ולודיה טייטלבוים הוא המנהיג ההיסטורי של הקומוניזם הצ’יליאני. חרף גילו, הוא כבר חגג את יום הולדתו ה-90, הוא פעיל כתמיד. טייטלבוים, לשעבר מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, הוא סופר ומשורר, מייסד עיתון השמאל "אל סיגלו" ("המאה"), משפטן, כיהן בעבר כחבר פרלמנט ובסנאט, והיה אחד מהידידים הקרובים של המשורר פבלו נרודה, החל את דרכו הפוליטית בגיל 16 עם הצטרפותו לנוער הקומוניסטי. הוא שוחח השבוע על ירושת הרודן המנוח פינושה עם שליחת העיתון "הומניטה".
ש. מה חש קורבן של המשטר הצבאי כשנודע לו על מותו של הגנרל פינושה?
ת. קשה לי לדבר על שמחה. כמי שחש על בשרו את הדיקטטורה של פינושה, את אלפי ה"נעדרים", מיליון הגולים, אנשי השמאל שנזקרו מהמטוסים אל מותם… לא; אין שמחה בליבי. יש צער על הזמן הרב שחלף מאז ומהעובדה שהרוצח לא הועמד לדין. בעת שלטונו של פינושה צ’ילה היתה לבית סוהר גדול ביבשת של דיקטטורות צבאיות. וגם ביבשת של משטרים צבאיים, פינושה חידש, הוא עשה שימוש בעינויים חדשים, קשים וקטלנים יותר. לבסוף הוא הצליח לרדת מן הבמה, וגם הבטיח את חירותו על ידי חנינה שהוא העניק לעצמו ולידידיו הגנרלים.
ש. איזה זיכרון נותר לך ממנו?
ת. פינושה לא היה משכיל אבל ידע להקיף את עצמו במומחים וטכנוקרטים. הוא ראה את עצמו כמי שהציל את צ’ילה מהמרקסיזם. בדומה לבוש כעת, הוא אהב לדבר בשם האלוהים. אבל מעבר לכבוד הרב שהוא דרש מאחרים, פינושה היה פשוט גנב. כל הדיקטטורים באמריקה הלטינית היו גנבים. גם פינושה שדד את הקופה הציבורית ובגדול. פינושה היה רוצח וגנב.
ש. אתה אחד ממיליון הגולים…
ת. אנשי שמאל רבים נאלצו לעזוב את צ’ילה בעת משטרו של פינושה. אני התגוררתי במשך שנים במוסקבה, שם הפעלנו תחנת רדיו ששידרה לצ’ילה. במשך אותן השנים ערכתי 1,500 תוכניות רדיו.
ש. אני מניחה שבעקבות הפעילות הפוליטית בגלות המשיכו לרדוף אותך גם מעבר לגבולות צ’ילה?
ת. אכן כך. המשטר ערך "רשימות שחורות" של פעילי שמאל הפועלים ברחבי העולם והמועמדים לחיסול. שמי נכלל באחת מהרשימות ועל פי התכנון אמורים היו לרצוח אותי בעת ועידה לסולידריות עם העם הצ’יליאני שנערכה בעיר מקסיקו. כמובן שלא ידענו מראש על התוכנית, שלא יצאה לפועל בגלל אמצעי הזהירות שנקטנו. אבל לפעילי המפלגה שפעלו במחתרת בתוך צ’ילה נודע מאוחר יותר כי הפכתי ליעד לחיסול.
ש. עם פרסום דבר מותו של פינושה, רבבות יצאו למרכזי הערים כדי לחגוג. האם זו היתה הפתעה עבורך?
ת. אומרים בצ’ילה שהמשטר הצבאי פילג את העם לשני חלקים. אבל אלה שני פלגים בגודל שונה לחלוטין. רוב העם שמח עם פרסום דבר מותו של פינושה. אבל אין לטעות. פינושה מת, אבל מפעלו המפלצתי לא תם. פינושה השאיר אחריו ירושה קשה. שלושת הממשלות שכיהנו מאז נפילת המשטר הצבאי, לא שינו כמעט דבר מן הירושה החברתית, הכלכלית, הפוליטית והחינוכית של המשטר הצבאי.
ש. איך אתה מסביר שיש בצ’ילה כיום התומכים בפינושה?
ת. במשך שנות הדיקטטורה הארוכות המשטר דאג שהחינוך יהיה בעל אופי פאשיסטי מובהק. כל מי שגדל בעת הדיקטטורה התחנך במסגרות ובהן לא היה כל מקום למחשבה החופשית, לדמוקרטיה ולביקורת. אותם ילדים, שהם בוגרים כעת, גדלו במצב של הקפאה מחשבתית עמוקה. למורדים, לצעירים שלא היו מוכנים להשלים עם החינוך הפאשיסטי, המתין להם הכלא והעינויים. העינויים היו לנשק היעיל ביותר כדי לגרום לדה-פוליטיזציה של דור שלם. חלק מן העם חש עדיין את הפחד והשיתוק. יחד עם זאת, בשנה שעברה מיליון תלמידי תיכון יצאו לרחובות במשך שבועות כדי לדרוש את סילוק מורשת פינושה מן החינוך.
ש. מהי בדיוק אותה ירושה?
ת. היא ניכרת בכל מקום. אבל המשך מדיניות פינושה ניכרת בייחוד בתחום הכלכלה והחברה. בתחילת שנות ה-70, יותר מ-60% מן ההכנסה הלאומית היתה בידי העם. הנשיא הסוציאליסטי איינדה הלאים את מכרות הנחושת והעניק למשק המקומי ולממשלה יכולת כלכלית לקדם פרויקטים בתחום הרווחה והחינוך. מיד עם ההפיכה הצבאית ב-1973, פינושה הפריט את תעשיית הנחושת והעביר חלקים גדולים מן המשק הלאומי להון הזר. כעת רוב המשק הוא בידי קומץ בעלי הון מקומיים השותפים להון הזר.
ש. מהי הדרך כדי להתגבר על ירושת פינושה?
ת. הצעד הראשון הוא לשנות את כללי המשחק הפוליטיים. החוקה שהותיר פינושה בסוף תקופת כהונתו, כאשר הבין שללא ויתור מרצון על השלטון, הוויתור יהיה בכוח; מנציחה את השליטה של שתי מפלגות גדולות שאינן מאתגרות את ירושת פינושה. הוא גם דאג להשאיר את אנשיו בראש הפירמידות הניהוליות שבמנגנונים הממלכתיים. והם עדיין שם.
"…הצעד הראשון הוא לשנות את כללי המשחק הפוליטיים. ה ח ו ק ה שהותיר פינושה בסוף תקופת כהונתו, כאשר הבין שללא ויתור מרצון על השלטון, הוויתור יהיה בכוח; מנציחה את השליטה של שתי מפלגות גדולות ….
ולודיה קשישא אומר זאת טוב יותר מכולם גם יחד:
לא לתת למנוולים לתפור עבורינו את החוקה.
לא לתת למושחתים לנסח "עבורינו" את מסמך שעבודנו.
העונש על הטמטום הוא בזה שנשארים בו.
ראו הוזהרנו!
ציפור בודד/ה: בין צ’ילה לישראל מפרידים אוקינאוס שלם והים התיכון – וגם מציאות פוליטית וחברתית שונה מאוד!
ליוסי ונטורה היקר.
מה לעשות אני ציפור בודד ולא בודדה שהיא בד"כ צפור.
לתגובתך,והרשה לי רק לומר תודה,כי קשה לצפות לאחת טובה מזו שלך,אומר:
נו.
הרי פועלי כל העולם התאחדו!
מהם אוקינוסים מול האינטרנציונאל.
מדוע הפשיזם הלאומני רואה בקומוניזם את אויבו הגדול,אם לא מסיבה זו בדיוק.
אבוי לאכזבה ולדאבון הלבב.
לא עוד חיטוט אובססיבי בנפתולי חצ’קוניותה המתופרחת של לאומנות כזו או אחרת,לעומת פצרנות וגירוד עדזובדמי מהול ביסורי הנאת הבשר הנרקב בפיטריתיות הדת באשר היא–
לא עוד! מה חבל.
הנה אינדיוידואליותה הנשגבת של חווית ההרפס המקומי,נזרקת לפח האשפה הסטרילי של המרפאה האינטרנציונלית.מה עצוב הוא היום.
והנמשל יוסי ידידי הוא פשוט:
אם נשכיל לבנות חוקה דמוקרטית כהלכתה כפי שמורנו החבר טייטלבוים יבל"א,ואם נשכיל להרכיב עליה מפלגה סוציאל קומוניסטית ראויה,ואם בצד השני יעשו גם כן כך,ימחקו ההבדלים היחודיים" כל כך,ה"אופיניים" רק לסכסוך במקומותינו,הא כמה נפלאים אנו.ובלבול המוח המקומי יכנס לפרופורציות הנכונות-
ו י ע ל ם.
ולא צריך ללכת עד צ’ילה,מה רע באיטליה.
ונציגו של מילטון פרידמן בצ’ילה היה יהודון בשם סרג’יו ישראל מלניק, שהיה שר התכנון, ולבסוף מנהל בנק אדוארדס בסנטיאגו וחבר כבוד בחב"ד…
כמו הרבה משפחות של מהגרים, יתר משפחת מלניק היו בשמאל. חלקם היו מאוד פעילים וגורשו מצ’ילה.
קראתי שתי מודעות שפורסמו הבוקר בעיתון יום הששי של הארץ,בעמודים הראשון והשני. שתי המודעות הן מודעות שפורסמו ביום השלושים למותו של הגאון שליט"א מילטון פרידמן (ימ"ש). חבל שמפרסמי המודעות לא ציינו שהגאון וידידה גדול של ישראל היה המוח הכלכלי שעמד מאחורי ההפיכת פינושה העקובה מדם!