ככל שהתקרב מועד פרישתו של אהרן ברק מתפקיד נשיא בית המשפט העליון, הלכו והתרבו טקסי הפרידה מהאיש, ובכולם הורעפו עליו דברי קילוסין שלא אחת גבלו בפולחן אישיות. השיא היה בטקס החגיגי בכנסת בהשתתפות כל המי ומי במדינה שם נפרד ברק מתפקידו בנאום חגיגי ודורית ביניש הושבעה כנשיאה החדשה של בית המשפט העליון.
מה לא נאמר עליו? שהוא גאון המשפט, שלא היה ולא יהיה עוד איש כברק (דורית ביניש בנאום ההכתרה), שהוא שומר הסף של הדמוקרטיה הישראלית, מגן שלטון החוק, ליברל, איש זכויות האדם, פילוסוף המשפט, ועוד ועוד. באחת, בדומה לאמרה על הרמב"ם "ממשה עד משה לא קם כמשה" כך ברק, "מאהרן עד אהרן לא קם כאהרן".
האזנתי וקראתי את כל המחמאות, ושפשתי את עיניי: הזהו ברק שאני מכיר? שהרי יחד עם חבריי אנו נאבקים שנים רבות למען זכויות אדם ודמוקרטיה, ואיכשהו, לא זו בלבד שלא מצאנו את ברק לצידנו, אלא בדרך פלא הוא כמעט תמיד ניצב מולנו ונגדנו.
אין ספק, ברק הצליח ליצור סביבו הילה של איש זכויות אדם, שחרגה מתחומי ישראל. זו הצלחה תעמולתית אדירה שמעטים כמוה בתולדות האנושות, בעיקר אם מביאים בחשבון שברק הוא במידה רבה המעצב והמגבה המשפטי של שלטון הפרת זכויות האדם בשטחים הכבושים.
אילו היתה ישראל ממשיכה להתקיים בגבולות הקו הירוק, ניתן היה למצוא אצל ברק ניצוצות של ליברליזם, זכויות אדם ודמוקרטיה, הגם במינונים מחושבים היטב, אולם 40 שנות כיבוש שהפכו את ישראל למעצמה קולוניאלית השולטת על עם אחר ומבצעת פשעי מלחמה לרוב, הטביעו את חותמם האפל על אופייה של המדינה ובתוכה מערכת המשפט שלה. בעניין זה יש לברק מניית בכורה.
ברק הוא המצביא המשפטי שנתן כמעט לכל עוולה של הכיבוש הכשר חוקי ומשפטי. הוא הוביל את מערכת המשפט להיות השפחה החרופה של המערכת הביטחונית, יהיו אלה הצבא, השב"כ, המוסד או המתנחלים, מה שקרוי בשפה הרשמית "כוחות הביטחון".
הוא גיבה ירי על אוכלוסייה אזרחית, נתן הכשר להפקעת קרקעות, להריסת הבתים ושאר שיטות של ענישה קולקטיבית, להתנחלויות, למעצרים מינהליים, לחומת האפרטהייד, לעיוותי מערכת משפט הצבאית בשטחים הכבושים, לעינויים (כן, על אף פסק הדין שהתקבל לכאורה נגד עינויים, הוא הותיר פתח רחב להמשכם בדמות "הגנת הצורך", והם אכן נמשכים בכל עוזם עד היום), והגרנד פינאלה היה בפסק הדין האחרון בו הנפיק תווית כשרות למדיניות הוצאה להורג ללא משפט.
לברק היה כישרון מיוחד לעטוף את פסקי הדין הקשים ביותר מבחינת הפגיעה בזכויות אדם, במלל מתקתק בדבר המחויבות לזכויות אדם ודמוקרטיה. מההיבט הזה ברק היה אמן השפה האורווליאנית ופסקי הדין שלו רוויים בה. הקו אותו מבקש ברק להנחיל בפסקי הדין, שעובר כחוט השני בדרכו המשפטית, הוא, "האיזון". ברק בספריו, בפסקי הדין, בנאומיו, חוזר תמיד על כך שצריך "לאזן בין הדמוקרטיה וזכויות אדם לבין צורכי הביטחון". ובדרך פלא, כאשר זכויות הפלסטינים בשטחים הכבושים מתנגשות לכאורה לפי ברק בביטחון, גוברת כמעט תמיד המחויבות למה שקרוי "ביטחון". בהנהגת ברק הועמק הנוהג המשפטי הפסול של שמיעת אנשי שב"כ, משטרה וצבא במעמד צד אחד, כך שהנתבעים ועורכי דינם נשארים בערפל מידע ולא יכולים לבצע חקירה נגדית. אין עציר מינהלי שיכול לתקוף את שיקולי המעצר של השב"כ, כי הוא לא יודע מה הם. אנשים חזרו ונעצרו לתקופות של חצי שנה שהצטברו לשנים, כאשר בכל שישה חודשים מתקיים הטקס של עיון חוזר, שעיקרו מידע הנמסר לשופטים "במעמד צד אחד" והמעצר כמובן מאושר. גם כאשר מדובר במי שכבר סיים את תקופת מעצרו, כמו אסיר המצפון מרדכי ואנונו, הוא עדיין נתון להגבלות שאת הנימוקים להן אינו יודע כי הכל נעשה בלשכות הסגורות של השופטים במעמד צד אחד.
ברק הוא שותף מרכזי בהטמעת שפת הכיבוש בשיח הישראלי. ישראל אינה מעצמה כובשת שנוקטת בשיטות של טרור מדינה, אלא "נלחמת בטרור"; הפלסטינים המתנגדים לכיבוש ונאבקים על שיחרורם מעולו הם "טרוריסטים"; חומת האפרטהייד היא "גדר ביטחון למניעת טרור"; כאשר "הגדר" חוצה את העיירה א-ראם הסמוכה לירושלים, מפרידה בין משפחות, בין ילדים לבית ספרם, בין חולים לרופאים ובתי חולים, בין עובדים למקומות עבודתם, באחת – הופכת את חייהם לגיהנום, הרי מדובר ב"פגיעה מידתית", חלק מהלקסיקון שברק איזרח ומקל על עיכול הפשע והרשע; ההתנחלויות אינן פשע מלחמה (בניגוד לאמנות ז’נבה ורומא) והמתנחלים אינם פושעי מלחמה או למצער שודדי קרקעות של עם שכן, אלא מדובר "ביישובים ואזרחים ישראלים שחובת המדינה להגן עליהם"; כאשר מדובר בעצירים מינהליים, מעצרם נועד תמיד למען "ביטחון הציבור".
כל העוולות האלה, שהם חלק מהתוקפנות הישראלית כלפיי העם הפלסטיני, נועדו כמובן למען ביטחון ישראל, והם נעשים במסגרת "דמוקרטיה מתגוננת", עוד ביטוי אורווליאני שברק עושה בו שימוש מניפולטיבי בפסק דינו המצדיק הוצאות להורג ללא משפט. לא הפלסטינים מתגוננים מפי הכיבוש הישראלי, אלא ישראל היא "דמוקרטיה מתגוננת".
פרשנים רבים של ברק מייחסים חשיבות רבה ל"מהפכה החוקתית" עליה הכריז עם קבלת שני חוקי היסוד ב-1992 "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק". ואכן, ככל שמדובר באזרחי ישראל, ובעיקר היהודים שבהם, היו לחוקי היסוד השפעה מסוימת בפסיקות בית המשפט העליון, אולם ככל שמדובר בשטחים הכבושים ובזכויות האדם של הפלסטינים, אין זכר לכבוד האדם, ולחופש העיסוק. פסיקות הדיכוי לפני קבלת חוקי היסוד לא היו שונות במהותן מפסיקות הדיכוי לאחר קבלת החוקים.
לדוגמא אקח את בג"ץ 72/86 שפסק דינו ניתן במרץ 1986 בטרם חוקי יסוד ובטרם אינתיפאדה. מדובר בשלושה בעלי חנויות בבית הדסה בחברון, שעתרו נגד כוחות הכיבוש לאחר שהצרו את יכולתם להתפרנס בגין גדרות שהוקמו ובדיקות מעיקות שכל פלסטיני היה צריך לעבור על ידי חיילי הכיבוש בטרם נכנס לאזור החנויות.
השלושה טענו כי הדבר נועד ליבש אותם, להכריחם לעזוב את המקום במסגרת מגמה לייהד את החנויות. העותרים הציעו דרכים חלופיות שגם יאפשרו הגנה על המתנחלים וגם לא יפגעו בפרנסתם (למשל הפיכת הרחוב למדרחוב).
נציג הפרקליטות שייצג את "המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון" ואת "המפקד הצבאי לאזור חברון" (המשיבים) טען כי אין מנוס מגידור החנויות שנועד להגנה על חיי "המתיישבים".
אהרן ברק היה בהרכב השופטים (יחד עם סגנית הנשיא מרים בן פורת ומנחם אלון) וכתב את פסק הדין. שני עמיתיו הצטרפו בשיטת "אני מסכים". הוא היה בתחילת דרכו כשופט בעליון, עוד לא נשיא. ברק דחה את טענות העותרים וקבע "כי אין ספק שלמשיבים סמכות לנקוט באמצעים הדרושים להגנה על חיי המתיישבים בבית הדסה. בוודאי שסמכות זו נתונה בכל הנוגע לאותם מתיישבים המהווים חלק מכוחות צה"ל" (הסימביוזה המוכרת בין "מתיישבים" לבין "כוחות צה"ל" – ג"ס). הוא קבע "שאמנם האמצעים שננקטו פוגעים בפרנסתם של העותרים אך בעיקרו של דבר זכויותיהם נשמרות" (דבר והיפוכו –ג"ס). האמצעים הם "כדין" והם חלק "מהאיזון הראוי שעשוי להשתנות". ברק דחה את טענת הייהוד וקבע "כי אין כל אחיזה לטענה כי המשיבים פעלו מתוך רצון ‘לייהד’ את החנויות". וכדי להדגיש מי כאן בעל הבית, קנס ברק את העותרים ב-1,500 שקל "שכר טרחת עורך דין" שבוודאי סייעו למימון ההתנכלויות של צבא הכיבוש לעותרים, בשיטת "התנכלת והרווחת". מה שקרה ברבות השנים לבעלי החנויות אנו יודעים. הם נושלו מרכושם על ידי המתנחלים.
בפסק דין זה נטועה כל השיטה הברקית בדבר "איזון" שאינו מאוזן, שבאורח מופלא פועל לטובת הכיבוש והכובש. היא תופיע גם בהמשך, ביתר שאת בתקופת נשיאותו, עד לפסיקה האחרונה בדבר אישור ההוצאות להורג ללא משפט.
הכפפת מערכת המשפט לאינטרסים הצבאיים והמדיניים של ישראל לא החלה עם ברק. מאיר שמגר, קודמו של ברק בנשיאות בית המשפט ובעברו פרקליט צבאי ראשי, היה ממניחי היסודות של השיטה, אבל ברק שיכלל ופיתח אותה כמעט לשלמות.
מי שרוצה לתהות על המקורות מהם שאב ברק את השקפת עולמו המשפטית, ימצא מראי מקום רבים. בהופעותיו הציבוריות כמו בכתביו הוא לא מסתיר את היותו ציוני ואת דבקותו בהגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית". הוא לא רואה סתירה בין שני המרכיבים, אף על פי שפסיקותיו הן מצבה לסתירה הטמונה בהגדרה זו.
מקום חשוב תופסת אצלו השואה. ברק הוא ניצול שואה, וכמו ישראלים רבים בצמרת המדינה הוא מבליט אותה כעילה לקיומו של צבא חזק. בהרצאה שנשא בכנס של לשכת עורכי הדין במאי 2002 דיבר על כך כי אין דבר יקר לו יותר מהמדינה, וכניצול שואה הוא מקנה לצבא חשיבות עליונה. "מה הלקח שלמדתי? (מהשואה, ג"ס) חשיבותו של הצבא" לאחר מכן הוא מוסיף במסגרת האיזון גם את "החשיבות לאדם, לחירות ולכבוד".
שוב אנו רואים כיצד השואה מנוצלת להצדקת פסיקות גזעניות נגד הפלסטינים (משני צדי הקו הירוק) שהרי "האדם, הכבוד והחירות", שלכאורה ברק מייחס להן חשיבות עליונה, (וכאמור מנטרות אלו חוזרות בפסקיו, ספריו ונאומיו בכמויות אדירות) נמוגות עם חציית הקו הירוק לעבר מדינת האפרטהייד הישראלית ונשחקות בתוך הקו הירוק כאשר מדובר באזרחים ערבים ולעתים גם באנשי שמאל.
ברק הדגיש תמיד את היותה של ישראל מדינה דמוקרטית המתנהלת על פי חוק וכי בית המשפט הוא המפרש המוסמך של החוק. אשר על כן, לפי הפירוש של ברק את החוק, מעשי ישראל בשטחים הכבושים, הרג אלפי אזרחים פלסטינים, כולל נשים זקנים וקרוב ל-1,000 ילדים, הריסת אלפי בתים של משפחות פלסטיניות שלא פשעו, הפקעת מאות אלפי דונמים, כריתת מטעים (במסגרת מה שקרוי "חישוף"), טירטור והשפלה יומיומיים של מיליוני פלסטינים במחסומים, כל אלה, לפי גירסת ברק, תואמים את שלטון החוק הדמוקרטי. שוחר זכויות אדם לא יכול לקבל פרשנות כזו, ולדידו היא בלתי חוקית בעליל.
אם נשפוט את אהרן ברק לפי תוצאות פסיקותיו המגבות את הכיבוש והפרות זכויות האדם, הרי שלא למד את הלקח העיקרי מהשואה: שזכויות אדם הן אוניברסליות, חובקות כל מי שנברא בצלם, חוצות גבולות ועמים, כפי שנקבע בהצהרה העולמית בדבר זכויות האדם, (מסמך שהאו"ם קיבל ב-1948 כאחד הלקחים מהשואה).
הנזק שברק וחבריו השופטים גרמו לאופייה הדמוקרטי של החברה הישראלית, ולהתגברותם של הלכי רוח גזעניים, לאומניים, פונדמנטליסטים וטוטליטריים הוא לאין שיעור. וזאת בגין היוקרה ממנה נהנה בית המשפט. ישראלים רבים הולכים בהרגשה שזוועות הכיבוש הן "חוקיות" ו"לא כל כך נורא כמו שכמה שונאי ישראל טוענים" שהרי בית המשפט העליון, שעל פי המוניטין שלו מאוד רגיש לזכויות אדם, נתן לכך את ברכתו.
עוולות פסקי הדין של ברק שכוונו לשטחים הכבושים, לא נעצרו בקו הירוק. הן חוזרות אלינו כבומרנג, בצורה של אלימות גוברת בחברה הישראלית, ביריונות משטרתית, שוטרים ואנשי שב"כ רבים שקיבלו הכשרתם בשטחים הכבושים ונהגו שם באלימות "ברשות ובסמכות" ממשיכים בכך בתפקידים אחרים בתחומי ישראל הריבונית.
יש כמובן עוד היבטים לפעילותו של ברק בתחום המשפטי המקצועי (למשל: סוגיית משקלה של ההודאה בחקירה) ובתחום החברתי כלכלי. ברק בכמה פסיקות חשובות הגן על ההפרטה, על בעלי ההון, התנכל לשובתים וסרב לעתירה שביקשה מבית המשפט להגדיר את זכויות האדם בתחום החברתי-כלכלי.
ברשימה זו התמקדתי בתפקיד ההרסני של ברק בכל הקשור לכיבוש. היא בפירוש לא אוביקטיבית, ולא מאוזנת, ומנסה להאיר צדדים שהפובליציסטיקה והשיח המשפטי הממוסדים ממעטים לחשוף.
קיימת מחלוקת בין המומחים אם שני חוקי יסוד דיים להצדיק מהפיכה חוקתית, אולם אם ניצמד אל מהפיכת ברק, יפים לה הדברים שכתב ג’ורג’ אורוול בגב ספרו "חוות החיות": "מהפכה שסטתה מדרכה והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התורה המקורית".
ע.ג. לא היה בכתה כשהעבירו שיעור על גזענות.
מרזל הוא גזען לא בגלל שהוא שומר על זכויות היהודים, אלא בגלל שהוא תומך בזכויות יתר ליהודים ושולל זכויות מערבים. באחת, הוא תומך במשטר אפרטהייד.
ספירו מתנגד לזכויות יתר ליהודים ונאבק למען שוויון זכויות לערבים. הוא רוצה שזכויות תהיינה שוות לכל ללא אבחנה לאומית או דתית או מגדרית. ולכן אינו גזען.
ספירו ודומיו הם המקבילה הישראלית ללבנים בדרום אפריקה שנאבקו לחיסול משטר האפרטהייד וזכויות היתר של הלבנים ומתן שוויון זכויות לשחורים. לפי ע.ג. הלבנים מתנגדי האפרטהייד הם גזענים וגם השחורים מתנגדי האפרטהייד הם גזענים והיחידים שנשארים מחוץ למאכלת של ע.ג הם הלבנים שתמכו באפרטהייד והיהודים שתומכים בהמשל משטר האפלייה נגד הערבים.
עכשיו צריך להפלות גם את ספירו כאויב כי הרי ע.נ. אינו גזען
שניכם טועים. אני לא משווה בין ספירו למרזל אלא טוען שאין ביניהם שום הבדל – האחד גזען יהודי אנטי ערבי במסווה של שמירת זכויות היהודים והשני גזען אנטי יהודי במסווה שמירת זכויות הערבים. האחד תמונת ראי של השני.
האידיאולוגיה, הפוליטיקה, המשפט, התקשורת, החינוך וכו’ ולרוב גם המדע משרתים בתמציתם, אם נפשיט אותם מהלבוש החיצוני שאמור להטעות (במטרה להפוך רשע לצדק במקרה שלנו) את המטרות האמיתיות, החומריות של המשטר.
לכן יש אידיאולוגיות "טובות" שמשרתות את המעשים הרעים ויש להיפך (זאת הערה שספירו כך נראה לי שוכח ולכן מתקומם כאילו רימו אותו).
אני חייב להגיד שאני מסכים עם ספירו אבל מהכיוון השני, ברק הוא חרפת ישראל , מפרק הדמוקרטיה שלנו, דמוקקטור שחושב שהכל שפיט,
לקח עניינים אידאולוגיים לזירת ביהמ"ש במקום לזירה הציבורית, ניסה לכפות את האינטרסים האחוסליים על כלל הציבור, העדיף את חופש התנועה של מן דה הוא ברמאללה על הזכות לחיים של נוסעי האוטובוסים בירושלים.
בקיצור כל קלון שלא הוא זוכה אני מרוצה
לגדעון ספירו
כמי שקורא את מאמריך לאורך תקופה ארוכה,אני יודע שרשימתך זו בנוגע לאהרון ברק היא רק אחת מתוך סגה ארוכה ומתמשכת.אין כמעט שבוע בו סלבריטאי משפטי זה אינו מככב מעל עמודי טורך.
מבחינתי הדבר ברור בתכלית,במשוואת השלום הפשוטה כל כך (אצלי),תופעת השופט ברק הינה גידול הכרחי ברור וטריויאלי בנוף המוזנח ואנסה לפרט:
על מנת לכונן שלום ביננו לבין הפלסטינים חייבים בני שני העמים במכנה משותף,וכר פעולה נוח לשתוף פעולה.מקדמת דנא מפלגות השמאל הרדיקאליסטיות נתנו מענה טוב לדרישות אלו.רק בתוכן התקים השוויון ושיתוף הפעולה בין בני שני העמים.הדתות והסממנים הלאומיים,הוכנסו במסגרתן לדפוסים ברורים של פעילויות תרבותיות אתניות ומסורתיות וקבלו פרופורציות אמיתיות ביחס לעשיה האינטרנציונלית לרווחתו של הפועל באשר הוא ולהתארגנות המפעלים והקשרים בינהם.חזון כמו קיבוץ המורכב מישראלים בני דתות שונות היה אמור להיות נפרץ ולשמש אור ומופת לשאר העמים .
ע"מ לפתח חזון קומונרי שכזה נדרשת תשתית דמוקרטית בריאה.כזו שלא תאפשר מחטפים שלטונים לטובת אוליגרכיות כאלה או אחרות ונדרשת חוקת יסוד דמוקרטית בשתוף אזרחי כל המדינה .
ע"מ לקבל דמוקרטיה אמיתית נדרשת
כ "ב-ס-י-ס" -הפרדת רשויות מוחלטת!!!
כאן המקום להבהיר,שאין דבר כזה "קצת בהריון". כל עיוות של כלל זה (הפרדת רשויות מוחלטת)-אפילו בצורה מזערית,ישנה את מרקם הבסיס הפשוט של המשטר,ובמקום לקבל מבנה מורכב שיכול ועתיד לצמוח ולהתפתח למערכת שלטונית מתוקנת,הוא יהפוך למערכת מסובכת שתוביל ל"לובי" אוליגרכי כלשהו וממנו לקריסה ודאית.
ע"מ לקבל הפרדת רשויות מוחלטת נדרשות שלוש מערכות שונות של בחירות:
מערכת נפרדת לכל רשות.
והנה במסגרת סירוס הדמוקרטיה המקובל על כל המדינות ה"דמוקרטיות" בעולמנו,הרשות "הכי פחות נבחרת" זו שבכלל לא טורחים "לספור" אותה כנבחרת,היא הרשות השופטת.
הרבה יותר קל לבחור מחוקק,או "מבצע" כראש ממשלה או נשיא.אך שופט או מבקר,שהינם דמויות "מקצועיות" גרידא קל יותר למנות ע"י לובי כלשהו.
זאת הסיבה ש"השטן במוסקבה",אם נשתמש בפרהפרזה על ספרו של בולגקוב.
אל יתמה החבר ספירו,מדוע ולמה הגיח הצפע מתוך גדר אבנים בלתי מנוכשת זו.
על כן דמויות פטתיות ומגוחכות ימשיכו לפאר את פנתיאון הצדק המקומי והצדקה תשב לארץ ועושק ומלחמה יפרצו כחרולים בשדה שוטים.
המלך הוא ערום ואת הדמוקרטיה יש לתקן.
עד שענין זה לא יובן על ידי החברים ולא יעשה דבר,הפרוזדור המכיל את תמונות ברק ויורשיו רק ימשיך ויתארך.
אין ספק שהמאור המשפטי ספירו מבין יותר מברק בנושאים משפטיים בכלל ובזכויות אזרח בפרט. העובדה שגם הספירויים וגם הימין הקיצוני מנאצים את ברק מראה שברק הגון מאלה ומאלה. ללא ספק עמוד הקלון של ספירו הוא אות כבוד לברק ולשכמותו.
(כלומר, משמות המגיבים בתגובות שלפניי עולה, שלמאמר הזה מגיבים בראשי-תיבות…:-)) )
אני מסכים לחלוטין עם ספירו – ואף יותר מכך: בתור אנארכיסט, חורה לי שבכלל, קיים "בית-משפט עליון" – או איזשהו בית-משפט, אם כבר.
שופטי ביהמ"ש ה"עליון" – וברק בכלל זה – הם פשיסטים אליטיסטיים, ממש כחבריהם הטובים, נשיאי, דיקני ורקטורי האוניברסיטאות השונות בארץ.
ובברכת חזק ואמץ לחמשת הבדואים מן הדרום, אשר עיר-מולדתי, למרבה הצער והכאב, לא הגנה עליהם…
דני.
היא מייצגת היטב את מחשבי הממוצעים מ"המרכז השפוי".
עושים ממוצע בין ברוך מרזל וגדעון ספירו ("הרי הם אותו הדבר, קיצונים"), ומה מקבלים?
קלגס כיבוש שהולך לעמוד במחסום, נכנס לבתים באמצע הלילה, מטיל פצצה של טון על שכונה, וחושב ש"בית המשפט העליון עושה צדק גם בשטחים, ואם הוא פסק מה שפסק, זה מוצדק".
הערה קלה – הפרישה לא נושאת עימה קלון, היא נושאת עימה הקלה. לגבי הדברים שנכתבו על הכהונה, לדעתי ספירו אבחן במדויק הן את המקורות הרוחניים והנפשיים של ברק, והן את עוצמת הנזק שגרם.
גישת איזון האינטרסים של ברק הובילה, לדעתי, למסמוס מוחלט של נורמות, וכן לחוסר יכולת להכריע במשפטים. שכן, כאשר ברק רוקח את המרקחות הסודיות שלו, בהן כל החומרים מעורבבים יחדיו (לדוגמא, גם בטחון וגם זכויות אדם) – מה שיוצא בסוף הוא לא יותר מאשר כאוס משפטי. התוצאה הינה שאין לאדם הפשוט, ואף לא לעו"ד הסביר, יכולת הבנה או חיזוי של התוצאה המשפטית. גרוע מכך, גם השופטים עצמם אינם מבינים מהן אמות המידה לחריצת הדין (את נוסחת פסקת ההגבלה הם תפסו, יש לומר). אך כאמור, הרע מכל הוא שנוסחת האיזון מובילה לתוצאה לפיה הכל כשר להכנס לתבשיל המשפטי, השאלה היא רק עניין של מינונים ואיזונים. כך הופך רצח ללא משפט – תועבה משפטית רעילה שיש להשליכה לפח- ל"שיקולי בטחון", אותם יש לאזן עם "זכויות אדם", שהינן במקרה הזה לא יותר מאשר הזכות לחיות מבלי להירצח. הטבח ברק פשוט לא אומר לא לשום דבר, ולפי משנתו אין מעשה אנושי שעליו ניתן לומר כי הוא משוקץ וטמא ולכן לא נוכל להכניסו לקדירה ולאזנו (בהלכה היהודית יש מעשים כאלה, לדוגמא מצוות ה"ייהרג ובל יעבור"). כך, בהכניסו את כל המעשים האנושיים הנבזים ביותר לתוך נוסחאות האיזון ולתוך ספרי המשפט והיכלי המשפט – כך תרם ברק את חלקו להתגברות הרע והנפשע. אך אין להתפלא על כך שזוהי התוצאה הסופית של מחשבת ברק, שהרי זהו אותו אדם שאמר, כאילו היה האל בעצמו, כי "הכל שפיט, מלוא כל הארץ משפט".נאום ברק.
לע.ג.
היה ברור שתגובה בנוסח זה תגיע. אלא שזו ראייה פורמליסטית טכנית שלא מתייחסת לתכנים.
אם אני תוקף מפלגה גזענית מצד שמאל על גזענותתה, ואיש ימין אולטרא קיצוני תוקף אותה מפלגה משום שגזענותה מתונה מדי לטעמו, הרי שעל פי הגיונ של ע.ג. היא בסדר משום שגם השמאל וגם הימין תוקף אותה.
העובדה שיש אנשי ימין התוקפים את ברק משום שלדעתם הוא היה צריך להיות עוד יותר גזען ולאומן בפסיקותיו,אינה מאזנת ביקורת מצד שמאל התוקפת את ברק על אותה גזענות שכן דבקה בו.
מאיפה צצה הע’?
בסה"כ חוקי יסוד יש יותר משניים, ועוד לפני שות התשעים(ע"פ החלטת ועדת הררי). המהפכה החוקתית די נכפתה בפרשנות ע"י בית המשפט העליון, ולא ממש נבעה מהכנסת או מהעם.
ספירו הפיק כתבה מנומקת ומפורטת למדי אשר סוקרת שלל פסיקות של ברק בנושאי זכויות אדם שונים. ספירו מצליח להראות שברק – תוכו לא כברו. רוממות כבוד האדם בפיו ומרמס זכויותיו בהחלטותיו. הדוגמא של בית הדסה חשובה לא בגלל הסתירות הפנימיות שמצא בהם ספירו אלא בגלל הסתירה החיצונית כלומר הסוף מעשה. ספירו אומר שכל אימת שפנה לבית המשפט לבקש סעד בענייני זכויות אדם, ברק "בדרך פלא הוא כמעט תמיד ניצב מולנו ונגדנו". צריך לעצור רגע ולהבין: ספירו מעולם לא נואש מברק ותמיד יצא מנקודה של אשראי ואמון (זאת כמובן בזכות הרטוריקה המבריקה של האיש), אולם שוב ושוב תוחלתו נכזבה. שוב ושוב התברר ברגע האמת שברק תומך בדיכוי ובגניבת כבודם האנושי של הפלסטינים והשפלתם עד עפר. הוא אולי מיטיב לנאום אך לא על כך ייחבן וישפט! אכן, זהו סיפורו של ברק וזהו סיפורה של הציונות, שתמיד דיברה על הצלת עם ישראל ממארת הגולה ומאידך – קימום הארץ ממדברה ומהריסותיה בדרכי שלום ושגשוג, אבל בפועל זנחה את עם ישראל לארובות (ראיתם את הסרט הנפלא על מלחמת ספרד? כמובן שהציונות ישובית התנגדה להשתתפות במערכה הזו נגד היטלר והנאציזם) ואילו את עם הארץ הפלסטיני היא רימתה ודיכאה ורצחה גוף ונפש עד דלא ידע, וטרם שלמה מלאכתה. והסוף – מי ישורנו?
חוכמה ראשונה היא הבנת הנקרא. כתבתי שזכויות היהודים אצל מרזל היא רק מסווה. הדבר נכון לגבי ספירו – זכויות יש אצלו רק לערבים ולכן גם גזענותו מסווה במטרות נאורות. אם תשאל את מרזל הוא יסביר לך שהוא אינו גזען כי כל מטרתו וענינו הוא זכויות היהודים המקופחים. גם ספירו מסביר שכל ענינו הוא זכויות הערבים המקופחים. ועוד הערה קטנה – הערבים במדינת ישראל אינם מקופחים כערבים אבל בהחלט מפלים אותם ופוגעים בהם כאויבים. כאשר אתה מכה מי שמנסה לרצוח אותך זו אינה אפליה אלא הגנה. ספירו ושכמותו אינם דואגים לזכויות הערבים אלא מנסים למנוע את זכות ההגנה מהיהודים במסווה של דאגה לזכויות הערבים. זה רחוק מאד מהלבנים בדרא"פ שהתנגדו לאפרטהיד.
שוב בעיות בהבנת הנקרא או מוטב לומר בתפיסה המוסרית. אצל הימין הקיצוני ואצל השמאל הקיצוני כל מי שמתנגד לדעתם הוא אויב שצריך לחרף לגדף ולהשמיץ או לחילופין לסתום את פיו כיד המסורת הסטליניסטית של מק"י (זה מה שרה כשחלקתי על בורשטין בענין חשיבות המסמך הקרוי חזון). אצל האחרים זה במפתיע לגיטימי לחלוק האחד על עמדות השני בלי לההפך לאויבים.
ספירו לא ייפה את כוחי לדבר בשמו אבל אני מקווה שלא יכעס אם אענה לע.ג.
זו טעות לומר שספירו דואג רק לערבים ולא ליהודים. מי שקורא את טוריו יודע שספירו מגן על המקופחים ונאבק למענם, בין ערבים, בין יהודים ובין מהגרי עבודה. האם דאגה לעניי ישראל לא נכללת אצל ע.ג. במסגרת "דאגה ליהודים"? נכון שספירו לא דואג כל כך לשרי אריסון ולאחים עופר שבבעלותם בנקים, אבל הוא כן דואג לקשי היום בחברה הישראלית, שרבים מהם הם יהודים. נראה שאצל ע.ג. דאגה ליהודים זהה לשנאת ערבים. בלשונו של ע.ג. ניתן לומר שבמסווה של התנגדות למרזל מאמץ ע.ג את גזענותו של מרזל.
כמו חלק לא קטן מאנשי השמאל אתה זוכר רק מה שקרה לפני 5 דקות. רצח יהודים ע"י ערבים בארץ ישראל ומחוץ לה קרה לא רק אחרי הכבוש של 67 ובמפתיע לא רק אחרי מלחמת השחרור ואפילו לא רק אחרי הצהרת בלפור. לכן אין שום דמיון בין הארגון של מנדלה לבין אירגוני הרצח הפלשתינים (אני לא קורא להם אירגוני טרור אלא ארגוני רצח כי לארגון טרור יש מטרות ואילו אצל הפלשתינים נראה לפעמים שהרצח הוא המטרה העיקרית). לכן גם אירגונו של מנדלה לא הוגדר מעולם כארגון טרור מחוץ לדרא"פ ואילו הפלשתינים נחשבים כטרוריסטים בכל העולם כולל חלק מהעולם הערבי למעט כמובן ארצות הצדק הקומוניסטי הניצחי.
ולקאטו – דבריך מוכיחים מה שטענתי – מי שלא חושב בדיוק כמו השמאל הוא גזען/לא מבין/פשיסט/סתם אידיוט. תודה עבור ההוכחה.
"כאשר אתה מכה מי שמנסה לרצוח אותך זו אינה אפליה אלא הגנה."
ועל ארגון הטרור ה-ANC, ומנהיגו, הטרוריסט נלסון מנדלה, לא שמעת?
— קישור —
— קישור —
— קישור —
יש לי ידיעה מרעישה לע.ג.: לא כל מי שחושב אחרת מהשמאל הוא פשיסט, גזען או סתם אידיוט. רבים מידידי וחברי הם ליברלים לא שמאליים אבל רחוקים מפשיזם וגזענות.
הפשיסטים והגזענים הם לא בבחינת "חושבים אחרת מהשמאל" הם גם לא בבחינת חושבים אחרת מהליברלים או חושבים אחרת מהסוציאלדמוקרטים (מרכז-ימין) אלא הם בבחינת מי שלוקים במחשבתם.
ע.ג. לא בקי בהיסטוריה. הנה החדשות. במשך שנים התייחסו החוגים השליטים במערב אל מנדלה והקונגרס הלאומי האפריקאי כאל טרוריסטים, משום שמנדלה ורבים מהארגון היו קומוניסטים.
לא כל מי שחולק על דעתי הוא אויב אבל גזען הוא בהחלט אוייב אפילו אני מסתכן בכך שע.ג "הליברל" ("הפלסטינים מופלים ופוגעים בהם כאויבים") יאמר שאני סטליניסט
לקאטו: גם לדעתי, הפשיסטים לוקים במחשבתם… אבל בעיניי, מן המקום בו אני מצוי על הסקאלה, כל מי, שאינו פשיסט – הוא אנארכיסט וכל מי, שאינו אנארכיסט – הוא פשיסט… פשוט מאד. באשר לנו האנארכיסטים, קיימת חלוקה לשניים: התבוניים (כלומר, אלו התומכים בקומונות אחווה אנארכיסטיות, בהן יבוטלו הרכוש, הבעלות, הטריטוריאליות, המגדר, השלטון והמונוגמיה) ו…הממממם… כל היתר… אשר… אינם תבוניים.
ולתוהה על העי"ן: ההסבר הוא מפורט, וכל כולו על חיי האישיים. מוזמן לפנות אליי בדואל.
"רצח יהודים ע"י ערבים בארץ ישראל ומחוץ לה קרה לא רק אחרי הכבוש של 67 ובמפתיע לא רק אחרי מלחמת השחרור ואפילו לא רק אחרי הצהרת בלפור."
מה בדיוק מפתיע כאן? לאחר תקופה ארוכה של סובלנות (עד 1908 לפי בני מוריס), החלו הערבים להתנגד באופן מזויין לתהליך הההגירה היהודית לפלשתינה – תהליך שבמוצהר ובפועל כלל את נישולם של המקומיים ושתכליתו המוצהרת היתה הקמת מדינה יהודית על שטחים ערבים. אני תמה איך בדיוק אתה היית מקבל את פניהם של בני עם זר בעת שהללו פולשים לארצך במטרה מוצהרת לנשל אותך ממנה, או לפחות להשיג רוב באיזורים מסויימים בה. פרחים ושוקולד? מובן שגם ההתנגדות השחורה לפלישה הלבנה התחילה הרבה לפני הקמתו של משטר האפרטהייד. השחורים נלחמו בלבנים בדרום אפריקה לפחות מאז המאה ה-19.
גם באשר לעניין ההכרה הבינלאומית אתה שוגה: כיום נוהגים להצניע את העובדות הללו על מנת שלא לבלבל את הציבור, אך בשנות השמונים הקונגרס הלאומי האפריקאי הופיע ברשימת אירגוני הטרור של מחלקת המדינה של ארה"ב. גם תאצ’ר נהגה לכנות את הקונגרס ארגון טרור.
דניאל: אאנרכיסטים הם נגד מונוגמיה? באיזה מובן? נגד מוסד הנישואין בכלל או החלפתו בפוליגמיה? בעד אהבה חופשית בנוסח ילדי הפרחים של שנות ה-70? לילדים יהיו הרבה אבות ואימהות במשפחות מורחבות? שמא חילופי זוגות?
ומה יהיה לעת שיבה במציאות האנרכיסטית?
הרבה שאלות המצפות לתשובות.
לא נגד מונוגמיה – אלא נגד הכפיה לה ובעד האופציה לפוליאמוריה, מומלץ נגד מוסד הנישואין ככלל, ילדי-הפרחים זה טוב, הרבה אמהות ואבות – בהחלט מומלץ וזה לא בדיוק "חילופין", שכן כל הגברים וכל הנשים – עם כולם (או חלק עם חלק… יש הרבה אופציות וטוב שכך). אם-כי כמובן, אם לשני אנשים, בא לחיות במערכת מונוגמית – יחיו בה… אחלה ועל-הכיפאק!!
ומה קשור שיבה? טוב, כוונתי – אני כולה בן 31, מרגיש בן 23 ובצרכים, הנפשיים והרגשיים, לעת-זקנה, באמת, שאין לי שום מושג… יעשו מה שבא להם, אנא עארף…כל אחדת – מה שמתאים לולה…
דניאל: גם היום אין כפיה. כאנרכיסט אתה בוודאי לא זקוק לשרותי הרבנות או לעיריית ניקוסיה ומשרד הפנים לרישום נישואין. אם אתה מוותר על הניירות המימסדיים מותר לך ולכל אחד ואחת לחיות עם כמה בני זוג , או למספר זוגות להקים קומונה משפחתית.
מה יהיה, מה??
הלנצח אדבר, לאזניים ערלות ולבורגנים זקנים, אשר טחו עיניהם מראות, את אור-אושר-האנארכיזם הטהור??:-((
"…את פני מבין חוכמה ועיני כסיל בקצה ארץ". כותב משלי י"ז 24.
אם האנרכיזם הוא המעוף.
אזי הקומוניזם (כמו האינדיוידואליזם הליברלי) הוא המצוק.
והדמוקרטיה היא הדרך לשם.
ואיך תעוף,אם ללכת לא למדת?
תופעת ברק היא באמת מכאיבה- סנדק הכיבוש וזוועותיו המשווק לציבור כאביר החופש בעוד שלמעשה המתנגדים לו אינם מתנגדים לו בשל פסיקותיו אלא משום שהם בעצם מתנגדים לעצם קיומה של רשות שופטת כלשהי במדינת היהודים -אשר מטבעה מונעת קיומה של מערכת דמוקרטית אמיתית ושרידה, כך שערעור סמכויות ביהמ"ש ומעמדו מהווים אבן דרך אל היעד של ניפוץ האלמנטים הדמוקרטיים והסמי דמוקרטיים בישראל והפיכתה לדייסה, ולכן סבתא נטפלת לעומד בראש המערכת המשפט בשל היותו סמל למערכת זו ומה שהוא מייצג בכך.
ברק ה"עומד בגבורה" תחת מתקפה זו טרם הבשילה והגיע לפרקה נהנה לפיכך מתדמית שמאלנית לוחמנית על לא עוול בכפו ובינתיים הוא מכשיר לנו התנחלויות במאות אלפי נפש, גזילות אדמה מכוערות עד השמיים, הקמת גטאות לאנשים שמנסים להפגין נגד כך בדרך לא אלימה והדמוקרטיה הישראלית לא מרשה להם להפגין ומשלחת בהם את השב"כ המג"ב ושאר כוחות ידועים לשמצה ורשעה בתעלוליהם המנוולים.
ולצערי קצרה היריעה מלהרחיב כרגע אבל בקיצור גם אני לא סובל את הברנש הזה החתום על כמויות בלתי נתפסות של עוול בפרק יד זחוחה וגזענית.