בהוראת משרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל, נהרסה כליל שכונה בכפר הבדואי הבלתי מוכר טואייל אבו ג’רואל בנגב. בשכונה מתגוררות 19 משפחות. הכפר שוכן סמוך לכביש 40 ומזרחית לו, בקטע שבין צומת להבים לצומת גורל.
זה קרה ביום רביעי, 6 בדצמבר 2006. בסביבות השעה 06:30 בבוקר, כשחלק מתושבי הכפר עדיין ישנים, המהרסים, בחיפוי כוחות משטרה גדולים, הסתערו על הכפר. הנשים והילדים שרעדו מפחד – צווחו וקראו לעזרה – רוכזו באחד האוהלים ואילו הגברים רוכזו באוהל אחר.
המהרסים, מצוידים בכחצי תריסר כלים כבדים, הרסו את כל המבנים שהיו במקום, 19 במספר, קרוואנים, צריפים, פחונים, אוהלים ובית אחד מבלוקים. במבנים אלה חיו בני אדם וכן חסו בהמות משקי הבית שלהם: כבשים, גמלים, חמורים, כלבים. המהרסים לא חסו גם על שובחי יונים. במזיד, הם הקפידו לנתץ ולעקם חלקי מתכת ועץ, קירות וגגות מפח, צינורות וכדומה, כדי שלא ניתן יהיה לעשות בהם שימוש חוזר. תושבים מעידים שנהרסו גם מבנים שבית המשפט לא הוציא נגדם צווי הריסה, צווים מינהליים או צווי התראה.
בתום ההרס, בשטח נותרו פזורות ערימות שברי עצים ומתכת, גלי בלוקים, וערימות מטלטליהם של התושבים. מבחר צילומים מההרס ניתן לראות באתר הפורום לדו-קיום בנגב לשוויון אזרחי.
בתום ההרס, נותרו כ-150 בני אדם, נשים גברים וטף, ללא קורת גג. כמוהם גם בהמות משקי הבית שלהם. בעקבות ההרס, לשאלות כתבים מדוע השלטונות לא דאגו לתושבים שבתיהם נהרסו לדיור חלופי, אנשי משרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל טענו שמדובר ב"פולשים", ולכן הם אינם חייבים לדאוג להם לכל דיור חלופי.
בבקשם להפריך את הטענה הכוזבת של השלטונות כי מדובר ב"פולשים", דוברי התושבים מבני שבט אלטללקה, עגיל אלטללקה וסגר אלטללקה, סיפרו כי הכפר שלהם חי וקיים באזור הזה מזה דורות. בחודש נובמבר 1951, בפקודת הממשל הצבאי, תושבי הכפר, כמו התושבים של כפרים בדואים נוספים בסביבה, סולקו ממקומותיהם. בכוח, הם הועלו על משאיות צבאיות ופוזרו במקומות שונים באזור "הסייג". תוך כדי העקירה, החיילים ירו בחמורים, בכלבים ובבעלי חיים אחרים, וגרמו נזקים כבדים ברכוש. לעתים העקורים יושבו בשטחים מתוכם סולקו בדואים אחרים בזמן המלחמה ב-1948. תושבי טואייל אבו ג’רואל פונו לאזור חורה-מיתר למקום המכונה טואייל אלמחזי. השלטונות הישראליים הבטיחו למפונים שהעברתם למקומות החדשים היא "זמנית".
זה היה גם גורלם למשל של בני שבט אלעוקבי באזור ואדי אלעראקיב שאחד מצאצאיו, נורי אלעוקבי, מקיים מאז אפריל השנה שביתת-שבת בשטח עליו עמד כפר השבט שלו, והוא דורש להחזיר את בני שבטו לשטח ממנו נעקרו בכוח וברמייה לפני 55 שנים.
כאן המקום לציין כי לאחר שהבדואים הועברו למקומות אחרים, נחקק חוק רכישת מקרקעין, אישור פעולות ופיצויים תשי"ג-1953. חוק זה העביר לבעלות רשות הפיתוח כל נכס ששר האוצר העיד עליו כי נתקיימו שלושה תנאים: ב-1 באפריל 1952 לא היה בחזקת בעליו, שימש או הוקצה בתקופה שבין 14.5.1948 ל-1.4.1952 לצורכי פיתוח חיוניים, התיישבות או ביטחון, וכן שהשטח עודנו דרוש לאחד הצרכים האלו. בזה האופן הופקעו כ-100,000 דונם באזור זה וקרקעותיהם של כ-250 כפרים ערביים שניטשו או תושביהם גורשו (סברי ג’רייס, "הערבים בישראל", 1966). במסגרת חוק זה הועברו לרשות הפיתוח כ-1,25 מיליון דונם לשם בניית יישובים יהודיים ויעדי פיתוח חיוניים (הופננוג, 1991). מיותר לציין שבאזור טואייל אבו ג’רואל מעולם לא נעשה כל פיתוח ליישובים או ליעדי פיתוח חיוניים, ובשנים האחרונות הקרן הקיימת לישראל ביצעה נטיעות מסיביות כדי לסלק את הבדואים מהאזור.
כ-30 שנה לאחר עקירת תושבי טואייל אבו ג’רואל מכפרם, אחמד חוסין אלטללקה, מזקני השבט, שב לאדמתו והקים עלהו מחדש את ביתו. כ-20 שנה מאוחר יותר, צעירים מבני השבט הצטרפו אליו יחד עם משפחותיהם. העובדה שהשלטונות שללו מהם שירותים אלמנטריים לא הרתיעה אותם.
בחודשים האחרונים הגבירו משרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל את הלחצים שלהם על תושבי הכפר בדרישה שיהרסו במו ידיהם את המבנים בהם הם חיים, ולא – הם איימו – הם יהרסו אותם בעצמם ויטילו עליהם גם את הוצאות ההריסה וגם קנסות כספיים כבדים. בחורף 2005, בהוראת השלטונות, נחרשו והושמדו שדות החיטה שזרעו – זמן קצר לפני הקציר.
השלטונות הרסו את השכונה בכפר טואייל אבו ג’רואל ביום רביעי 6 בדצמבר. יומיים לאחר מכן, ביום שישי 8 בדצמבר, כאשר ביקרנו בכפר בכוונה לראות ולדווח על ההרס והחורבן, גילינו שהתושבים לא נכנעו לגורלם ולא נטשו את המקום. אנשי הכפר הקימו ביחד, מחדש, מבני מגורים. ואילו נשים תפרו יריעות מיוטה ומפלסטיק כדי להכין מחסות למקרה של גשם. "התושבים", הדגיש עגיל אלטללקה, "נחושים בדעתם לא לעזוב את האדמה שלהם שממנה רוצים השלטונות לעקור אותם פעם נוספת".
מ-ש-=ע-מ-ם!!!