בשבוע שאחרי פסק דינו של חיים רמון שפעה התקשורת תגובות מכל הסוגים. בצד דברי הצביעות, הצדקנות וההתחסדות היו גם תגובות ענייניות, שתקפו את רמון בעיקר בשל עמדותיו הפוליטיות ותרומתו לחיסול ההסתדרות ולהחלשת מחנה השלום הוורדרד. אבל, כרגיל אצלנו, היו גם גילויים משעשעים ואפילו מצחיקים. כמה אנשי ציבור לשעבר, שכבר הדחקנו מתודעתנו את עצם קיומם, הפרו את שתיקתם הארוכה והמבורכת, ושיווקו לנו פנינים מחוכמתם ומניסיונם העשיר. לא היה רגע משעמם.
קחו, למשל, את אברהם שריר, מי שהיה לחרפתנו הגדולה שר משפטים במדינת ישראל. נדמה לי שרק מעטים עדיין זוכרים את "המפלגה הליברלית" שהתמזגה עם תנועת החירות והקימה את גח"ל בשנת 1965. הליברלים ירשו את "הציונים הכלליים", זרם חשוב בתולדות היישוב והתנועה הציונית. הם ייצגו את הבורגנות, את אנשי העסקים ובעלי הרכוש, אבל משקלם בציבור הלך וירד אחרי הצלחותיהם האלקטורליות המדהימות בשנות ה-50. ראשי המפלגה, אלימלך רימלט ושמחה ארליך הצליחו להשיג תנאים מפליגים ממנחם בגין ומיוחנן באדר כאשר חתמו את ההסכם המפורסם עם חירות.
הליברלים האצילו לגיטימציה ומכובדות על יוצאי האצ"ל, כאשר אלה היו זקוקים מאוד לחבל הצלה כזה אחרי שנים של השמצות ורדיפות ביוזמת דוד בן-גוריון. בתמורה קיבלו מושבים רבים בכנסת, חרף העובדה שהתמיכה הציבורית בהם בקושי הבטיחה מנדט אחד. כאשר הפוליטיקאי המוכשר ביותר בליברלים, יצחק מודעי, העז לפרוש ולצאת בראש רשימה עצמאית, הוא לא עבר את אחוז החסימה. אבל עד אז פרחו יוצאי הציונים הכלליים (שמרנים ולאומנים שעצם כינויים "ליברלים", היה שקרי מעיקרו) ונהנו מהנדיבות הפזרנית של בגין. שריר היה רק אחד מחבורה שלמה של טרמפיסטים, כמה מהם תימהונים, כמו בני שליטא, פסח גרופר, גדעון פת, שרה דורון ומנחם סבידור. שקיעת הליברלים, והניסיונות הכושלים של אישים אחרים מהמעמד הבינוני לתפוס את המשבצת הפנויה במרכז המפה הפוליטית, מהווים סיפור מרתק בתולדות הפוליטיקה הישראלית. מי שזוכר עוד את ד"ש של יגאל ידין ושמואל תמיר, את מפלגת המרכז של דן מרידור, יצחק מרדכי, רוני מילוא ואמנון ליפקין-שחק, את תנועת שינוי המקורית של אמנון רובינשטיין ואת סיעת שינוי הגזענית של טומי לפיד, יקלוט אולי את הפער הענקי שבין הבטחה לבין הגשמה, שבין החלום לבין שברו.
נחזור לשריר. השבוע חיבר האיש כתב הגנה שמרני על רמון, שהיו בו הרבה נימוקים מופרכים וגם כמה הגיוניים ואפילו צודקים, לפחות בעיני. אבל המשפט הראשון ברשימתו של שריר היה באמת משעשע. נביא את הדברים בשם אומרם: "אינני נמנה עם חבריו של רמון, למרות ששירתנו יחד בכנסת. ערכיו אינם ערכיי". נדמה לי שהמשפט הזה שווה ניתוח מדוקדק, שיחשוף את הרדידות התהומית שבמעמקיה מתנהל הדיון הציבורי בישראל. ראשית, אם מדובר בפוליטיקה, אין שום הבדל ערכי, אידיאולוגי או רעיוני בין רמון לבין שריר. שניהם "שירתו" בכנסת את המרכז הלאומני, הפנימו את ערכיו הצדקניים, פלירטטו עם המתינות אבל סייעו לתוקפנות ולמלחמתיות. ושנית, מבחינה מוסרית ואתית, קשה לנו להבין בשם אילו ערכים שריר מדבר ומטיף בשער בת-רבים.
שריר היה שר די מגוחך, שהתפרסם בעיקר כאשר רכב השרד של משרדו הסיע מוצרי מזון מובחרים בעבור כלבו האהוב. ייתכן שצער בעלי חיים גם הוא ערך חשוב, ולא בכדי נזעקו כמה קוראים ומחו במכתבים למערכת על תרומתי הדלה לזכות החיות לחיות. אבל שריר לא הסתפק בדאגתו המופרכת אולי, אבל האנושית כל כך, לכלבו, וגם לא ברתימת כלי הרכב של משרדו למטרה מקודשת זאת. כאשר היה נדמה לו שחבריו דוחקים אותו מהרשימה לכנסת וממקומו הבטוח בממשלה, ניסה לערוק לרשימה של שמעון פרס. הוא אף זכה, קבל עם ועולם, לתחינתו הנרגשת של ראש הממשלה יצחק שמיר, "אברשה שוב הביתה!" שעלתה באיכותה הדרמטית על כל מאמצי הסטיריקנים שלנו מאז ועד היום. כיוון ששמעתי את זעקתו של שמיר, איש נוקשה בדרך כלל, במו אוזני, אני לא מציע לכם להטיל ספק בסיפור. ערכיו המקודשים של שריר, שלדבריו אינם זהים לאלה של רמון, התירו לו לעזוב את רשימתו בגלל כיסא, לשוב אליה בחרפה גדולה זמן קצר לאחר מכן, ולהיעלם מהזירה הציבורית מבלי שמישהו יחוש בחסרונו. עבדתי בכנסת ככתב פרלמנטרי בימיו של שריר ואז למדתי משהו על טבעם הנפתל של חברי הכנסת. בדרך כלל הם האירו לי פנים, אבל כעסו מאוד כאשר כתבתי דברי שבח על אחד מחבריהם לסיעה. אולי גם זה חלק ממערכת ערכים סמויה שלא הצלחתי להבין משום-מה, חרף העובדה שנולדתי וגדלתי במשפחה פוליטית עד מאוד.
מאמרו של שריר פורסם ב"מעריב", שאת עמוד ההגיגים שלו עורך העיתונאי האולטרה-שמרני בן-דרור ימיני. ההתחסדות המאפיינת את המדור הזה חילחלה בהדרגה לעמודי החדשות ואפילו לעמוד הראשי של העיתון. ברור לי לגמרי שיש שיקולים ערכיים, פוליטיים וגם כלכליים (במסורת הפוליטית שממנה אני בא לא מפרידים בין השיקולים הכלכליים והאידיאולוגיים) בבסיס מערכת קבלת ההחלטות בעיתון.
אני מודה שיש לי יחס אמביוולנטי ל"מעריב". הוא הפך בשנים האחרונות לעיתון ימני-לאומני, אבל מנקודת ראות דמוקרטית יש חשיבות להישרדותו של כל עיתון. המונופול הבלעדי של "ידיעות אחרונות" מדאיג כל דמוקרט, ועצם קיומו של יומון מתחרה הוא חשוב. לכן המלחמה נגד הקו המדיני והחברתי של "מעריב" איננה זהה לרצון להכחיד את העיתון. לדעתי, רבים מאיתנו מבכים עתה את התמוטטותם של "דבר" ושל "על המשמר" ובאופן אישי אני מצר אפילו על התפרקותו של "הבוקר" הציוני-כללי. בלי שלושת העיתונים היומיים, "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", מדינת ישראל תהיה ענייה, חשופה ומפחידה עוד יותר.
באותו יום שבו הופיעה הרשימה של שריר יצא "מעריב" בכותרת ראשית גדולה ומרשימה, שכולה צביעות וכזב קדוש: "חשש בצה"ל מטבח כמו בסברה ושתילה." כרגיל ב"מעריב" בעשור האחרון, קיימת זהות מוחלטת בין המסר הגלוי למסר הסמוי. צה"ל, ממש כמו בימי בן-גוריון, מצטייר כמעין ישות הומניסטית שאין כל קשר בין הזוועות שהיא מבצעת לבין המציאות בשטח. בני דורי וגם צעירים ממני עדיין זוכרים את המסדר החגיגי של מרצחי הפלנגות בלבנון שעה קלה לפני שהקלגסים שלנו שילחו אותם לעשות במחנות הפליטים הפלסטינים בביירות כבתוך שלהם. אפילו ועדת כהן המתונה (שחקרה את הפשע בסברה ובשתילה) קבעה בשנת 1983 את אחריותם השילוחית ואת רשלנותם הנפשעת של ראשי הצבא והמדינה בפרשה הזאת. אבל עכשיו, כאילו לא קרה דבר אז ומאז, מציגים עורכי "מעריב" את צה"ל כאילו היה ארגון צדקה הומניטרי, ולא צבא אכזר ששולט בשטחים הכבושים כבר ארבעים שנה.
הזעזוע הגדול ממעשי הרצח ההדדיים בעזה ובמידה פחותה גם בגדה, הביא את הצדקנות כאן לשיאים חדשים. הפלסטינים חשפו את פרצופם האמיתי, וידינו לא שפכו את הדם הזה. אבל לא יעזור לבן-דרור ימיני ולאנשיו שום דבר: הזוועות בעזה הן תוצאה ישירה של הכיבוש, של הגדר, של ההרעבה השיטתית ושל ניסיונה הבלתי-מוסרי של ישראל לנער את חוצנה מעזה ולהתעלם מאחריותה למצב הכלכלי והפוליטי שם. הר הגעש ברצועה פוגע בעיקר בפלסטינים, אבל גורלנו קשור בגורלם. מי שחשב שניתן להרעיב ולחנוק יותר ממיליון בני אדם בשטח קטן יחסית לא רחוק מאשקלון, שגה באשליות מסוכנות. לא דברי הטפה או תמיכה מזיקה בצד אחד בסכסוך הפנימי בעזה יושיעו אותנו, אלא מדיניות מתואמת עם אירופה כדי להציל את תושבי עזה ולהביא לרגיעה באזור.
למרבה הצער מבועתת ממשלת קדימה-עבודה-ליברמן בבעיות פנימיות ונגועה בשחיתות, ואילו האופוזיציה הימנית רוצה להפעיל עוד יותר כוח ולהרוג עוד יותר בני אדם. אין מקום לשום אופטימיות. כל שמץ של חשיבה חדשה בישראל דעך מאז 1993 וימי אוסלו העליזים, ולכן אין טעם להשחית מלים על הצעתו הזניחה של עמיר פרץ לפרק כמה מאחזים, בלי תוכנית מדינית שתלווה את הצעד הזה.
כרגיל, רוב דבריו של חיים מקובלים עלי גם במאמרו זה: המפלגה הליברלית מעולם לא היתה ליברלית, מנהיגיה ודובריה תמיד היו אויביו של מעמד הפועלים על מפלגותיו, ומוביליה תמיד דגלו במדיניות לאומנית-גזענית מבית מדרשה הידוע של האידיאולוגיה הציונית.
עם זאת, מעניין לקרוא מכתביו של שניאור זלמן אברמוב (ח"כ, ולטעמי האינטלקטואל בה"א הידיעה, של הציונים הכלליים, המפלגה הליברלית וגח"ל) ולהיווכח עד כמה האגף ה"ליברלי" עליו נמנה אברמוב הידרדר עוד יותר ימינה בשנים האחרונות. בתחום הכלכלי, למשל, כתב אברמוב ("בטרם", 1951) כי דימוקרטיה לא תוכל להתקיים כאשר "הבעלות על המשק היא בידי מספר משפחות [ולכן] תפקידה של החברה הדימוקרטית הוא להתערב בחיי הכלכלה, לשם מניעת ריכוז הרכוש ושימושו האנטי-סוציאלי". ובתחום המדיני כתב כבר ב- 1992 ("הארץ") כי כוח צבאי לא יכריע את ההתקוממות הפלסטינית וכי נחוץ פתרון מדיני: "…כיצד קרה שהצבא הצרפתי האדיר נכשל בבואו להעניק ביטחון ליותר ממיליון מתנחלים באלג’יר, ולדכא את האינתיפאדה הערבית שם…אין בכוחו של צבא, מהולל ככל שיהיה, לדכא התקוממות לאומית. אמת זו כוחה יפה לגבי כל העמים הפעילים בהיסטוריה. כשם שצבאות צרפת ואנגליה לא יכלו להתקוממות לאומית, כן אין לצפות מצה"ל שישיג את הבלתי אפשרי".
בכדי להסיר כל ספק: אברמוב ושות’ לא היו, אינם ולעולם לא יהיו my cup of tea, אבל אלו הטוענים להמשיך בדרכם ראוי להם שילמדו מהם כמה דברים…
אנני יודע אם רבים מכם מכירים את שיבולת השועל,זהו צמח שמזכיר קמעה את השבולת הרגילה,קרוב לוודאי שגם הוא שייך למשפחת הדגנים,אך לא על תכונותיו הבוטניות באתי לדבר,אלא על תכונה ממזרית שחברי ואנוכי ביניהם גילינו עוד בימינו המוקדמים,בתנועת הצופים,באותם טיולים היינו נוהגים לדחוף למכנסיים (הארוכים),מעל לנעל של הקרבן התורן מבלי שירגיש,את אותה שיבולת כאשר ראשה (החלק החד-קצהה העליון) היה מופנה כלפי מעלה. בגלל המבנה המשונן של שערות השיבולת הייתה זו נאחזת בחלק הפנימי של המכנס ועם צעדיו של האומלל,הייתה היא פונה רק לכוון אחד,למעלה.
כל צעד או חיכוך של הרגל והמכנס בה,היה גורם לה לטפס בעזרת שערותיה המשוננות עוד כמה מילימטרים למעלה.אנו כמובן היינו עוקבים אחרי האיש,כובשים את צחוקינו,וממתינים לרגע בו תגיע לאיזור העליון והרגיש,ומתפקעים מצחוק למראה הנסיונות הנואלים לשחרר את אחיזתה המשוננת במכנס או בתחתונים ובמה שבתוכם.
לא אמשיך ואלאה אתכם במשובות נעורי לולא שנים רבות אח"כ,בתקופה בה חיים רמון קפץ מהממשלה להסתדרות,כיהן כשר כאן,ושם היה מזכיר כללי,ישבנו אשתי ואני,יום אחד ודנו בתופעה ה"רמונית" הזו:
לא תואר לו ולא הדר,בינוני וקטן,לא מנהיג ולא איש ציבור לא מודל לחקוי ולא תלמיד חכם,לא כלום,סתם עסקן תחמן.וראה איזה פלא האיש ממשיך ומתרומם,עם כל צעד ממשלתי של העם ,היה חדל האישים הזה מבצע עוד התקדמות במעלה האפל והסבוך שנקרא קריירה פוליטית.ממש כמו שבולת השועל שלחם לא יצא ממנה,אך לטפס מעלה מעלה בעובי קורת המכנס היא אכן מיטיבה לעשות.
כך מאותו יום ממש,קבל הוא את כנויו אצלנו-חיים (שיבולת שועל) רמון-קראנו לו ובשקט עם חיוך חרישי וכבוש המתנו ליום בו הוא יגיע ממש למעלה.
האמת,חדירה כזו למבושיו של השרות הציבורי
"הנבחר",לא ציפינו שתקרה.
ידענו תמיד שיום אחד,הגרוי,הגרוד והעצבים יחד עם התכונה המופלאה הזו להתרומם רק למעלה,
ישלפו אותו למרבה הצחוק אל אויר העולם:ערום,כמו שהוא ומשאיר אחריו שובל אקזמטי ומגורדן…
אונדציל הייתה התרופה בה טפלו אז בתופעות גרדת המפשעה אם אנני טועה.
לחיים ברעם שלום,
המאמר הפעם מעט מאכזב, משום שיש בו התחמקות מהבעת דיעה אישית על פסק הדין לגופו במשפט רמון.
לשמוליק,
רמון פשוט לא היה נושא המאמר, אלא התמה שתמיד ריתקה אותי במיוחד: השימוש במלים כדי להסוות ולא כדי לחשוף את האמת.
אם יש לך צורך נפשי בזה, אז אני תמיד מגנה כל מעשה שחיתות שלא לדבר על אלימות נגד נשים, גם אם מדובר בכאילו אנ"ש. זה חל בהחלט גם על פרשת רמון. נכון שתמיד הייתי ביחסים טובים עם רמון, אבל אף פעם לא חשבתי שאנחנו נימנים על אותו זרם פוליטי או חברתי. מוחמד ברכה, מכלוף מכרמיאל שתמיד מגיב כאן והמוני ישראלים אחרים, שמשלבים מחאה חברתית עם גישה שוויונית גם בנושא הסכסוך, קרובים יותר ללבי מ"יוני" העבודה שהופכים לנצים טורפים בכל הזדמנות.
לעופר כסיף,
אתה צודק בהחלט. אני מרבה לשלב בטורים היסטוריה של היישוב ושל העשורים הראשונים של המדינה, כי בלי הבנה בתהליכים שהביאו אותנו עד הלום קשה לאבחן תופעות פוליטיות וחברתיות כאן.
אשר לזרם הציוני-כללי. תמיד היו שם מגמות יותר ליברליות. משה סמילנסקי, למשל, שהיה אחד מדוברי הזרם האזרחי ביישוב וסופר נפלא לטעמי, היה בהחלט פרו-ערבי, קצת במובן הלורנסיאני של המונח הזה.הוא ראה, ובצדק, את הגזענות מאחורי סיסמאות העבודה העברית וזה היקנה לו את הכינוי "מוחמד סמילנסקי" מפיו של דוד בן-גוריון. גם אברמוב היה חלק מהזרם הזה.
אחרי הקמת גח"ל נגררו רוב הח"כים החדשים אחרי הקו הנצי שהוביל יוסף סרלין מול המתינות היחסית של יוסף ספיר. פסח גרופר, בני שליטא, אברהם שריר ויצחק מודעי חיו תמיד על קו הגבול הדקיק שבין המרכז הלאומני לבין הימין הקיצוני. שריר היה בעיקר אופורטוניסט, אבל במונחים אירופיים גם שמרן קיצוני.
מאמר מאלף על הציונים הכללים ותרומתם למדינה. אני מצפה לעוד מאמרי אקטואליה חשובים בענייני דיומא.
בהמשך לדבריו של עופר וכתגובה מסוימת למאמרו של חיים ברעם: יש הבדל ניכר בין הדעות שייצגו אנשי המפלגה הליברלית בשנות הששים למה שמייצגים היום אנשי הליכוד המתיימרים להמשיך את דרכם. לצדו של אברמוב, די אם נזכיר את מאבקיו של ד"ר אלימלך רימלט למען זכויות אדם ואת העובדה שפרופ’ הנס קלינגהופר היה ממקימי האגודה לזכויות האזרח ונשיאה הראשון.
חיים ודן, לא צריך כמובן להגזים: אברמוב, סמילנסקי וחבריהם עדיין לא היו בדיוק חסידים גדולים של הליברליזם הדמוקרטי, קל וחומר של קו סוציאליסטי או סוציאל-דמוקרטי כלשהו. אגב, אותו אברמוב עצמו אליו התייחסתי קודם כתב בין 1980-1987 סדרת מאמרים ב"הארץ" בו קרא לויתור על שטחים בשל…הסכנה הדמוגרפית, ובאותה המידה בה קרא להתערבות המדינה כנגד ריכוז ההון בידי מעטים אף תמך בהחלשתם של ארגוני העובדים ומוסדותיהם.
הממשיכים של הליברלים הם מפלגת שינוי וזה לא הישג גדול כל כך. ליברלים בכל אירופה הם קפיטליסטים ניאו-ליברלים קצת פחות מהשמרנים וכך היו גם הליברלים. כמובן שהצלחת השמאל בישראל בשנים הראשונות לקום המדינה חייבה את כל המפלגות הימניות לפזול שמאלה, אך אין לטעות בכך שהליברלים תמיד היו קפיטליסטים ניאו-ליברלים ולא סוציאל דמוקרטים (כמו שינוי היום).
נדמה שכל מפלגת "מרכז" שקיימת בפוליטיקה הישראלית, שמטרתה לייצג ולקדם את האינטרסים, בחלקם המוצדקים של המעמד הבינוני והזעיר בורגנות, סופה בתהליכים די ברורים שחוזרים על עצמם עוד ועוד בצורה מעציבה מאוד להפוך ללאומנית ושמרנית. חה"כ לשעבר אילן גילאון סיפר פעם כי מפלגתו של לה-פן הוקמה מתוך גלגול של מפלגת רפתנים צרפתית שניסתה לקדם את התנאים שלהם זוכים החקלאיים והאיכרים בצרפת.
למיטב זכרוני, המפלגה הליברלית קמה כאיחוד בין הציונים הכללים לבין המפלגה הפרוגרסיבית. בזמן האיחוד עם "חירות" והקמת גח"ל הייתה קבוצת פורשים מהמפלגה הליברלית שקראו לעצמם "ל.ע. ליברלים עצמאיים" והייתה פלג יוני שאח"כ התאחד עם מפלגת העבודה. תוכל לאשר\לתקן את הסיפור הזה ואולי לפרט קצת על אותו פלג ועל הפרוגרסיבים?
אכן מצחיקה אמירתו של שריר כי "שניהם שירתו בכנסת". הכנסת אינה מקום בו משרתים, אלא מוסד בו מכהנים. משרתים במוסדות השירות הציבורי או בצבא, במשטרה, במכבי האש או במגן דוד אדום.
ישראל לא אשמה בטבח ההדדי שמבצעים הפלשתינאים אלו באלו. על אותו משקל אפשר להאשים את הפלשתינאים ברצח של אמיל גרינצוויג.
הגישה הזאת,שאופינית לשמאל, יש בה ניחוח קל של התנשאות .
אליבא ,חייים ברעם, הפלשתינאים משולים לתינוקות בית רבן שלא ניתן לדרוש מהם אמות מוסר וצורת התנהגות שניתן לדרוש ,השכם והערב, מישראל וארה"ב.
האם זה חיים ברם מהראיון ב"גרדיאן", שם אמר שהקטיושות הן רק בחזקת "Nuisance value"?
הלו חיים
א. רמון אכן, כמו בטרגדיה יוונית, קיבל (כמעט)את כל המגיע לו.
ב. על ה"ליברלים" למינהם, הפועלים, בשם חופש המסחר המקודש, לדיכוי כל חירות שאינה עולה בקנה אחד עם תאוותם להגדלת רווחי ההון שלהם, אין הרבה להוסיף.
ג. ביחס לפלסטינים, חיים, כמו רבים אחרים, מתעלם מן הבעיות האמיתיות. אכן, לכיבוש חלק נכבד בכל הקורה בשטחים, כנופיות המתנחלים המפעילות כרצונן את אחד הצבאות החזקים בעולם, לשם דיכוי אוכלוסיה אזרחית, ההתעלמות של הציבור הישראלי מההתדרדרות המוסרית והמקצועית של צבאו כתוצאה מכך, מובילים לאסונות וטרגדיות. אולם, אל לנו לשכוח שהסיכסוך הבלתי פתיר עם הפלסטינים ראשיתו עם הקמת המדינה העברית (בלי קשר לגבולותיה), שלפלסטינים אין שום תכניות לשקם את הפליטים בלתי אם ע"י השבתם לביתם, שהוא עתה ביתו של חיים ברעם ושלי ושלך, שבסכסוך מעורבים היום גורמי איסלם, שנתיבותם אינן נתיבות שלום ודרך המלחמה היא דרכם וזה בלשון המעטה. לו היה בידם הכוח כיצד היו נראים הדברים? לתשומת ליבך, גם אם מסלקים את הגורם העברי מהשטח (כלומר, אנחנו חוזרים למקום ממנו באנו אנו ואבותינו והנותרים כאן הופכים לבני חסות של האמירות שתוקם במקום ישראל), הפלסתינים לא ממש הופכים לנושאי דגל הנאורות והם עדיין רחוקים מלאמץ ערכי חרות, אחווה ושיוויון.