינה של כל תושביה היא מדינת אפרטהייד גזענית. דרום אפריקה נשארה דרום אפריקה, אף שקמה על בסיס אפרטהייד. ישראל תישאר ישראל (אולי בשם אחר) גם לאחר שתעבור דה-ציוניזציה, אף שקמה כיוזמה של התנועה הציונית.

    10. הנרייטה הגיב:

      פגם יסודי של המסמך הנ"ל הוא חוסר הבהירות לגבי הקמת ישות פלסטינית לאומית בכל שטח שישוחרר ממדינת ישראל, ובאי בהירות זו, משחקים מנסחי המסמך היישר למדיניות הציונית הדכאנית והגזענית של ייהוד מדינת ישראל.

    11. יעל הגיב:

      אז לפרסם חומר באנגלית ובגרמנית אתם יכולים, אבל בערבית לא? Come-on….

      ואגב שירות לאומי, זה לא חייב להיות בארץ. מכירה גם כמה צעירים מהשמאל שעשו שירות לאומי מהפכני ("אדום") בתור מוצ’ילרוס באמריקה הלטינית. זאת גם אפשרות.

    12. ראובן קמינר הגיב:

      לכובד
      ר. אגבריה
      מומוץ

      תודה על הערתך.

      היינו שמחים אילו היו בידינו המשאבים והכישורים כדי לפרסם חומר שמקורו בערבית בשפה זאת.

      אני בטוח שאשפר לקבל את המסמך בערבית על ידי פנייה לועדת המעקב.

      בברכה ראובן קמינר

    13. ליובל הגיב:

      עם כל הכבוד, השאלה איננה מה *אתה* מעדיף (דיאלקטיקה וכו’) אלא מה מעדיפים הערבים הישראלים (או – הפלסטינים ב-ישראל, כלשון המסמך. נראה שהתיעוב ודחיית ההשתייכות כל כך עמוקים פה שהם מתבטאים אפילו בבחירה לשונית שדוחה צורת סמיכות. הם אפילו לא פלסטינים ישראלים, הם פלסטינים שאתרע מזלם לשכון בתוך גבולות מדינת ישראל).

      כותבי המסמך אינם מסתפקים בשימור זהות תרבותית (כמו שמקובל אצל מיעוטים אתניים בארצות המערב), שוויון הזדמנויות כלכלי ושוויון אזרחי, אלא דורשים שוויון לזהות *לאומית* ערבית. הם לא מסתפקים בכינון מדינת לאום בעלת זהות ערבית טהורה – פלסטין, אלא דורשים לבטל במקביל את הזהות הלאומית היהודית של מדינת ישראל.

      כמו כן, ה"אסטרטגיה" המוצהרת של החזון מתמקדת בפעולה לפירוק דה-פקטו של החברה הישראלית לחברה יהודית וחברה ערבית בכל הרבדים האפשריים על ידי הקמת מוסדות אלטרנטיביים ערבים למוסדות המדינה, שאמורים לשרת באופן אקסקלוסיבי את הערבים, והידוק הקשר בין החברה הערבית בישראל לבין האומה הערבית.

      נראה שוועדת המעקב תופסת את המטרה של "הפלסטינים בישראל" בהקמת מדינה בתוך מדינה (שלב ביניים בדרך להשתלטות – לפי הדגם של חיזבאללה בלבנון?)

      אם גוף פורמאלי *יציג* יהודי היה יוצא עם מסמך כזה, זעקות השבר של השמאל הרדיקאלי היו נשמעות מקצה הארץ ועד קציה.
      במקום לעבוד על אינטגרציה של סקטורים שונים בחברה הישראלית, יש פה מאמץ מוצהר ליצור הפרדה.

      כותבי המסמך מזכירים ילד דחוי שנעלב עמוקות, ומאמין ש"שוברים את הכלים ולא משחקים" זה הפיתרון למצוקתו.

      מלשון הדברים משתקפת גם אמונת שוטים עוורים שאינם לומדים מנסיון עצמם, שהנזק בהפניית גב לרוב הישראלים יהפוך בלתי משמעותי, כי שאר הערבים בעולם עומדים בזרועות פתוחות לקבל אותם לחבורה במעמד של שווים. עניין מופרך בדיוק כמו האטרקטיביות המדומה של העולם הערבי, שהוא שסוע, מלא בקונפליקטים פנימיים, ריאקציוני מבחינה פוליטית-פנימית, ובלתי שוויוני בעליל.


      כאן המקום להבהיר כי ההתנגדות למסמך איננה לדרישה לשוויון אזרחי, ואף לא לדרישה לתיקון עוולות העבר וההווה, אלא למגמות הבדלניות לאומניות שעומדות בבסיסו.

      כותבי המסמך אינם לוקחים בחשבון שהמאמץ להפריד את הציבור הערבי משאר החברה יעמיק את האנטגוניזם שקיים היום, ושחידוד הבדלים והעמקת העויינות הם הדרך הבדוקה להרעת מצבו של מיעוט, לא לשיפורו.

      אפילו ברמה הביורוקראטית, מכניזם של אפלייה פועל בצורה יעילה יותר מול קבוצה מאשר מול יחידים. כותבי המסמך שואפים לאפלייה מתקנת, אבל מה שהם יקבלו *בפועל* כתוצאה מהשיח המכוער הזה הוא העמקת האפלייה הקיימת.

    14. בדש"פ הגיב:

      חזון נפרש.
      אנני יודע אם התאריך 12.12.06 הוא אכן הראשון מבחינה כרונולוגית בו יצא ”החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל" לאור.
      אני הייתי מכל מקום,מאמץ אותו-בשל יחודיותו הסיפרתית ובשל הופעת המסמך המדובר ב"הגדה השמאלית" באותו זמן-כתאריך פרסומו הרשמי.
      זאת משום שמדובר בארוע היסטורי.
      תוכנו,אננו רק מפרש קידמי,בספינת השלום הישראלי/פלסטיני העתידה להפליג במהרה בימינו,אלא גם רוח גבית ותזכורת (מפה).
      שמו של המסמך מלמד,שקמה לנו קבוצת הנהגה חשיבתית,בעלת ראיה היקפית.המסוגלת לאמץ לא רק כוון,אלא גם יעד ממשי,ולהעמיד אל חופיו אבוקה בוערת שתשמש לו כמגדלור.
      למעיין בדפיו-שעוד ילמדו שנים רבות בהרבה מוסדות בארץ ובעולם-נגלית ברכת הדרך הצלחה לשלום ותנאיה.
      למי שלא חש בפרץ הרוח המרענן הנושב מבין עליו,יש כנראה עור פנים של פיל.
      שהרי שושביני השלום בין ישראל ופלסטין,הם ערביי ארץ ישראל.
      בלעדי הסכמתם וברכתם,לא יכון שלום אמת בינינו לבין שכנינו.
      ויותר ממה שמקפל ה"יש" שבתוכו,ה"אין" הוא עיקרו:
      כמו כל מפרש חלוץ (קידמי),שאמור לשמש את הספינה במצב של תנועה מלאה,נסמך על החרטום ונפרש מלוא רוחבו רק ברוח גבית חזקה-
      והוא ה"יש",
      כך המפרש הראשי-המשתלשל מראש התורן,נאחז במנור ומשמש ככוח מניע עיקרי-
      הוא ה"אין".
      מהו אם כן אותו מפרש ראשי חסר,שיוכל להביא את ספינתנו למשט מלא,בו נוכל גם לפרוש את "החזון"?
      התשובה היא כמובן פשוטה:
      חוקה דמוקרטית כהילכתה.
      גם הפתיח ב"החזון הע"פ (ערבי פלסטיני)”,
      מדבר על "דמוקרטיה השתתפותית".
      ז"א,עד שלא תיכון בישראל חוקה דמוקרטית אמיתית,חזון ה"שיתופיות",יהיה יעד בלתי ניתן להשגה.
      הימין ומנהיגיו,כבר זיהו את הפוטנציאל הגלום בה ומכינים לקראתה את הרקע המדיני.
      כאן המקום להזכיר שאופי החוקה-למרות שהוא עומד למשפט העמים ולביקורתם ונתון לשינויים עם הזמן-יקבע על פי כותביו.
      ביצירת החוקה באופן ישיר או עקיף,עוסקים כיום בישראל כמה גופים ומוסדות (התנועה "חוקה לישראל" האמורה להיות בלתי מפלגתית,מכונים מפלגתיים ואקדמיים ללמוד הדמוקרטיה ומחקרה) ובודדים.
      רק מקומו של השמאל הרדיקאלי הישראלי (שר"י),נפקד משום מה מהפאזל הזה של יוצרי החוקה לישראל.
      יש גם להבין,שעיוות כללי/חוקי היסוד בדמוקרטיות קיימות (חלקן כבר בעלות חוקה),כמו הפרדת רשויות מוחלטת,או הוצאת מגזרים שלמים מחוץ להשפעה ועוד-משחק לידי הבורגנות והאוליגרכיה :
      דמוקרטיה שרגליה כבולות בצורה זו או אחרת,לעולם לא תתפקד בלי "עזרה" מבחוץ,
      רוצה לומר-"לובי חברתי/כלכלי" כלשהו.
      בתחום זה לבורגנות (בעלי ההון ואיליו) ולאוליגרכיה ( ה"תקיפים" ה"מועטים") יש יתרון מוחץ.
      ע"כ התארגנות השר"י-בראש ובראשונה,ע"מ לקבוע ועדה עליונה (ועדת מעקב?),שתעסוק ביצירת החוקה -היא בחזקת חובה בלתי ניתנת לערעור!
      קביעת סדר היום,בכתיבתה,היא תנאי הכרחי לתפירת המפרש הראשי,שיוכל להניע את ספינתנו לא רק אל השלום המיוחל,כי אם גם מעבר לו.
      מבחינה זו,תוכן דבריו של "החזון" ושלל הנושאים בהם הוא אוחז,אמורים לשמש כמפה,לאלו שיגיעו אל חוף המבטחים (לשם פונה חרטום הספינה).
      אך בלעדי חוקת אמת דמוקרטית שהיא הבסיס המוסכם על כולנו ובלעדי התארגנות השר"י לדאוג שכך יהיה,גם "החזון" יזרק לפח.
      מפרש החוקה לישראל שיתפר בידי אחרים,יורכב על תורן ספינת מלחמה.
      זו כידוע,כבר נכסה לעצמה מפרש אחורי (המחובר לירכתיה)-
      ”מגילת העצמאות" שמו.

    15. צוחק הגיב:

      המסמך המוזר הזה הוא הודעה חד משמעית שהערבים אינם רוצים לחיות ליד או עם יהודים בדרך כל שהיא. לא בגלל שהם דורשים מה שלא יקבלו אף פעם (מדינה ערבית במקום ישראל) אלא משום שאין במסמך אפילו מילה אחת על מה יקרה אחרי שחזון הקמת מדינה ערבית במקום מדינת ישראל. כאשר לא מבהירים משהו ולאור מה שקרה בכל מדינות ערב כשלא היתה מדינת ישראל והאהבה הרבה השוררת ברשות הפלשתינית בין הפלגים אפשר רק לשער מה יקרה שוב ליהודים.(טרנספר? ארובות?) ולאויל שחושב שאם ימשיכו לקרוא לה ישראל זה יהיה אותו דבר כמו היום. ראשית אפשר לקרוא גם לבופוטצואנה ישראל אבל זה לא אומר שזו ישראל ושנית הערבים רוצים פלשתין ולא ישראל לכן זו תהיה מדינה אחרת ושלישית כשתהיה פלשתין בעזה ובגדה ופלשתין בתחומי הקו הירוק אתה מאמין שתשארנה שתי פלשתין? לכן בכל מובן שהוא – משטר, שם, טריטוריה זו תהיה מדינה אחרת. אז אל תיתמם, המסמך הזה עם כל המילים היפות שבו הוא מסמך גזעני שמכיר בצורך לקיום ישות ערבית פלשתינית ושולל קיום ישות יהודית או במילים אחרות קורא להשמדת מדינת ישראל וסילוק (אם לא רצח כיד המסורת הערבית המפוארת) כל היהודים שבה.

    16. ליאור שוורץ הגיב:

      לציוני יהודי המסמך הזה הוא בעיתי-

      חוץ מלכמה פלצנים באוניברסיטה שממשיכים עם בלבולי הביצים הפוסט מודרנים-על ישות קולוניליסטית -שטויות-איך אפשר להסכים עם משהוא כשלא מסכימים גם על התאוריה שבודקת את המצב-
      איך אני יכול להתיחס לדברים שכתובים אם
      אני לא מקבל את הנחת היסוד שהתנועה הציונית
      היא תנועה קולינליסטית.
      לאמיתו של דבר המסמך הזה הוא יופי של מסמך
      לכל אותם אנשים הקוראים לטרנספר.
      המסמך הזה הוא אנטי ציוני-ואנטי ישראלי
      כך שנראה לי שכל ציוני עם קצת
      שכל בראשו יקח את המסמך הזה ויעשה סירות וישיט אותם בירדן-תהיו רצינים.

      צריכים לקחת 15 ערבים ישראלים ו15 יהודים ישראלים
      וגם דרוזים ונוצרים
      המגבלה היחידה צריכה להיות שכל הנציגים צריכים להיות עמך ,מקסימום תואר ראשון
      אנשים עובדים,אנשים שמתפרנסים מיגע כפים
      מענין מאוד מה תהיה התוצאה.

    17. עמי וטורי הגיב:

      לגבי תיאור הרקע ההיסטורי ניתן לחשוב גם על תיאורים אלטרנטיביים בעלי תוקף עובדתי מסוים. אולם אין זה מתפקידי להכתיב כיהודי אזרח מדינת ישראל לערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל מה לחשוב ובאיזה תיאור היסטורי לבחור.

      לעומת זאת לגבי הצד המעשי אני יכול רק להסכים. הסדרים הדומים להסדר המוצע אינם חריגים. הם קיימים בפינלנד בין הרוב הפיני והמיעוט השבדי, בדנמרק בין הרוב הדני והמיעוט הגרמני בדרום המדינה, ובשבדיה נורבגיה ופינלנד בין הרוב והמיעוט הסאמי.
      כמו כן בארצות סקנדינביה ולא רק בהן מקובל לסיע גם למהגרים לשמר חלק מתרבותם בשם הפלוראליזם התרבותי תוך הפנמה ע"י המהגרים של החלקים הפונקציונאלים הכרחיים בתרבות המדינה הקולטת (שפה, נורמות התנהלות פוליטית ונורמות התנהלות חברתית).

    18. לעמי וטורי הגיב:

      יחי ההבדל הקטן. השבדים לא רוצים להשמיד את הפינים. למעשה המקום היחיד שבו מיעוט מנסה כבר 50 שנה לרצוח את הרוב וזאת בנוסף לדרישה למדינת לאום נוספת בצד מדינת הרוב הוא ישראל. יתרה מזאת, המוסלמים מתחילים להציג התנהגות דומה גם באירופה והתוצאה היא חוקים נוקשים נגד מיעוטים בכלל אבל מתוך כוונה ברורה לסלק את המוסלמים.

    19. כארים הגיב:

      המסמך עומד בסתירה להחלטת האו"ם 181 זו שקראה להקמת שתי מדינות – יהודית וערבית.

      אם החלטת האו"ם הגדירה את מדינת ישראל כמדינה יהודית הרי שבפני מנסחי האמנות השונות ניצבת בעיה לא פשוטה, שהרי הם קוראים לביטולה של ההגדרה הזו, ובמילים אחרות הם תובעים את ביטולה של החלטה 181.

      הדבר הזה עומד בסתירה מוחלטת לעובדה שדווקא הפלסטינים לסוגיהם השונים תובעים מישראל לקיים את החלטות האו"ם ולסגת מן השטחים אותם כבשה ב 67, להכיר בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני, ולאפשר את חזרת הפליטים שגורשו ב48

      מצב שבו דורשים קיום של החלטת או"ם אחת, ובאותה נשימה אין מתחשבים כלל בהחלטת או"ם אחרת מעלה את השאלה מה הן הכוונות האמיתיות של מחברי המסמך.

    20. בדש"פ הגיב:

      לכארים.
      הסתירה שאתה מצביע עליה,מקורה בשגיאה,או באי הבנת המושג מדינה.כפי שהוא מופיע בהסכם החלוקה,או להבדיל,אפילו במילון.
      מדינה כוללת גם את המיעוטים שבתוכה.
      עם אלה יש לנהוג ע"פ עקרונות הדמוקרטיה,
      ורצוי שתהיה שיתופית.

    21. דן תמיר הגיב:

      הערה קטנה למה שכתב עמיתי יובל הלפרין: מדינת ישראל לא קמה כיוזמה של התנועה הציוניסטית אלא בעקבות מאבק של הישוב העברי בארץ. ההשתלטות הציוניסטית על המדינה ארעה כשנה לאחר הקמתה, בפירוק האסיפה המכוננת בשנת 1949.

    22. תגובה לבדש"פ הגיב:

      "שהרי שושביני השלום בין ישראל ופלסטין,הם ערביי ארץ ישראל.
      בלעדי הסכמתם וברכתם,לא יכון שלום אמת בינינו לבין שכנינו. "

      לפי המסמך הזה, אין מדובר ב"ערביי ארץ-ישראל" אלא ב"פלסטינים בישראל".

      אם אתה כל כך מתלהב מה"חזון", למה אתה מעליב את מי שכתבו אותו ומתייחס אליהם בגישה קולוניאליסטית-אימפריאליסטית-אוריינטליסטית-פטרנליסטית עלק? למה לא להשתמש בשם שבו הם מזהים את עצמם?

      כותבי המסמך בפירוש מעדיפים להתגדר בכינוי הרומאי לפרובינציה של האימפריה הרומית, שמשמעותו "פולשים". אולי בתת-ההכרה, בניגוד לנאמר מפורשות, אפילו "פולשים" נראה לכותבי המסמך יותר מכובד מ"ערבים".

      אמור מעתה – לא ערביי *ארץ* ישראל, כי אם פולשים ב*מדינת* ישראל.

    23. עופר יהלום הגיב:

      למרות שיש במסמך הזה אי-אלו דברים נכונים, הרי שבאופן עקרוני אין הבדל גדול בינו לבין מצע המפד"ל: שניהם רוצים להכניס את ערביי ישראל לגטו, אלא שכאן רוצים גטו שאינו מורכב מבתי חורבות ומוקף בגדרות תיל, אלא כזה המורב מבתים מפוארים ומוקף בגדרות מזהב – זה עדיין גטו!

      במקום רעיונות העוועים הללו יש לפעול למטרה ריאלית יותר, כלומר מדינת אזרחיה, שבה יש שוויון זכויות וחובות מוחלט לכל האזרחים.

    24. חנוך הרמן הגיב:

      שמישהו כבר יסביר פעם אחת ולתמיד – האם היתה כאן ישות פלשיתינאית לפני 1948 ואם כן מה מקורותיה? האם היתה זו ישות עצמאית או כפופה למשטרים שכנים? אילו מוסדות שלטון היו לה בארץ הזו? מי היו אדוני הארץ בתקופתה של הישות הזו (מי גבה מיסים ומי סיפק שירותים)? ולמה מצא האו"ם לנכון להכריז על האדמה הזו כמדינת היהודים באם אמנם היה כאן ריבון חוקי? ולמה מצאו הבריטים לנכון להעביר את הזכויות על הארץ לידי היהודים באם אמנם היו כאן בעלי קנין חוקיים אחירם? משהו מאד לא ברור בכל הסיטואציה. האם יתכן שבכלל לא היתה כאן ישות מדינית/לאומית אלא ערב רב של אוכלוסין חסרי זהות לאומית וללא קניין אמיתי על הקרקע?

    25. "אחת ולתמיד" הגיב:

      היו כאן פלסטינים, למעלה ממליון בני אדם שהיתה ועדיין יש להם זכות להגדרה עצמית ולא לחיות תחת כיבוש ע"י ציונים שהגיעו לכאן על בכוח הכידונים הבריטים.

    26. עופר יהלום הגיב:

      כפי שנאמר גם באתר זה מדובר במסמך שאינו נקי מטעויות. אצביע על כמה מהן:
      א) מסמך זה אמור להיות מטעם "הועד הארצי לראשי הרשויות הערביות", בגרסה המופיעה כאן, כל החתומים עליו פרט לאחד אינם ראשי רשויות מקומיות.
      ב) המסמך אומר שמדינת ישראל הוקמה על 78 אחוז משטח פלסטין ההסטורקית והדבר אינו נכון – ישראל הוקמה על 78 אחוז משטח המנדט הבריטי.
      לא די בכך שכותבי המסמך מאמצים את ההגדרה הקולוניאלית של גבולות הארץ, אלא שהם בעצם מהווים תמונת ראי של אותם לאומנים יהודים שטוענים כי המדינה הוקמה על 20 אחוז משטח הארץ מכיוון שצריך לכלול גם את עבר הירדן שהיה חלק מהמנדט בשנותיו הראשונות.
      ג) ל"אחת ולתמיד" – המסמך הזה מתייחס לערביי ישראל שאינם נמצאים תחת שלטון כיבוש יותר מכל מיעוט אחר בעולם. ולא נשכח איך הגיעו הלבנים לארה"ב, קנדה ואוסטרליה, ומה הם עשו באוכלוסייה שהיתה שם באותו זמן. אז מובן שהם לא יכולים להטיף לנו מוסר, אבל בכל מקרה ישראל לא גרועה מאותן מדינות, לפחות לגבי העבר.

    27. דניאל כהן הגיב:

      טוב, האמת שתמיד ידעתי שיש אמת באפלייה, אבל עד כדי כך?!…
      מעט קשה לי להתייחס ברצינות עקב העובדה שרבות ההיערות שאני חולק עליהן…(חבל, הרעיון היה מובן יותר ומזמין יותר במידה ולא היו כתובות…..!
      כמו כן, חבל שאינכם רוצים רפורמה בתחום הצבאי ולהגן על המדינה שכביכול "הייתה ראשית שלכם"- כמה קטנוני- הדבר כמובן נתון לוויכוח שאין לו מקום כאן (!) [רק מחבל ברעיון החשוב של האפלייה ומעצבן אותנו- הישראלים הממוצעים]בגלל שקשור לאמונה…

    28. ד"ר דאווד עתאמנה הגיב:

      דעתי האישית,
      המאמר נגע בצורה אובייקטיבית לקוים מנחים , אשר מאמינים בעשייה וכוונה חכמה , ראיתי יחד עם כך אפשרות למאמרים עתידיים כסעיפים מאותם נושאים ,סחווגים , שיוכים , הסבת פרדיגמות חברתיות כלכליות, חיי העסקים ואורך חיי העסקים במגזר הערבי כמתהווים ונשענים על מערכת אילוצים משולבת(סטבייקטיביות מול חוק)

    29. אלון הגיב:

      דבר אחד לא ברור לי.

      אם מדובר פה על מדינה דו לאומית- אזי למה לא מהירדן אל הים?

      יש לנו מדינה פלסטינית, ומדינה פלסטינית-יהודית.

      צביעות לא? אני בעד מדינה לפלסטינים, אבל הרעיון כאן בלתי מתקבל.

    30. עדי הגיב:

      לאחר קריאת המסמך הנ"ל שאיתו לא יסכים אף יהודי באשר הוא.הגעתי למסקנה אחת אתם ממש רוצים למחוק את הישות היהודית ממדינת ישראל.
      ונשאלת שאלה אחת?
      מי הם אותם פלסטינאים שאתם מדברים עליהם, הרי עד שכמה מדינת ישראל לא היה עם כזה בכלל..
      אבל אני גם מודה לכם התלבטתי אבל עכשיו אני בטוח
      ליברמן חייב להיות ראש הממשלה הבא.

    31. לאלון הגיב:

      מדינה פלסטינית בשטחי 67 היא לא תביעה פלסטינית במקור, היא השלמה שלהם בדיעבד מתוך חולשה ורצון להשתחרר מהכיבוש, להצעת הפשרה של השמאל הישראלי שהתקבל פחות או יותר על דעת הרוב (אך לא בגבולות 67)שמטרתה לשמור על רוב יהודי בחלק בו יחול החוק הישראלי. אלא שגם בחלק הזה המציאות היא דו לאומית ואי אפשר לברוח מזה ומהמסקנות הנובעות מכך

    32. חיים שוילי הגיב:

      מדינת ישראל היא מדינה יהודית וחייבת להיות ציונית !!
      אזרחי המדינה הם אזרחים יהודים ואזרחים ציוניים שיכולים להיות נוצרים הינדים מוסלמים או כל דת אחרת.
      היחס צריך להיות שוויוני לכולם ללא כל אפליה.
      המדינה צריכה לתת אפשרות לציונים לא יהודים
      דרך להשתלב בצבא או מסגרת מקבילה (שרות לאומי).
      כמו שיהיו שויון בזכויות יהיו בחובות ארנונה,מיסים ביטוח לאומי רשיון בניה וכו’.
      זה הבסיס האמיתי להשתלבות של הערבים כאן לא בדלנות והשתלבות כפויה ע"י גופים אנטי ציוניים, הציונות היא תנאי להיות אזרח ישראלי
      מי שלא ציוני או יהודי יתגורר כאן אך ללא אזרחות.

    33. יום השואה הגיב:

      היום יום השואה.
      לדעתי די בכך בכדי להשתיק לעולמים את כל דברי הבדלנים יפי הנפש שמולכים שולל ובפיזור הדעם וללא מחשבה תחילה (וכמובן ללא מחשבה להמשך) קוראים ומטיפים למדינת כלל יושביה , מדינת פלסטין עילית, מדינת פלסטין 2 וכו’.
      לפני לא הרבה שנים כמעט ונספה כל העם היהודי !
      בשארית כוחותינו עלינו ארצה, לחמנו בנאצים,באנגלים,בערבים,ביתושים,בטיפוס,ובשאר מחלות ותחלואות פיסת האדמה הזאת בכדי להקים כאן בארץ ישראל את ביתנו. בית שעכשיו אנו חושבים לחלוק עם "אחינו הערבים".
      "אחינו" לא יודעים לחלוק.. וזאת השכלנו ללמוד מאלו שכבר העירו והאירו לפני.
      המסקנה ברורה.
      לפעמים גם מסיכה עבה מידי של צדקנות מעיבה מלראות או האמת.
      כשזאת תלך- לא תיהיה אחרת !

    34. Gideon Oren הגיב:

      I totally agree with the model "A state for all its citizens". I would love to see secular governance. However,what guarantees the Jews and the Arabs will have that extremists will not destroy such model?

    הגיבו כאן

    אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

    הרשמה לעדכונים בדוא"ל

    Subscribe via Email

    מומלצים