מה יכול לעשות ראש ממשלה רדוף פרשות שחיתות, שזה עתה הפסיד במלחמה, ושמעמדו בסקרי דעת-הקהל צונח צניחה חופשית? נכון: פרובוקציות. פרובוקציה מסיחה את הדעת, מביאה כותרות, יוצרת אשליה של כוח, מקרינה דמות של מנהיג. אבל הפרובוקציה היא מכשיר הרסני. היא עלולה לגרום לנזקים בלתי-הפיכים.
פרובוקציה מס’ 1: הגבול הצפוני
לאורך הגבול הצפוני קיימת גדר הגנה. אבל לא בכל מקום עומדת הגדר על הגבול ממש. בגלל התנאים הטופוגרפיים נמצא הגבול פה ושם במרחק של כמה עשרות מטרים מצפון לגדר.
זוהי קביעה תיאורטית בלבד. במרוצת השנים התרגלו כל הצדדים לראות בגדר את הגבול הממשי. בצדה השני מעבדים חקלאים לבנוניים את האדמה, ויתכן מאוד שהיא רכושם.
עכשיו החליט אהוד אולמרט לנצל תנאים אלה כדי להוכיח שהוא מצביא דגול ובלתי מנוצח. כתירוץ משמשים כמה מטעני צד שנמצאו שם, כמה מטרים מעבר לגבול. לדברי צה"ל, הם הונחו באחרונה על ידי אנשי חיזבאללה שהתחפשו לרועי צאן. לדברי חיזבאללה, אלה מטענים ישנים, מלפני המלחמה.
אולמרט שלח חיילים כדי לבצע שם "חישוף" – עוד מלה צה"לית מכובסת שפירושה השמדת עצים בשטח, כדי לשפר את הראייה ולהקל על האש. הצבא מפעיל שם עכשיו את הנשק האולטימטיבי של מדינת ישראל: הבולדוזר.
הצבא הלבנוני הזהיר שהוא יפתח באש. כשזה לא עזר, ירו הלבנונים באמת כמה מטחים מעל לראשי החיילים הישראליים. צה"ל השיב מיד באש תותחים לעבר עמדת הצבא הלבנוני, והופ – יש תקרית.
זה מזכיר מאוד את שיטות אריאל שרון, ראש המטה של פיקוד הצפון בשנות ה-60. שרון הצטיין ביצירת פרובוקציות כלפי הצבא הסורי בשטחים המפורזים, שהיו קיימים אז בין סוריה וישראל. ישראל טענה שהשטחים שייכים לה. הסורים טענו שזהו שטח בלי ריבונות, ושהאדמה שייכת לחקלאים ערביים.
לפי האגדה, ניצלו הסורים את העובדה שהם שלטו ברמה בעוד שהיישובים הישראליים שכנו לרגליהם בעמק. שוב ושוב הפגיזו הסורים הרשעים (הסורים היו תמיד רשעים) את הקיבוצים חסרי הישע. מיתוס זה, שכל ישראלי האמין בו אז, שימש כעילה לכיבוש רמת הגולן ולסיפוחה לישראל. עד היום מובילים את התיירים הזרים לעמדת תצפית ברמה ומראים להם את הקיבוצים חסרי המגן הפרושים למטה.
האמת, שפי שנחשפה מאז, היתה קצת שונה: שרון היה מורה לחברי הקיבוצים להיכנס למקלטים ואז שולח טרקטור משוריין לעבודה בשטח ההפקר. כמצופה, הסורים היו יורים בו. אז היו התותחים הישראליים פותחים באש תופת. היו עשרות "תקריות" כאלה.
עכשיו מופעלת שיטה זו בגבול הצפוני על ידי ממלא מקומו של שרון. חיילים וטרקטורים נכנסים לשטח, הצבא הלבנוני יורה, הטנקים של צה"ל ממטירים עליו פגזים.
האם יש איזו שהיא תכלית מדינית לפרובוקציה? הצבא הלבנוני כפוף לפואד סיניורה, יקירה של ארצות הברית, אויב החיזבאללה. בעקבות מלחמת לבנון השנייה התפרש הצבא הלבנוני לאורך הגבול לפי דרישת ישראל, ואולמרט הכריז שזהו הישג כביר של ישראל (עד אז התנגד צה"ל בתוקף להכנסת חיילים לבנוניים ובינלאומיים לשטח, בטענה שהם רק יפריעו לחופש הפעולה שלו).
אז מהי מטרת ההתגרות הזאת? אותה המטרה שיש לכל פעולות אולמרט: להישאר בשלטון, על ידי יצירת מתיחות והשגת פופולריות.
פרובוקציה מס’ 2: הר הבית
לאיסלאם יש שלוש ערים קדושות: מכה, מדינה וירושלים. במכה התכנסו השבוע ראשי הפתח והחמאס כדי לשים קץ להרג ההדדי ולהקים ממשלת-אחדות. בשעה שהציבור הפלסטיני המודאג היה מרותק לוועידה זו, הנחית עליו אולמרט מכת פתע בירושלים.
כעילה שימש "שער המוגרבים". זהו אחד משערי חראם אל-שריף, הרחבה הגדולה שבה עומדים מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע. השער הזה גבוה מרחבת הכותל המערבי ועל כן הגישה אליו היא במין גשר עולה.
הגשר הישן התמוטט בשעתו, ובמקומו הותקן גשר זמני. עכשיו הורסת "רשות העתיקות" הישראלית את הגשר הזמני והיא מקימה – לדבריה – גשר קבוע חדש. אבל העבודה נראית הרבה יותר נרחבת.
כמצופה, פרצה מיד מהומה. ב-1967 סיפחה ישראל את השטח הזה וטוענת לריבונות על הר-הבית כולו. הערבים (והעולם כולו) מעולם לא הכירו בסיפוח. בפועל נמצא הר הבית בשליטת הוואקף המוסלמי.
ממשלת ישראל טוענת שהגשר נמצא מחוץ להר הבית. המוסלמים טוענים שהגשר הוא חלק מהר הבית. מאחורי הוויכוח הזה עומדים חשדות כבדים, שמא עניין הגשר משמש רק כמסווה לעבודות חפירה מתחת להר הבית.
בוועידת קמפ-דייוויד הגיש הצד הישראלי הצעה תמוהה: להשאיר את השטח עצמו בידי המוסלמים, אך להעניק לישראל ריבונות מתחת לפני הקרקע. זה חיזק בצד המוסלמי את האמונה שהישראלים מתכוונים לחפור מתחת להר הבית, כדי לגלות שם עקבות של בית המקדש היהודי שנהרס על ידי הרומאים לפני 1936 שנים. היו שהאמינו שהכוונה האמיתית היא למוטט את המסגדים כדי להקים מחדש את בית המקדש.
חשדות אלה ניזונים מהעובדה שרוב הארכיאולוגים הישראליים שרתו תמיד את התעמולה הישראלית. מאז ראשית הציונות המודרנית, הם משתדלים לגלות באדמת הארץ הוכחות לנכונות סיפורי התנ"ך. עד כה הם העלו חרס בידם: אין שמץ של הוכחה ארכיאולוגית – לא ליציאת מצרים, לא לכיבוש כנען ולא לממלכות שאול, דוד ושלמה. אבל בכמיהתם להוכיח מה שלא ניתן להוכחה (מפני שסיפורי התנ"ך, לפי הרוב העצום של הארכיאולוגים וההיסטוריונים מחוץ לישראל – וגם רבים מהישראלים – אינם אלא מיתוסים קדושים) הרסו הארכיאולוגים הרבה שכבות ארכיאולוגיות של תקופות אחרות.
אבל לא זה העיקר בפרשה הנוכחית. אפשר להתווכח עד סוף הימים למי שייך גשר המוגרבים ומה מחפשים שם הארכיאולוגים. אבל אי אפשר לפקפק בעובדה שזוהי פרובוקציה: הכול נעשה במחטף, כמבצע צבאי, תוך ניצול מומנט ההפתעה, בלי הידברות עם הצד השני.
איש לא מיטיב לדעת מאולמרט למה לצפות. כראש עיריית ירושלים היה אולמרט אחראי להריגת 85 בני-אדם – 69 פלסטינים ו-16 ישראלים – כאשר ביצע פרובוקציה דומה ו"פתח" מנהרה בקרבת הר הבית. וכל אחד זוכר, כמובן, שביקורו הפרובוקטיבי של אריאל שרון בהר הבית גרם במישרין לאינתיפאדה השנייה.
זוהי פרובוקציה כלפי מיליארד ורבע מוסלמים, ובמיוחד כלפי העולם הערבי. זוהי סכין בגבו של אבו-מאזן "המתון", שאיתו מוכן כביכול אולמרט "להידבר" – בדיוק בשעה שהושג הסכם היסטורי בין הפתח והחמאס להקמת ממשלת אחדות לאומית. זוהי גם סכין בגבו של מלך ירדן, בעל-הברית הקבוע, הרואה את עצמו כפטרון הר בית.
וכל זה לשם מה? כדי להוכיח שאולמרט הוא כזה מנהיג חזק שמצפצף על כל העולם, גיבור הר הבית, מגן הערכים הלאומיים.
פרובוקציה מס’ 3: מינוי שר-המשפטים
עם הרשעת חיים רמון בפרשת הלשון הארוכה, התפנה תפקיד שר המשפטים. אולמרט הנחית מכת-פתע, אחרי שיצר מסך עשן סמיך בהציגו כמה שמות של מועמדים קבילים. לפתע מינה לתפקיד פרופסור שהוא אויבם הגלוי והקולני של בית המשפט העליון והיועץ המשפטי.
בית המשפט העליון הוא כמעט המוסד השלטוני היחיד בישראל הנהנה עדיין מאמון רוב רובו של הציבור. הנשיא הקודם, אהרן ברק, אמר לי פעם: "לבית המשפט אין דיוויזיות. הכוח שלו טמון באמון הציבור". עכשיו מינה אולמרט שר משפטים העסוק כבר זמן רב ובקולניות רבה בהרס האמון הזה. נראה כאילו זוהי מטרת חייו, מאז שלא הצליח להפוך את ידידתו הקרובה לשופטת עליונה.
אפשר לראות בזה ניסיון של אולמרט, פוליטיקאי הגורר אחריו שובל ארוך של חשדות שחיתות (שכמה מהן נחקרות כעת על ידי המשטרה ומבקר המדינה) לחתור תחת החוקרים, היועץ המשפטי ובתי המשפט. זוהי גם נקמה בבית המשפט על שהעז להרשיע את רמון, חברו ובעל בריתו. מובן שלא התייעץ מראש עם איש במערכת החוק: לא עם היועץ המשפטי ולא עם נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, שנואת נפשו.
אינני חסיד-שוטה של בית המשפט העליון. הוא מהווה גלגל חשוב במנגנון הכיבוש. אי אפשר לסמוך עליו בעניינים כמו חומת ההפרדה, הריסת הבתים ו-101 המעשים האחרים שהדגל הכוזב של "ביטחון" מתנופף עליהם. אבל הוא המבצר האחרון של זכויות האדם בתוך המדינה.
מינוי השר החדש הוא פרובוקציה כלפי הדמוקרטיה הישראלית, ועל כן אינו פחות מסוכן משתי הפרובוקציות אחרות.
מה משותף לכל השלוש? קודם כל: החד צדדיות. 40 שנות כיבוש יצרו מנטליות כיבושית, המונעת כל רצון וכל אפשרות של פתרון בעיות בדרך של הבנה הדדית, דו-שיח ופשרה.
כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד שולטת עכשיו שיטה של מאפיה: אלימות, מכות-פתע, חיסול ממוקד.
כאשר שיטה זו מופעלת בידי פוליטיקאי רדוף פרשות שחיתות ומחרחר-מלחמה חסר-מעצורים הנאבק בכל האמצעים על הישרדותו – זהו מצב מסוכן שבעתיים.

בכול מה שקשור לאולמרט אני מסכים הבן אדם הזה מושחת עד היסוד ,והוא סכנה לדמוקרטיה .חייבים לפעול כדי למגר את המשך התופעה המסוכנת הנל’!
בהב נבחן את הסמנטיקה בה משתמש אורי אבנרי.
אומר אבנרי: "לאיסלאם יש שלוש ערים קדושות: מכה, מדינה וירושלים", כנראה כדי להזכיר לקורא ההדיוט (הדיוט ב"ה", לא ב-"א") שירושלים היא מס’ 3 בקודשי האיסלם.
ובכן למי ששכח, ירושלים היא העיר הקדושה ביותר לנו היהודים ולכן ההגיון הפשוט אומר שאם "רמת הקדושה" קובעת – הרי שהטיעון והחזקה היהודיים בירושלים מנצחים.
עוד אומר אבנרי כי "ב-1967 סיפחה ישראל את השטח הזה וטוענת לריבונות על הר-הבית כולו. הערבים (והעולם כולו) מעולם לא הכירו בסיפוח. בפועל נמצא הר הבית בשליטת הוואקף המוסלמי".
ובכן, אם זכרוני אינו מטעני מסר משה דיין את השליטה בהר הבית לידי הווקף כאקט של רצון טוב (למישהו יש הסבר אחר?) ומאז יש סטטוס קוו שמאוד לא מדויק להגדירו כ "ישראל וטוענת לריבונות על הר-הבית כולו" – אמירה שטחית ולא נכונה.
לעניין החשדות לחפירות ישראליות מתחת הר הבית – מה העניין כאן?
האם אורי אבנרי חושב שאין שם שרידים של בית המקדש? ("אין שמץ של הוכחה ארכיאולוגית")
האם אבנרי טוען שסיפורי התנ"ך אינם נכונים? הכל המצאה של כותב מקראי הוזה?
אשמח לשמוע הסבר של מר אבנרי לעניין הזה.
אין ספק שחפירות מתחת להר הבית הן נושא שצריך לדון בו בנפרד ולדעתי חפירות כאלו הם לגיטימיות בדיוק כמו החפירות שביצע הווקף עצמו באותו הר.
מה שעושה אבנרי הוא בגדר "תפסת מרובה – לא תפסת", בדיוק כמו שעושים כל המתנגדים לחפירות שיורים לכל הכיוונים ללא הבחנה, וכל זה עוד לפני שיש הוכחה שמישהו בכלל חופר…
אני לא מבין את הכותב בעניין הפרובוקציה בלבנון, או אם להיות יותר ספציפי: "כתירוץ משמשים כמה מטעני צד שנמצאו שם".
הרי הונחו מטענים, ואין חולק עם כך.
לצורך העניין זה כלל לא משנה האם הם הונחו לפני או אחרי המלחמה וברור שצריך לפרק אותם בטרם יגבו קורבנות ויגרמו להתלקחות הגזרה (אורי אבנרי כלל לא מתייחס לאספקט הזה של התלקחות באשמת החיזבאללה).
ובכן, מה אמור צה"ל לעשות חוץ מאשר לפרק את המטענים? איזה אפשרות אחרת ישנה?