השמאל הישראלי מצוי במשבר וביאוש. כל תקוותיו נגוזו כאשר להבות הלאומנות והקיצוניות הדתית רק מתגברות סביבו, מאיימות לכלותו באש של שנאה ואלימות בלתי פוסקת. הדיכאון נובע מכך שהתקווה להגשמתה של האוטופיה הגדולה שלו – חזון שתי המדינות לשני העמים – הולכת ומתרחקת.

יסורי השמאל הישראלי הם התפכחותו. הוא מתחיל לגלות שפתרון שתי המדינות הוא לא הפתרון המתאים לפתירת הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. פתרון זה, שהוא כה לחם עבורו, מתגלה כשקר. הפרכת רעיון שהושקע בו כל כך הרבה, זו סיבה טובה מאד לדיכאון, ליאוש ולמחשבות על עזיבה.

הרעיון של השמאל הציוני (וגם של חלק ניכר מהזרם המכנה עצמו "פוסט ציונות") הוא פתרון של "אנחנו כאן הם שם", כלומר חיתוך גבולותיה של ישראל לאורך גבולות הקו הירוק. הפלשתינאים יקימו להם שם מדינה דמוקרטית וליברלית שבה הם יוכלו לממש את חלומם הלאומי ואילו הישראלים יוכלו להישאר להם עם הרוב המכריע של שטח הארץ, ובו הם יוכלו להקים מדינה יהודית ודמוקרטית באין מפריע. נכון שישנם עדיין 1.2 מליון פלסטינים בתוך הקו הירוק, אך הם צפויים, לפי אותו חלום, לשמוח בשמחת אחיהם הפלסטינים מחוץ לקו הירוק ולהשתלב באקסטזה של ליברליזם מצוחצח בתוך החברה הישראלית, כמתבוננים בכבוד ובפליאה בחזון הציוני, כשהם מסתפקים בשמחה רבה בכיבוד זכויותיהם האינדיבידואליות, כל עוד אותן זכויות לא מתנגשות עם הזכויות הקולקטיביות של העם היהודי.

על פניו, הרעיון לא מופרך מיסודו: מדינות דו-לאומיות רבות פתרו את הקונפליקטים בין הלאומים השונים על ידי היפרדות. כך למשל, צ`כוסלובקיה התפצלה בהצלחה לשתי מדינות לשני עמים – צ`כיה וסלובקיה. אולם פתרון זה אינו ישים במדינת ישראל מאחר וכאן שני העמים מעורבבים אלה באלה לבלי הפרד, כאשר בצ`כוסלובקיה הלאומים היו מרוכזים באזורים גאוגרפיים שונים. במובן הזה, ישראל דומה יותר לאסטוניה, שבה מיעוט גדול של רוסים מעורבב באוכלוסיה האסטונית. לפיכך, הפתרון העתידי לסכסוך יכול להידמות רק לפתרון האסטוני של מדינה דו-לאומית ולא לפתרון הצ`כוסלובקי.

הנסיון של השמאל הישראלי ליצור את ההפרדה השרירותית בין פלסטינים בתוך הקו הירוק לבין פלסטינים מחוץ לקו הירוק וכך לאפשר את פתרון שתי המדינות, נכשל במידה רבה. הפלסטינים בתוך הקו הירוק אכן רואים את עצמם כישראלים, אך גם כפלסטינים ואין שום ראיה לכך שהזהות האחרונה דועכת, אלא להפך. גם היהודים רחוקים מלשתף פעולה. התמיכה העממית בהתנתקות (שידועה לנו מפי סקרים בלבד) היתה אקט של יאוש יותר מאשר אקט של תקווה. זו היתה תמיכה זמנית בלבד, שכיום, לאחר כישלונה, אנחנו רואים חזרה מהירה לפתרונות האלימות והאפרטהייד של הימין.

התרחקות חלום שתי המדינות מוביל את השמאל ליאוש ולמחשבה שהמדינה הולכת לאבדון. הרי בלי הפתרון השמאלי, הסכסוך רק יחריף והמדינה תצלול לברבריזם מוחלט. יתכן שהמדינה אכן בדרך לאיבדון, אבל זה לא בגלל הפרכת פתרון שתי המדינות, פתרון זה לא מוסיף ולא גורע, זה בגלל שאנחנו לא עושים דבר בכדי לשנות כיוון. פתרון שתי המדינות של ה"שמאל" ופתרון האפרטהייד של הימין הם שני צדדים של אותה מטבע – הסירוב של רוב היהודים כאן להתבונן באמת המרה: ישראל היא מדינה דו-לאומית וכל פתרון לבעיותיה יצטרך להיות במסגרת ההכרה הזאת ובמסגרתה בלבד.

חלום שתי המדינות – מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך

בשנות הארבעים, בתקופת הדיונים בעד ונגד תכנית החלוקה, השמאל הישראלי שכלל בעיקר את מק"י ואת השומר הצעיר, היה מורכב מיהודים וערבים שראו כמובן מאליו שהפתרון יהיה בהקמת מדינה דו-לאומית אחת. לפי החזון שלהם, הארץ שייכת למעמד הפועלים היהודי והערבי. הקונפליקט הוא לא בין היהודים לערבים, אלא בין הפועלים בני שני העמים לבין הבורגנות והאימפריאליזם הבריטי. באותה תקופה, היחידים שתמכו בתכנית החלוקה של הבריטים היו הביורוקרטים של מפא"י.

אולם אז הוטלה פצצה על הארץ ממקור בלתי צפוי. ברית המועצות של ג`וזף סטלין הוציאה הודעה רשמית בה היא מביעה תמיכה בתכנית החלוקה הבריטית. חברי מק"י לא ידעו נפשם וחשבו בתחילה שמדובר בזיוף. אולם עם הזמן הם הבינו שאין להם ברירה והם נאלצו ליישר קו עם האח הגדול מרוסיה. מאז ועד היום מק"י בגלגוליה השונים כרק"ח וחד"ש, תומכת בפתרון שתי המדינות – פתרון שכל מרקסיסט בר-דעת יסתכל עליו במבט עקום. השומר הצעיר, התלוי כלכלית בביורוקרטיה של מפא"י, נאלץ גם הוא ליישר קו עם הבוס.

הפתרון של שתי מדינות לאום נפרדות בתוך שטח כה מצומצם הוא בלתי ישים מבחינות רבות שהעיקרית שבהן הוא הפער הכלכלי העצום בין ישראל לבין פלסטין. חברה עשירה מאד לא יכולה לחיות בצד חברה עניה מאד בתנאים של שלום ושל צדק. החברה העשירה תמיד תרצה לנצל את כוח העבודה הזול של החברה הענייה והחברה הענייה תמיד תשאף להגר לתוך האזורים העשירים יותר בתקווה למצוא מקומות עבודה ושיפור ברמת החיים. כל גדר או חומה שתמנע את הדיפוזיה הטבעית הזאת, תוביל לאלימות. פתרון שתי המדינות אולי יספק חלק קטן מהשאיפות הלאומיות של הפלסטינים, אך הוא לא יעשה דבר נגד השאיפה העיקרית שלהם ושל כל יציר בריאה עלי אדמות – השאיפה לרווחה כלכלית וצדק חלוקתי. כדי לכונן צדק חלוקתי בין שתי האולכוסיות הללו, האינטראקציה ביניהם צריכה להיות כה אינטנסיבית, עד שגם במצב האידיאלי ביותר, פתרון שתי המדינות עלול רק לסרבל את העניין.

בסופו של דבר מדובר בפתרון גזעני, שנועד לממש את שאיפותיהם של קומץ הליברלים המרוכזים במרכז הארץ להקים כאן מדינה עם כמה שפחות פראים שמפריעים לה. השאיפות החומריות של יהודים וערבים (שתכופות מתורגמות לשאיפות לאומיות ודתיות) מפריעות להם לכונן כאן דמוקרטיה ליברלית נוסח מערב אירופה. לכן, כדי באמת להבין את התמיכה ברעיון שתי המדינות, עלינו לצלול אל המסר הסמוי, ה-sub-text: לפי פתרון זה, הערבים הלא ליברליים ביותר (הפלסטינים) יכלאו מאחורי גבול מבוצר היטב בתוך הגטו שיקרא על ידם "הדמוקרטיה הליברלית של פלסטין", כאשר המתנחלים יועברו אל הפריפריה, יחד עם יהודי ארצות המזרח, שם הם יהוו טבעת של טיפוסי ביניים (אמנם לא ליברלים, אבל עדיין יהודים) שיחצצו בין הפלסטינים לבין מעוז הליברליזם היהודי היושב לו בביטחה במרכז הארץ ובאזור החוף.

למרבה הפלא, הפתרון הזה מקובל גם על השמאל הלא-ציוני ואפילו על השמאל הערבי. הסיבה לכך, לפי דעתי, היא שגם הם נשטפו ברעיון ההזוי שברגע שלפלסטינים תהיה "מדינה" באזור יו"ש ועזה, בדרך נס יעלמו כל בעיותיהם ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום. רעיון זה קיים עוד מלפני קום המדינה, ואנשי השמאל היו כה עסוקים בלהגן עליו מפני התקפות מימין, עד שלא השקיעו די זמן בלנסות לבקר אותו בעצמם על פי ערכי השמאל שהם מתיימרים לייצג.

משלום בורגני לשלום אמיתי

פתרון שתי המדינות הוא מה שמכונה בעגת השמאל כ"שלום בורגני". כלומר הסכם בין אליטות המדלג על טובת העמים הנוגעים בדבר. ההסכם הזה נועד להקל על הבורגנות המקומית והעולמית בניצול כוח העבודה המקומי, שיעסוק בצמיחה הכלכלית שתגיע לכיסי הבורגנות, במקום במלחמות בלתי פוסקות המערערות את היציבות האזורית. פתרון השלום הבורגני נכשל בכל פעם שניסו לקדם אותו. שני העמים אחראים לכשלונו, לא בגלל שהם ברברים או טפשים, אלא בגלל שברור שהוא לא מתאים להם. פתרון שתי המדינות לא יקדם אף יהודי או ערבי אפילו צעד אחד לקראת תחושת רווחה וביטחון גבוהים יותר. הוא רק ינציח את הפילוג בין שני העמים ואת המתח הנובע גם משאיפותיהם הלאומיות וגם ממצוקותיהם הכלכליות.

הפתרון האמיתי לבעיה הזאת, הוא רק זה שישלב בין צדק חלוקתי לבין מימוש זכויות לאומיות במסגרת דמוקרטית ושוויונית. הפתרון שאני מדבר עליו הוא ארץ ישראל השלמה, במתכונת דו-לאומית. על המדינה עצמה להיות נייטרלית בסוגיות של לאום או דת, כאשר היא תסייע לשני הלאומים השונים לקדם את עצמם באמצעים של חינוך עצמאי ואוטונומיה בסוגיות של מנהגים דתיים, הלכות נישואין, גירושין, התארגנות פוליטית ועוד. אולם פתרון זה לא יכול להיות שלם בלא חלוקה שוויונית של ההון, והבטחת שיפור רמת החיים עבור כל האזרחים.

הדמוקרטיה החדשה שתהיה כאן תהיה דמוקרטיה קהילתית, שיש בה שתי שכבות: בשכבה אחת כל לאום מקבל אוטונומיה לנהל את ענייניו הקולקטיביים כראות עיניו, כל עוד אין בכך פגיעה בפרט או בקולקטיב אחר. השכבה השניה תהיה המדינה עצמה שתצומצם לעניינים כלליים כמו חוץ וביטחון. שכבה זו תנוהל על ידי נציגים משני הצדדים.

האם אני משוגע?

ישראלים רבים שקוראים שורות אלה בוודאי ממהרים להשיג את הטלפון של הפסיכיאטר המחוזי. זאת מכיוון שהם גדלו או על פתרון השמאל הישראלי של שתי המדינות או על פתרון הימין של המשך האפרטהייד. אולם הדרך שהתוויתי היא לא המצאה פרטית שלי. היא גם לא אוטופיה כי היא קיימת במציאות: בדיוק כך פותרים בעיות של רב-לאומיות ברחבי העולם. במקום לבנות חומות, מדינות שפויות מנסות לשלב את שני הלאומים במסגרת שתאפשר שיתוף פעולה. מדינות רב-לאומיות רבות צצו לאחרונה אחרי נפילת ברית המועצות. רבות מהן מיישמות בהצלחה פתרונות בסגנון שאני מציע או דומים להן. גם אם מדינות אלה קפיטליסטיות למהדרין, הן יודעות היטב שהן לא יכולות להרשות לעצמן פערים חברתיים שאינם עיוורי צבעים והן משתדלות לפעול גם בכיוון הזה.

במדינות אלה, נוצרת תמונה לא סימטרית בטווח הקצר: נראה כאילו קבוצת הרוב השלטת, מקריבה הרבה מאד ואילו קבוצת המיעוט רק מקבלת. אולם אם קבוצת הרוב תמשיך בעקשנות לשמור על עליונותה, היא תשלם על כך באי שקט תמידי מפני איומים מצד קבוצת המיעוט – מה שעתיד לפגום בתהליך הדמוקרטיזציה העדין שמדינות אלה עוברות כיום. עלינו גם לזכור שאי הסימטריות הזו היא רק למראית עין, מאחר ועיקר הקניין היהודי מצוי ממילא בידי יהודים מעטים מאד, כך שהרוב המכריע של היהודים לא יושפע כלל מהעברת הון מידיים יהודיות לידיים פלסטיניות.

כמעט כל המדינות בעולם הן מדינות רב-לאומיות ורובן הגיעו להסדרים בין הלאומים השונים. רק בישראל הרב-לאומיות מעבירה אותנו על דעתנו ואנו מנסים להרחיק את הלאום האחר ולהילחם בו, במקום לחיות עמו.

מובן שהפתרון לא נקי מבעיות. עדיין ישנה חשדנות עמוקה בין שני הצדדים. ישנו פחד רב בקרב היהודים מכך שהערבים ינצלו את המצב בכדי להשתלט לחלוטין על המדינה. החשדנות הזאת עלולה לסכן את התהליך כולו – מה גם שיש בה גרעין של אמת: אין ספק שגורמי הריאקציה חזקים בקרב הערבים לפחות כמו אצל היהודים. ויתכנו גורמים מסויימים שיראו במהלך כקרש קפיצה לקראת השתלטות על המדינה כולה. לכן, כל שינוי בכיוון הזה חייב להיות מדורג מאד. הוא יתחיל לא מהאליטות, אלא משיתוף פעולה בין קבוצות חברתיות בין העמים. המצב רגיש מדי בשביל עוד שלום בורגני שידלג על הסכמת העם. ההפך צריך לקרות: שמתוך הידברות מדורגת בין האזרחים עצמם תצמח תקווה לשיתוף פעולה שתביא לשלום של אמת.

Share on Facebook