בעוד מספר חודשים האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר יחגוג את יום הולדתו המאה. נימאייר הוא אחד האדריכלים הידועים בעולם והגיע בימים האחרונים לפאריס על מנת להשתתף באסיפה הכללית השנתית של אגודת ידידי העיתון "הומניטה". נימאייר הוא האדריכל שתיכנן את בניין המערכת של העיתון. לרגל ביקורו בפאריס שוחחנו עם נימאייר על "לולה", על המצב בארצו ובאמריקה הלטינית ועל עבודתו רבת השנים.
ש. צ’אבס נבחר שוב בוונצואלה, לולה נבחר שוב בברזיל, בצ’ילה נבחרה באצ’לט לנשיאות. מה אתה חושב על השינויים הפוליטיים באמריקה הלטינית? ראיתי את שמך בין האישים שקראו להצביע עבור לולה…
ת. אני עוקב מקרוב על הנעשה ברחבי אמריקה הלטינית ואני תקווה שלולה יפנה שמאלה. כי זהו הכיוון בכל אמריקה הלטינית. ברחבי היבשת קמות ממשלות עממיות המוכנות לפעול נגד המדיניות של ממשל בוש. מה שחשוב עכשיו, ועכשיו יותר מתמיד, זו לאו דווקא האדריכלות, אלא אחדותם של הכוחות המתקדמים בעולם נגד ממשל בוש – ובייחוד באמריקה הלטינית.
ש. לא פעם נאמר בשמך ש"החיים חשובים יותר מן האדריכלות". מה יכולה להיות התרומה של האדריכל לשינוי החברתי?
ת. התשובה היא פשוטה: האדריכל, כמו כל אזרח אחר, חייב להצטרף לכוחות הנאבקים למען חברה סולידרית וצודקת יותר.
ש. נימאייר האדריכל השתתף במפעלים גדולים בברזיל, ובמיוחד בהקמת עיר הבירה ברזיליה. אבל נימאייר האזרח נרדף על ידי הדיקטטורה הצבאית בגלל שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית. האם אתה עדיין קומוניסט?
ת. כמובן שאני קומוניסט והייתי מוכן לשלם את המחיר בגלל דבקותי באידיאולוגיה הקומוניסטית. כאשר התחוללה ההפיכה הצבאית בברזיל ב-1964, שהיתי בחו"ל בגלל עיסוקי המקצועיים. שר התרבות של צרפת דאז מלרו ביקש מהגנרל דה-גול לפרסם צו מיוחד שהתיר לי לעבוד בצרפת. בעקבות צו המעצר שהוצא נגדי בברזיל, החלטתי שהצעד הנכון הוא להישאר בפאריס ולהמשיך לעבוד כאן. המשטרה פשטה על המשרדים שלי בברזיל ואף הפסיקה את פרסום כתב העת שערכתי באותן השנים "מודולו". מה שחייב אותי להישאר מחוץ לברזיל במשך כמה שנים. שבתי לארצי בטרם נפל המשטר הצבאי וכאשר הגעתי לשדה התעופה נעצרתי על ידי המשטרה החשאית. יש לזכור שהדיקטטורה הצבאית שלטה במשך כעשרים שנה… למזלנו הזמנים השתנו. עתה, לולה הוא נשיא ברזיל. לולה איננו קומוניסט, אבל הוא לא שכח מאיפה הוא בא, שהוא היה פועל, והוא מנסה לקדם פרויקט פוליטי בעל אופי עממי. אם כי אנו לא תמיד שבעי רצון ממה שהוא עושה, או ליתר דיוק אנו לא שבעי רצון ממה שהוא לא עושה. היעד של המאבק שלנו נותר חברה ללא מעמדות, בהתאם לתיאוריה המרקסיסטית. אני אוהב את צרפת ובמהלך השנים פגשתי את סרטר ואת מלרו. אני אוהב את הפעילים הקומוניסטים הצרפתיים, את רחובות פאריס ואת המסעדות כאן. אני זוכר שכאשר סיימנו לבנות את בניין הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, המזכ"ל תורז שאל אותי אם הוא יכול לשמור את הרהיטים הישנים שבחדרו כי הוא לא רצה לעשות שימוש בכספי המפלגה כדי לרכוש רהיטים חדשים. כאדריכל אמור הייתי להשיב שיש לקנות רהיטים חדשים התואמים את האופי של הבניין שזה עתה נפתח. אבל לא אמרתי דבר, כי אני לא רק אדריכל. אני גם פעיל קומוניסטי ואני מבין היטב שיש לשמור על משאבי המפלגה למטרות חשובות יותר מעיצוב הפנים של חדר המזכ"ל. לפעמים אני מתבונן במפגינים, בצעירים הדורשים צדק, ואני חשוב שצעיר המתקומם נגד אי-הצדק הקיים בעולמנו עושה עבודה הרבה יותר חשובה מאדריכלים רבים. אמרתי משפט זה לא פעם, ולא פעמיים, ובכל ראיון העיתונאים מופתעים מחדש.
לידיעת עמיתים באוניברסיטת חיפה.
אוסקר נימיאר פנה לאוניברסיטה אותה תכנן בזמנו,ודרש להסיר את שמו מרשימת המתכננים.מה היו סיבותיו קל לנחש,מפני שהאוניברסיטה לא רק הכניסה שינויים גסים,יומרניים והפכה את המקום למכונת כסף,מה שנקרא הקליפה.
אלא גם ובעיקר,בשל הגבלת חופש הדיבור והלימוד,מה שנקרא התוכן.
ומכאן שלוחה לו ברכת יום הולדת שמח.
ובריאות ואריכות ימים לו ולידידו פידל קסטרו.
הכתובת הנכונה:
— קישור —
סרטון ענק על נימאייר: — קישור —
Meu nome e Oscar Ribeiro de Almeida de Niemeyer Soares. Eu chamo me Oscar Niemeyer. Nao sei porque…
אוסקר ניימאייר, מעבר להיותו אדריכל גדול, הוא קומוניסט, ממש כמו רבים מהאדריכלים בני דורו. אלו הובילו את המודרניזם והפצתו גם במערב וגם בארצות המתפתחות (הודו, ברזיל, מע’ אפריקה, ישראל). יש לציין שבמערב היישום היה מעודן יותר ודליל יותר, וכן התבטא בבנייה פרטית, לעומת בניה עממית וציבורית מאסיבית בשאר העולם.
המגיבה מעלי צודקת לגבי המקום (או חוסר המקום) שתופסת מעורבות חברתית בסולם ערכיהם של האדריכלים בארץ כיום. לצערי, חלומו של כל אדר’ הוא לקבל מקסימום תקציב וחופש אמנותי, וזה ניתן להשיג רק בפרוייקטי יוקרה פרטיים או לחילופין בפרוייקטים ציבוריים במימון פרטי (מוזיאונים וכו’).
בארץ המצב כ"כ גרוע מבחינת מקומו של האדר’ השיח הציבורי, שהקונפורמיזם שולט בכל.
בעיה נוספת היא שרוב הלומדים אדריכלות כיום בארץ באים מן המעמד הבינוני גבוה, ונשארים בסביבת הלימודים ואחריה בחיק החמים של העשירון העליון, ואינם חושבים אפילו על להפרד ממנו.
כפי שאני מתרשמת מלימודי אדריכלות בירושלים, אוסקר נימאייר עומד בקוטב הנגדי. בבצלאל מלמדים לאי-מועורבות, לאדריכלות לעשירים, לאדדיכלות נוטלה כל הקשר חברתי ומעמדי – אדריכלות פוסט-מודרנית כזו – כאילו.
לראשונה קראתי כאן על האדריכל הדגול מברזיל. האיש כמעט בן 100 אבל דעתו צלולה והוא מדבר כמו צעיר בן 20! כל הכבוד!