הפרטה. כולנו מסכימים שזה רע. כולנו מתנגדים לה. ועם זאת, יש טעם לנסות לברר למה בדיוק אנחנו מתנגדים. לנסות ולראות כיצד היא משפיעה ומשרתת מגמות נרחבות יותר, כדי שנוכל לא רק לשנוא ולכעוס. זאת, מכיוון שהמאבק במימוש ההפרטה מוביל לעתים קרובות לאותה תחושה כל כך מוכרת בשנים האחרונות של חוסר אונים, שתוצאתה בסופו של דבר אינה מאבק היוצר כוחות חדשים אלא להפך, יאוש ושיתוק. הבנת האפקט הרחב יותר שלה תאפשר יצירת דרכי מאבק שינסו להתמודד לא רק עם נסיונות ההפרטה השונים אלא עם תוצאות ההפרטה ועם המסר שהיא מעבירה עמה. דרכי מאבק הנותן מקום וכוח גם למי שנתונים תחת תחושת השחיקה הבלתי פוסקת שהיא מביאה עמה.

אם אגלוש לרגע למשחק מלים – הפרטה בסופו של דבר מפרקת אותנו לפרטים מבודדים. מצד אחד – אותה קבוצה קטנה של ה"הון והשלטון" – המרוויחים בעזרתה הון נוסף ושליטה נוספת. קבוצה שבמקרה הרע היא אנונימית לחלוטין ובמקרה הטוב יותר אולי – היא מסומנת על ידי מספר שמות של "עשירים", שבדרך כלל אין להם שיוך פוליטי מוצהר. מן הצד האחר – אוכלוסייה גדולה של פרטים, שהוחלשו כבר לפני כן, שתהליכי המדיניות הכלכלית הביאום כבר לידי תלות גדלה יותר ויותר במערכות התמיכה של המדינה – שחלקן בוטלו או קוצצו וחלקן הולכות ומופרטות. תלות, שגם היא כלי חשוב במערכת האידיאולוגית המנחה את המדיניות הכלכלית השלטונית. מבחינה זו, אפשר לראות בתהליך ההפרטה חלק ממערך רחב יותר של מדיניות ושל אידיאולוגיה, שיש להן מטרה רחבה יותר מאשר אותו תהליך נראה לעין של העשרת קבוצה מסוימת, בהעברת מקורות נוספים לצבירת הון ורכישת שליטה במקורות אלה.

מדיניות ההפרטה משתלבת בתהליך רחב יותר, המפורר את ה"מדוכאים" לפרטים בודדים, הנאבקים על הישרדותם. בכך היא גם מבנה לאט לאט את אי יכולתם להיאבק נגד דיכויים – דיכוי לאומי, אתני ומעמדי. על פני השטח – אנו רואים תהליך (שההפרטה היא חלק ממנו), בו יותר ויותר א/נשים נאלצים לצעוד בזהירות ובפחד על אותו חבל ארוך הנקרא קו העוני. אותו קו, שצעד אחד בלתי זהיר יפילם אל מתחת לו. זאת כשהם חווים כל הזמן את תמונת אלה שצונחים ונופלים כל הזמן. זאת, כשכל רשתות הביטחון שמתחת לחבל זה נעלמות לאט לאט תחת רגליהם. זאת, כשהם נאלצים לשאת על גבם יותר ויותר את אותן אבנים כבדות של נשיאה בעול הקיום היום-יומי, של העמידה בתשלום גדל והולך על הבריאות, על החינוך, על הדיור ויותר מכך, של שחיקת יכולת ההשתכרות. אבנים, שלא רק שהן כה כבדות עד שההליכה על החבל הופכת לבלתי אפשרית. יותר מכך, זהו עול המביא לוויתור גדל והלך על חלק מאותם גורמים שיבטיחו עתיד טוב יותר, אם לא להם אז לפחות לילדיהם. ויתור שיהפוך אפילו את אותה הליכה מפרכת ומפחידה על קו העוני לבלתי אפשרית כמעט להם ולילדיהם. כלומר, הם נדונים להליכה איטית, מפחידה, שאין בה אף שמץ של תקווה לעתיד טוב יותר.

אני יכולה לפרט באריכות, בכל תחום מתחומי חיינו, כיצד אותה מגמה של התנערות המדינה מאחריותה מתבטאת מצד אחד בתהליכי ההפרטה ומצד שני באותה מדיניות כלכלית שהמסר הברור שלה הוא: אתם לנפשכם, אין מי שידאג לכם והחרב מונפת ויורדת שוב ושוב. נראה לי, כי חשוב יותר שנבין מה קורה לאותם אלה, שתהליכי ההפרטה מכרסמים בהם מצד אחד אך יוצרים אצלם גם אשליה ופיתוי, שהם אחד מתפקידיו העיקריים יותר של תהליך זה. למעשה – אפשר להצביע כאן על שני סוגים של אשליה ופיתוי.

האחד – העברת האחריות לגורם פרטי לכאורה, "א-פוליטי", נייטראלי ולכאורה אפילו לא נגוע בגזענות, בפרוטקציות ובאינטרסים מגזריים. מבחינה זו תהליך ההפרטה הוא למעשה המצאה גאונית, שבעזרתה יכולה הממשלה להתנער מאחריות ואפילו לא להצהיר על כך וכמובן, לא להיות אשמה בהזנחה, אפליה וכו’. האשמה שבעושק, האחריות על דרדור והרעת מצבם של אלה שהם מופקדים מתוקף תפקידם על רווחתם – מוסרת מכתפיה. היא אינה אשמה, כיוון שלא עליה האחריות. כיוון שזו הועברה לגוף כלכלי אנונימי. למכונה, שאליה כבר אי אפשר לבוא בטענות. שהרי, אם למשל מערכות הגבייה של עירייה מופרטות – אי אפשר כבר אפילו לבוא ולבכות בעירייה, להתחנן או לכעוס, כפי שהיה פעם. אי אפשר להציג לפחות סוגי מסכנות שיאפשרו "ויתור" חד פעמי על חוב. מכאן, שגם אי אפשר להחליט על מי כועסים ובמי לא בוחרים. בלשון אחרת, אפילו אותן מערכות ישנות ומושחתות של פרוטקציה, של היכרות אישית עם גורם שלטוני שיכולה אולי לאפשר הטבה ברמת הפרט – גם אלה מעוקרות. זהו אותו תהליך מוכר שבו משתמשים המוסדות השלטוניים בשחיתותם הם כדי לנמק שלב נוסף בהסרת אחריותם. שלב, המוצג לכאורה כפתרון לשחיתות אך למעשה מאפשר שחיתות יעילה יותר, מתוקף האובייקטיביות שלה לכאורה. כך גם אי אפשר לזעום על כך שמפלים את המזרחיים, את המהגרים הרוסים, את הנשים, (שלא לדבר על הערבים) או בהסתכלות מגדרית שונה את השכירים – שהרי לא הממשלה היא שעושה זאת וכוחות השוק בוודאי אינם אשמים, שהרי הם "נייטראליים ואובייקטיביים". למעשה, ההפרטה אינה רק כלי לצבירת הון ושליטה על ידי רכישת מוסדות וגופים שונים. יותר מכך, היא משמשת כלי יעיל, בעמימותו, לחיזוק והעמקת אותה מגמה בולטת בחברה שלנו של ייאוש מיכולתן של המערכות הדמוקרטיות לפעול ולהשפיע, ולו רק בעת מערכת בחירות. היא הופכת אותנו למי שתלויים במכונות אנונימיות שאי אפשר להלחם נגדן, כיוון שאין להן שם ושיוך פוליטי כלשהו. כמובן, שלאותו יאוש גובר והולך מעצם היכולת לשנות, מעצם היכולת להיאבק יש תפקיד חשוב בעיקור החשיבה הפוליטית ובהגברת אותה תחושה של חוסר אונים, של "אין עם מי לדבר" ומכאן בעיקור כל יכולת של התאגדות ושל מאבק סולידרי.

השני – אשליה מסוג שונה, מפתה אולי אפילו יותר – אשליית יכולת. במדינה בה אוכלוסיות שונות מופלות באופן עקיב, כשחלק מאפליה זו אף מוצג כערך אידיאולוגי לאומי. במדינה בה אוכלוסיות שונות הודרו כבר מזמן לא רק מיכולת השפעה אלא גם מן היכולת לצפות מהמדינה לספק את זכויותיהם (כמו הערבים, הנשים, המזרחיים, רוב השכירים ואפילו חלקים המעמד הבינוני ) יוצר המושג הפרטה אשליה, כי באופן פרטי יוכלו אותן אוכלוסיות להתמודד עם האפליה המדינתית ולהשיג את צרכיהן באופן פרטי. כלומר, האשליה היא בהעמדת האפשרות לפעול באופן פרטי, ללא הפיקוח השלטוני. לכאורה, אפשרות זו יוצרת פתח להגיע לאותם תכנים וצרכים, שהאידיאולוגיה של המדינה מונעת את השגתם במוסדותיה שלה. אציג כאן רק דוגמה אחת, בנאלית לכאורה. בתי הספר הפרטיים, הייחודיים – שלחלק מן המעמד הבינוני יש עדיין משאבים ליצרם לבד ולהכניס בהם אותם תכנים שהאידיאולוגיה המדינתית מתנגדת להם. אפשר להציג דוגמאות נוספות. לתחושתי, חשובה יותר ההבנה, שגם אם לכאורה פותחת ההפרטה פתח למאבק נגד סוגים שונים של אפליה, למעשה היא מחזקת אותם. מחזקת, כיוון שהיא תקפה רק לגבי חלק מהאוכלוסייה המופליית – זו שעדיין (ולא לזמן רב) יש לה משאבים. מחזקת, כיוון שהיא פוערת פער בין מי שיכולים להשתמש באפשרויותיה לבין אלה שכבר צועדים בכבדות על קו העוני ואינם פנויים לכך. השימוש ביכולת לכאורה, מחזק את הפער, המבטל כל אפשרות לסולידריות בתוך הקולקטיב המופלה. סולידריות, שהיא תנאי ראשוני למאבק אפשרי באפליה המדינתית. היא מחזקת אותם בכך, שהיא מבטלת עוד יותר את מושג של מדינה המחוייבת לאזרחיה עד כדי כך, שמושג זה יעבור עוד מעט מן העולם ועמו כל אפשרות לפעולה פוליטית, לחשיבה פוליטית ולהבנה פוליטית של הפרטים המרכיבים כל אוכלוסייה מוחלשת ומופלית. מחזקת, כיוון שהיא מבנה את אותו תהליך של א-פוליטיות, של יאוש מכל אפשרות של שינוי פרלמנטרי.

Share on Facebook