מי שהיו להם אשליות באשר לאהוד אולמרט, כאילו המעבר מהליכוד לקדימה, הביא לנו אולמרט חדש, קיבל אגרוף בפרצוף בדמות העבודות באזור שער המוגרבים שגובל עם רחבת המסגדים. זהו אותו אולמרט מתקופת כהונתו כראש עיריית ירושלים, שיחד עם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו הצית בספטמבר 1996 את האש עם פתיחת מנהרת הכותל לביקורי תיירים שגבתה חייהם של עשרות בני אדם.
שוב חוזרים הטיעונים, החל מ"האסטרטג" הימני-קיצוני השר ליברמן ועד למי שסרב להיות שר הרווחה, שר התיירות יצחק הרצוג ממפלגת העבודה, כי מדובר "בשטח ריבוני של ישראל" והכל תקין וחוקי למהדרין.
אלא שלא כך. שער המוגרבים הוא שטח כבוש, שישראל סיפחה חד צדדית. אין מדינה בעולם שמכירה בסיפוח, ועל פי החוק הבינלאומי שמדינות בנות תרבות כפופות לו, ישראל אינה הריבון שם אלא כוח כובש. המדינה הכובשת צריכה לדאוג לצורכי האוכלוסייה הכבושה, אבל דאגה זו איננה כוללת את הזכות להיות פרובוקטור, להבעיר בעירות ולהצית את אש-הקנאות הדתית.
הפונדמנטליזם הדתי הוא אויב האנושות הנאורה. האיסלאם הקנאי, כמוהו כיהדות הקנאית, הם אויבי המדינה החילונית והדמוקרטית. השייח ראאד סלאח מנהיג הפלג הצפוני בתנועה האיסלאמית הוא קנאי דתי שעבודות החפירה בשער המוגרבים הם עבורו מתנה מהשמיים, עילה להתססת מאמינים, לגיוס אללה לשרותו. ממולו ניצבים תאומיו היהודים, קנאים אף הם, שמוכנים למלחמת גוג ומגוג בשם אלוהי ישראל, והציבור החילוני הנאור עומד בשלב זה חסר מעש ואין בכוחו לצנן את רוחות הקנאות הנוראה.
אבל גם אם נצא לרגע מתוך הנחה שמדובר באזור שהוא בריבונות ישראל, עדיין אין זה פוטר את הממשלה משיקול דעת תבוני.
לאור העובדה שישראל נמצאת בעימות עם הפלסטינים, ושטח המריבה באזור המסגדים הוא בעל רגישות דתית ואתר אמונה למיליארד מוסלמים, והבה נניח שאין מנוס מעבודות בנייה או תחזוקה, ראוי היה לעשות זאת בעצה אחת עם המנהיגות הדתית המוסלמית; להיוועץ במופתי של ירושלים, לשתף מהנדסים וארכיאולוגים ערבים בתכנון, לבקש את הסכמתו של המלך עבדאללה שהוא בעל מניות בהר, ולא לעשות צעדים חד צדדיים שמהווים קרקע פורייה להתקוממות.
אבל התבונה, מצרך נדיר הנמצא מחוץ להישג ידה של ממשלת ישראל.
כי פרידמן הוא פרידמן…
לפני שנים, כאשר אורי זוהר היה עוד חילוני כשר, הוא שר את הפזמון "כי פרידמן הוא פרידמן מה יש לדבר, כי פרידמן הוא תמיד הטוב ביותר". זו היתה תקופה בה כמעט ולא היה חימום מרכזי, והשימוש הנפוץ לחימום בחורף היה בתנורי פרידמן.
עתה, כאשר נכנס לתפקידו שר המשפטים החדש פרופסור דניאל פרידמן, נוצרה מחלוקת קשה בישראל בין אלה הסבורים כי "פרידמן הוא הטוב ביותר" למערכת המשפט, יטלטל אותה ויכניס בה שיפורים, לבין אלה שמתלוננים כי מדובר במינוי לעומתי של אולמרט שביקש בדרך זאת להתנקם בשופטים שהרשיעו את חברו הטוב חיים רמון במעשה מגונה.
הלעומתיות בשמה טוענים, הן התומכים במינוי והן המתנגדים לפרידמן, היא בתחומים זניחים ובלתי משמעותיים, לעתים גובלים בתחום הרכילות. תמיכתו של פרידמן במינוין של פרופסור נילי כהן מאוניברסיטת תל-אביב ופרופסור רות גביזון מהאוניברסיטה העברית בירושלים כשופטות בבית המשפט העליון, אף על פי שאינן מקובלות על הנשיאה דורית ביניש, היא לעומתיות מאוד לא מהותית כפי שאני מבין אותה. גביזון וכהן, היו קרוב לוודאי ממשיכות בקו של ביניש וחבריה בגיבוי כוחות הכיבוש, במתן היתר להרג ולבניית חומת האפרטהייד, באישור ענישה קולקטיבית ושאר הפרות זכויות אדם שצבא הכיבוש והמתנחלים מבצעים מדי יום.
הנה צרור עצות (שאינן כתובות לפי סדר החשיבות) לפרופסור פרידמן בכדי שהלעומתיות תהיה בעלת ערך של ממש:
- להפסיק את המעבר של שופטים צבאיים שכיהנו בבתי דין צבאיים בשטחים הכבושים למערכת המשפט האזרחית בישראל.
- להוציא מחוץ לחוק ענישה קולקטיבית כמו הריסת בתים, גירוש תושבים משני צדי הקו הירוק.
- להוציא מחוץ לחוק ירי על אוכלוסייה אזרחית.
- חוק האוסר מעצר מינהלי.
- להעמיד לדין שופטים שנתנו ידם לפשעי מלחמה.
- ליזום חקיקה שעולה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי שאוסר העברת אזרחי המדינה הכובשת לשטח הכבוש, ולהתחיל בהחזרת מתנחלים משטחי הכיבוש לתחומי מדינת ישראל.
- לחוקק חוק שכל מתנחל השב לישראל לא יזכה לפיצויים אלא לכל היותר יקבל מגורים חלופיים אם אין ברשותו דירה בתחומי ישראל.
- לחוקק חוק לפיו אין התיישנות על פשעי מלחמה. למרבה הבושה אין חוק כזה בישראל.
- להעמיד לדין את כל תואמי פינושה שגדלו בערוגות הכיבוש הישראלי.
- לחוקק חוק המכיר בזכותו של אזרח לסרב לשרת בצבא ושל חייל לסרב להשתתף במלחמה שמצפונו לא שלם עימה.
- ביטול כל החוקים המפלים בין יהודים ללא יהודים (שמכוחם יופסק הנוהג המגונה לפיו יהודי מקבל אזרחות וזכות בחירה למחרת הגעתו לישראל, והוא אפילו לא יודע את השפה).
- לפעול למען חקיקה שתחליף את ההימנון והדגל כך שישקפו את המיגוון התרבותי, הלאומי והדתי בישראל.
- חקיקת חוק המבטיח תושבות קבע עם אופציית התאזרחות לכל מהגרי העבודה המעוניינים בכך, הנמצאים בישראל מעל שלוש שנים, ובכך יושם הקץ לביזיון לפיו עשרות אלפי עובדים חיים בישראל בתנאי עבדות.
- חקיקת חוקה שתכלול כחלק ממנה את ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם.
- חוק המגדיר את ישראל כמדינה רב לאומית, רב תרבותית ורב דתית, מדינת כל אזרחיה.
- חוק האוסר ייצור נשק אטומי, ביולוגי וכימי בישראל ופתיחת כל האתרים, כמו הכור בדימונה והמכון הביולוגי בנס ציונה לפיקוח בינלאומי.
- חקיקה הרבה יותר אגרסיבית בתחום הגנת הסביבה ושמירת מקורות המים.
- חוק המכיר בעוול שעשתה ישראל לפלסטינים ב-1948 וב-40 שנות כיבוש ותשלום פיצויים או החזרת הרכוש תוך אימוץ כמה מהעקרונות המצויים בהסכמים של ארגונים יהודים עם הבנקים השווייצרים ועם ממשלת גרמניה.
- חוק הקובע כי הלוחמים הפלסטינים בבתי כלא ישראלים יוגדרו כשבויי מלחמה עם כל הזכויות הנלוות. שחרורם במסגרת החלפת שבויים או הסכם שלום.
- הפסקת עבודתם של שופטים שפסיקתם נגועה באפליה או גזענות על רקע לאומי, דתי או מגדרי.
- חקיקה לפיה חלקם של הערבים אזרחי ישראל בכל הגופים הציבוריים יהיה כמשקלם באוכלוסייה. כך גם באשר לנשים.
- חוק האוסר הפרטה של מוסדות או גופים שנותנים שירות ציבורי חיוני, כמו הבנקים. החזרת הבנקים שהופרטו לציבור.
- חוק האוסר יצוא נשק בכלל ולמשטרי עריצות בפרט.
- חוק האוסר עינויים באופן מוחלט, ובמסגרתו סעיף לפיו יועמד לדין כל ישראלי שהפעיל עינויים על נחקרים.
- מאבק הרבה יותר נחרץ בסחר בנשים, ותיקון החוק כך שכל מי שיורשע בסחר בבני אדם יישלח למאסר עולם.
- חוק הקובע כי מפעל הנתון בסכנת פשיטת רגל תעמוד לעובדים הזכות להבריאו ולהפעילו תוך מתן אותן הקלות שקיבלו הבעלים הפרטיים.
- חוק המבטיח את חופש הביטוי.
- חוק זכויות חברתיות וכלכליות (נושא שהבג"ץ סירב לדון בו).
- העלאת שכר המינימום. חוק המגדיל את המיסוי על העשירונים הגבוהים במסגרת מאבק לצמצום הפערים הבלתי נסבלים בחברה הישראלית.
- חוק האוסר על שופטים לכתוב פסקי דין ארוכים כאורך הגלות, שממילא כמעט איש לא קורא במלואם. פסקי הדין יהיו בהירים ומנומקים אבל בקצרה.
- חוק האוסר עינוי דין הקובע ככלל כי כל תובע יקבל פסק דין תוך שנה מיום הגשת התביעה, וכל מה שמעבר לכך יהיה יוצא מן הכלל שיצטרכו לנמקו.
- שופטים עצלנים יוצאו לגמלאות.
- חוק הקובע כי הנגישות לבית משפט היא זכות יסוד של אזרח ועל כן יבוטלו אגרות בית משפט. זהו שירות שהמדינה חייבת לממנו.
- חוק הקובע כי שליטה על עם אחר היא בלתי חוקית בעליל.
- תיקון לחוק הבריאות לפיו יוגדל באחוז מוסכם מדי שנה תקציב התרופות במסגרת הביטוח הרפואי.
- להחזיר למקורו את חוק חינוך חינם. לחוקק חוק האוסר תשלום הורים לבתי ספר. הכל ימומן מתקציב החינוך.
- חוק המחייב את המדינה לבנות דיור להשכרה במחירים שלא יעשקו את השכירים.
- חוק העדפה מתקנת לאוכלוסייה הבדואית, הקבוצה המופלית ביותר בישראל, שיחזיר לה את הקרקעות שנגזלו ממנה, שיותר לה לבנות כפרים חקלאיים או יישובים קהילתיים המותאמים לאורח החיים שלה, הפנייה מסיבית של תקציבי חינוך, שיכון ובריאות, חוק המפסיק את המדיניות הגזענית של "מתיישבים בודדים" יהודים המקבלים ממינהל מקרקעי ישראל אלפי דונמים כדי למנוע "השתלטות ערבים" (שפת הכיבוש) שהם למעשה בעלי הקרקע המקוריים.
- חוק המקטין את התקציב הצבאי המנופח ב-10 מיליארד שקלים, שמהם ימומנו סעיפי תקציב אחרים בתחומי הבריאות, הכלכלה והשיכון. לאחר ההורדה לא יועלה התקציב הצבאי לתקופה של 10 שנים.
- חוק המחייב לפרסם את התקציבים של הכור בדימונה, המכון הביולוגי בנס ציונה, השב"כ והמוסד. הנחת העבודה היא ששם מוסתר בזבוז עתק, שכבות שומן עבות שניתן להפכן לכספים מועילים באמצעות הפנייה לתחומי רווחה וכלכלה.
- חוק המפריד בין דת למדינה.
- חוק האוסר את גיוס מוסד "יד ושם" והשואה למדיניות ממשלתית המפרה זכויות אדם. אין להתעלם משואות של עמים אחרים, כמו הצוענים, חיוב "יד ושם" להקדיש חלק מהתערוכה המתמדת לצוענים וקורבנות אחרים של המשטר הנאצי במטרה ללמוד את השואה בהקשרה האוניבסלי. להפוך את "יד ושם" למרכז לחינוך אנטי פאשיסטי ושמירה על זכויות אדם.
זהו חלק קטן מחוקים שאם שר המשפטים יחל ליישמם, הוא יצדיק את התואר לעומתי.
אם פרידמן ימשיך במדיניות שאיפיינה את מרבית קודמיו, אותה עצימת עיניים לפשעי ועוולות הכיבוש, הרי שמינויו לא יבשר שום לעומתיות, אלא שגרה מבישה של הליכה בתלם שגם תואר הפרופסור לא יצליח לטשטשה.
עוד מלה על חיים רמון
אני מסכים עם חלק מהביקורת על פסק הדין שהרשיע את ח"כ חיים רמון. הוא מוטה, חד צדדי, מעגל את כל הפינות לטובת המתלוננת, אבל אני מסכים עם התוצאה הסופית.
מי שמכניס את הלשון לפיה של אשה בניגוד לרצונה ומבלי לשאול להסכמתה, מבצע חדירה כפויה לגופה, ועל כן הוא עושה מעשה מגונה. על כך נענשים. ההרשעה צודקת.
שירה,
ראשית אקדים ואציג את עצמי – אני החברה של חוני (זאת שהוא לא רוצה שתלבש רעלה).
קראתי את הדיון שנערך ביניכם, ורציתי להגיב למספר נקודות:
א. מצב הנשים כיום הוא בחירה שלהן – רק לפני 60 שנה, ברירת המחדל של האשה היתה לשבת בבית ולגדל את הילדים, ולהיות שפחתו של בעלה. אף אחד לא הכריח אף אישה לצאת מהבית, נהפוך הוא – החברה התנגדה לכך בכל תוקף. ובניגוד לטבע, לחינוך ולמסורת, נשים החלו לצאת מהבית. לא מתוך הכרח, אלא מתוך צורך שהיה קיים בהן, או לפחות בחלק מן הנשים.
ב. נכון, המצב היום הוא לא מושלם. אז מה. שינויים תרבותיים כל כך מהותיים לא קורים בחצי מאה, ומי שמצפה שהם יקרו באופן מושלם שוגה באשליות.
ג. הדעות שחוני הציג מקודם הן רחוקות מלהיות שוביניסטיות. למען האמת, הן תואמות כמעט לחלוטין את השקפת עולמי על הסוגיה הזו. אני אישה שמאוד שלמה עם עצמה, ואת כל בחירותי בחיים אני מבצעת באופן מודע. ההתפתחות המקצועית חשובה לי מאוד, כמו גם הקמת משפחה, ויום אחד אאלץ לבחור. אבל מילת המפתח כאן היא שאני אבחר. ביום שבו לא תיוותר לי בחירה, אני אקום ואעזוב את המקום הזה.
ד. אני לא מבזה את עצמי – הטענה שלך שהנשים היום מבזות את עצמן מקוממת אותי ברמה הכי אישית שאפשר. כי מיהן אותן נשים שמבזות את עצמן? לפי השקפת עולמך, מכיוון שאני מצליחה במקצועי, אני מבזה את עצמי. זאת מכיוון שיום יבוא ואולי יהיה מי שלא ירצה לקדם אותי מכיוון שאני אהיה אמא לילדים. אם ככה, עדיף היה לו לא הייתי עובדת בכלל, וכך לא הייתי נקלעת למצב שבו אני לא מקבלת באופן אוטומטי מה שאולי מגיע לי (ואולי לא)?
לסיכום – פמיניזם אמיתי בעיני, הוא להפסיק כבר להתערב בענייני, רק כי אני אישה. כל מצב אחר שמנסה להגיד לי מה אני צריכה או לא צריכה לעשות, ומה מותר לי, הוא שוביניזם לשמו.
ליבי.
כתבת כל כך הרבה מושגים שלפני שמדברים עליהם צריך להבהיר אותם, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני רק אגיד לך שחבל שלא קראת ביתר עיון את מה שכתבתי. אני אוכל לסכם את כל הדיון הזה בקצרה כך: הייתה לי התחבטות אמיתית בשאלה האם הדמוקרטיה, כפי שהיא היום, מסוגלת להשתכלל כך שהפרטים בה יהיו לבסוף מאושרים, יחיו חיים טובים יחסית, לא רק מבחינת ההכנסה נטו כל חודש, הבטחת הפנסיה ותנאים סוציאליים, אלא גם מבחינת אושרם, כבודם והתכליות שהם יכולים למצוא בעולם כזה. או שמא אולי "שווה" יותר להתחיל מנקודת מוצא של עולם מסורתי ולנסות לשפר אותו. החיים במסגרות מדיניות הם בעייתיים כשלעצמם ושווה גם לבדוק את המסגרת הזאת עצמה. זה מה שניסיתי להגיד בעצם.
אח"כ הדיון עם ספירו העלה אצלי עוד עוד שאלות בעייתיות ועמדתי התערערה.
אלייך אישית, אני אתחיל מכך שאני שמחה שאת מאושרת בחברה שאת חיה בה וזה מספיק בשבילי. אני לא רוצה לשנות אותך, תחיה איך שאת רוצה אבל אני בודקת מה טוב בשבילי. כמו שלנדיה מטר לא יהיה טוב לחיות בת"א, כך גם לי לא טוב לחיות היום בחברה שאני חיה. בניגוד לנדיה מטר, חשוב לי לא לכפות ולא לדכא בשביל האושר האישי שלי ולכן הדברים האלו נפתחים לדיון פה. אחרת הייתי מצלצלת לרבנים או לאימאמים ומצטרפת למאבקם. אם הייתי טוטליטרית כמו שמציין חברך, הדברים לא היו נפתחים בגדה השמאלית.
עוד נקודה קטנה. אושר אישי ופנימי והשלמה עצמית אין להם קשר לחוסר נחת חברתית. הניסיון של חברך להשתמש בדבריי כדי להפוך אותי אישית למישהו מריר שרוצה לכפות דיכוי כדי שגם אחרים יסבלו מראה או על כך שהוא לא כיבד אותי מספיק כדי לקרוא בעיון את מה שכתבתי או על דמגוגיה אנטי פמיניסטית שאותה הוא מכניס לדיון.
התרשמותי ממנו שלילית אבל אני מוכנה לשנות את דעתי. אני לא חיה בעולם טוטליטרי אלא בעולם שבו אני מחפשת אמת, בלי להאליל את הדמוקרטיה ובלי לעשות דמוניזציה לעולם המסורתי, שאת שניהם אני מכירה טוב למדי.
שירה.
הצרה איתך שאת לא נותנת כבוד למילים שאת כותבת, או שאת לא מבינה את משמעויותיהן.
מדינת הלכה, כמו מדינה פאשיסטית או בולשביקית – אינה עניין להרהורים אקדמיים. מדובר במציאות אכזרית ומדממת.
קיימות "מדינות הלכה" בעולם, או פינות אוטרקיות שבהן הן מתקיימות. במקומות כאלה חותכים לבנות את הדגדגן בגיל 9, או מונעים מהן לדעת קרוא-וכתוב, זו לא תיאוריה – זו מציאות.
במדינות כאלה אדם אינו רשאי לחשוב כרצונו, להצביע כרצונו, להתנהג כרצונו – אלו הן מדינות שעבוד.
את לא כתבת שאת באופן אישי מאסת בחילוניות והתקרבת לדת – זה היה מקסימום מעורר בי חמלה, בוודאי שלא כעס, אבל את כתבת במפורש שאת רוצה "מדינת הלכה".
את לא יכולה להתחבא מאחורי ניסוחים כמו רק "דנתי בנושא". מילותיך מדברות בעד עצמן:
"חופש מיני שבטווח הארוך עושה עוד פיחות למעמד שלי"
"אני אישית חותמת על חליפות איסלאמית או על מדינת הלכה, בתנאי שיקוימו ככתוב וללא סיאוב"
"אני מוותרת על זכותי ללכת עם בגדי מעצבים ואני אלבש רעלה או כיסוי ראש"
מכל אלו התמונה ברורה: את שובניסטית בעצמך, שיהיה לך לבריאות, התומכת במשטר שכופה את עמדותיך השובניסטיות.
ד"א – מכל אלו ההערה האומללה ביותר היא זו על החופש המיני. זה הוויתור העמוק ביותר שאדם יכול לעשות – הוויתור על זכותו על גופו. והוא נעשה רק ע"י אנשים שאיבדו כל שריד של כבוד עצמי.
שימי לב למי התקרבת בדעותיך – לאנשים כמו נדיה מטר, השחורים והריאקציונרים ביותר בחברה הישראלית. ביחד אתם יוצרים את הקואליציה האדומה-חומה: מה שאני מכנה "החזית העממית כנגד חיים נורמלים" (חעכ"נ).
החעכ"ניסטים גרועים יותר מכל ברי-הפלוגתא הפוליטים, אין איתכם למעשה שום מכנה משותף – משום שאינכם דוגלים במטרה הסופית המשותפת למין האנושי: אושר אינדיווידואלי.
ולסיום – אני מציע לך בידידות לחדול מן ההאשמות המגוחכות שלך כלפי בשובניזם, כוחניות, ושאר מליצות.
תעשי לעצמך טובה ותעני לעניין, לטיעונים שכתבתי – כי בסגנונך הנוכחי את פשוט מבזה את עצמך (אפרופו) קבל עם ועדה. וחבל, פאדיחות.
לצערי, זה אתה שלא מבין ובדרכך הכוחנית, אתה יוצא מתחום של דיון ועובר להתקפה. אז אני לא אגן על עצמי ואוכיח שאני הומניסטית. אלא הפעם ההפך, אני אכתוב לך נקודות שבהם אני קרובה יותר לעולם המסורתי מאשר לעולם שלך. והמשימה שלך תהיה למצוא איפה הם "טוטליטריים". אז נתחיל:
1. מדינות שעושות פוליטיזציה לאיסלאם לא יותר טובות בעיני מה"דמוקרטיה" שקיימת היום.אני רואה גם במציאות המסורתית וגם ב"דמוקרטית" אלמנטים קשים של שיעבוד ודיכוי. אני רוצה שינוי ואני רוצה לדעת מאיפה להתחיל.
2. "חופש" מיני הוא לא חופש בעיני, אלא הוא ביזוי עצמי, בצורה שאני רואה שהוא מתקיים בעיר שלי, תל אביב ובסיפורים שאני שומעת הלוך ושוב.
3. אני מעריכה אנשים שמקיימים יחסי מין מתוך אהבה ולא מתוך תאווה ואני מעריכה אנשים שמתלבשים בצניעות ולא שחושפים את כל מה שרק אפשר. אני אישית הולכת בקיץ לחוף המופרד ומשתזפת עם כל המתנחלות. מצידי תלך אתה וחברה שלך לאיזה חוף שאתם רוצים אבל אם לא יהיה חוף מופרד, תהיה לי בעיה.
4.אהבה מבחינתי זה דבר כ"כ מהותי שחייב להוביל להתחייבות מוחלטת: לא הסכמי ממון, לא מגורים משותפים, לא לבדוק איך הוא במיטה, לא התחשבנויות כלשהן- אלא אהבה נטו כשאלוהים נותן לכך חסות. אני לא יכולה לאהוב מישהו שלא מאמין באלוהים. אלוהים הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות האישית שלי. אני חוזרת- שלי.
5. רעלות או שביסים לא מפחידים אותי. הם לא שיעבוד בעיני אלא להפך, הם שומרים על הכבוד שלי. אני לא הולכת איתם כי אני יכולה לשמור על הכבוד שלי גם בלעדיהם אבל יש נשים חזקות פחות ושמירה על הכבוד זה חשוב מעין כמוהו בעיני. בכך אני דומה לנדיה מטר, כמו שכתבת. המושגים שלי של כבוד הם יותר "דתיים" מחילוניים כמו אלו שלך.
6. חברה שלך יכולה לצאת לרחוב חצי ערומה עם 10 ס"מ עקבים אין לי בעיה עם זה, אבל יש לי בעיה עם כך שיוצרים מציאות שהתנהגות כזו היא הנורמה ואילו אני הקיצונית והפרימיטיבית, כמו זה שאתה מנסה ליצור.
לסיום, אני לא חושבת שאתה עומד ברמה של הדיון שאני מנסה לפתוח. אתה מנסה להצדיק את המציאות שלך בלי להבין את הצורך שלי בחברה אחרת.
אני אגיד לך יותר מזה, אם מדינת הלכה תאפשר לפלסטינים לחיות איתנו כגרים (שמקיימים 7 מצוות בני נוח) כמו שההלכה דורשת או אם חליפות איסלאמית תאפשר ליהודים לחיות כאן ולשלם ג’זיה ומס קרקע, אני חותמת. ואתה וחברה שלך עם הדיזלים והביקיני תחפשו מצידי מקום אחר.
אין לי יותר מה להוסיף.
חשפת בעצמך את פרצופך האמיתי.
את פשוט פאשיסטית.
מקומך אינו ב"גדה השמאלית" אלא ב"גדה הימנית", שלא לומר "הגדה הפונדמנטליסטית".
תתפקדי לכהנא, עושה רושם שגם כך מרבית חבריך
שייכים לשם.
ודבר אחרון – שמרי על פיך המזוהם כשאת מדברת על ליבי. השובניזם הפרימיטיבי שלך נסבל כשהוא מופנה פנימה – אבל איננו נסבל כשהוא מופנה החוצה.
ד"ש לבין-לאדן.
חוני.
רק תהיה:
"ואתה וחברה שלך עם הדיזלים והביקיני תחפשו מצידי מקום אחר".
קרי, גירוש כל מי שלא מסכים איתך. ואת עוד מדברת על ה"כוחנות" של חוני?
לגיא,
ראשית הערה כללית: אני התנגדתי להסכמים של ארגונים יהודיים עם הבנקים השוייצרים. מי שהרוויח מהכספים היו בעיקר עורכי הדין שעשו קופה יפה והארגונים שקיבלו מיליונים להמשך קיומם. ניצולי שואה הנתונים במצוקה, לא כולם רק חלקם הקטן,קיבלו סכומים עלובים ומעליבים.
לדעתי הכספים היו צריכים להיות מופנים לקרן בינלאומית שתילחם בגזענות ובאפלייה בכל מקום שם הם מרימים ראש.
באשר להצעתי: כתבתי שראוי לאמץ כמה עקרונות מהסכם השילומים עם גרמניה ולישמם בהסכמי פיצויים עם הפלסטינים. נכון שטרם הוקמו מחנות השמדה בישראל, אבל בסוגיות מסויימות יש קווי דימיון. למשל ישראל ניכסה לעצמה רכוש פלסטיני בסכומי עתק כפי שבגרמניה ניכסו רכוש יהודי. מדינת ישראל קיבלה פיצויים עבור רכוש יהודי של נספים שלא ניתן להחזירו בהנחה שישראל היא היורשת שלהם. אותו כלל אפשר להחיל בהסכם עם מדינה פלסטינית שתהיה היורשת של רכוש פלסטיני שמסיבות שונות לא ניתן להחזירו. כל זאת במקביל לתשלום פיצויים או החזרת הרכוש לאנשים פרטיים שיכולים להוכיח את בעלותם על הרכוש. כפי שקרה ביחסים עם גרמניה.