אז מי אשם במהומות הר-הבית בעיר, שכמעט וגרמו לאינתיפאדה שלישית על כל תוצאותיה המזוויעות לשני הצדדים? ההתלבטות בתקשורת היא מביכה ומצחיקה, וניתן לחזות מראש את הכותרות ואת האינטרפרטציה בכל עיתון ובכל ערוץ רדיו או טלוויזיה. ההכרעה בין שני הנצים העומדים בראש המדינה היא אולי קשה, אבל מיותרת. כמעט בכל נושא העומד על הפרק מדברים על חילוקי דעות בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לבין שר הביטחון עמיר פרץ, אבל אין שום קו מנחה עקבי לוויכוחים האלה. במקרים מסוימים פרץ מתגלה כנץ טורף ואולמרט כיונה צחורה; בנושאים אחרים הם מתחלפים ביניהם ואז דווקא פרץ מנסה לשנות החלטות מטורפות של הבוס.

מי שרגיל להתייחס לפרשנויות הפוליטיות כאל מדורי רכילות, יכול להשתעשע כאוות נפשו. הוא לא לומד דבר מהקריאה או מהצפייה וההאזנה, אבל לפחות יצר המציצנות שלו בא על סיפוקו. קברניטי המדינה רבים ביניהם, הדוברים והעוזרונים מדליפים בלי הכרה, וכספי ציבור רבים מתבזבזים על תעשיית התדמיות והספינים. מי שינסה להסביר לפרשנים שאין שום הבדל מהותי בין השניים בנושאים המדיניים והביטחוניים, יאבד מיד את עולמו בעיניהם. אחרי הכול, פרנסות מכובדות עלולות לרדת לטמיון אם העיתונאים יתחילו לקחת את עבודתם ברצינות, ולנתח את המגמות ואת האינטרסים העומדים בבסיס המעשים והמחדלים.

ההחלטה האמיצה של אורי לופוליאנסקי להפסיק את בניית גשר המוגרבים, בעצם למסמס את הפרויקט בוועדות העירוניות השונות עד שיעבור זעם, חשפה עוד יותר את ערוותם של אולמרט ופרץ. זה בכלל לא חשוב שאנשי אולמרט אמרו לעיתונאים החביבים עליהם שהחלטתו של לופוליאנסקי היתה "הזויה". די לנו בכך שהיא היתה נכונה, ומאפשרת המשך של התדיינות מושכלת ואיטית שמחליפה את ההחלטות החד-צדדיות והפזיזות. פרץ שלח עשרות צעירים ישראלים למותם כאשר המלחמה כבר הסתיימה; אולמרט מסכל את ההזדמנות ההיסטורית להידבר עם סוריה, ולא מבין כלל את התהליכים ברחוב הפלסטיני. שניהם גרועים כמעט באותה מידה. חשוב יותר להבין שאת ממסד העבודה-קדימה מאפיין סירובו של השר יצחק הרצוג ממפלגת העבודה לוותר על משרד התיירות ועל המגעים עם היזמים והמיליונרים, ולטפל במוקדי המצוקה של ישראל כשר הרווחה.

כל העסקנים מנסים להיבנות ולבנות על חשבון הזיכרון הקצר של האזרחים שלנו. אולמרט מאשים את ביבי נתניהו בסיוע להקמת ולשגשוג החמאס ושוכח ששניהם פעלו אז באותה מפלגה ובאותו ממסד; השניים מונעים על ידי אינסטינקט נצי, אבל כבולים בגלל האינטרסים הגלובאליים ובעיקר האמריקאיים באזור. לכן הוויכוח ביניהם הוא אישי, ואין טעם למאמצי הממסד היוני בתקשורת לתמוך באולמרט כדי לעצור את נתניהו. השחיתות תפיל את ממשלתו של אולמרט ואת האיש עצמו בכל מקרה, והמיאוס בציבור כלפי ראש הממשלה ושר הביטחון הוא אמיתי. ממשלת אולמרט מנסה לטרפד את ההבנות בין החמאס והפתח במקום לשמוח על הסיכוי ליציבות כלשהי ולטפח דיאלוג עם כל מי שמוכן לדבר עם ישראל. ברגע שנוצר פתח של הידברות, חותר ראש הממשלה להעמיק את אפקט הפרובוקציה שהוא יצר בעיר העתיקה, ולסגור מראש את אפיקי המשא ומתן. שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון ערקו למחנהו של אולמרט כדי לבנות מחדש את חזית הסירוב של גולדה מאיר, שהמיטה עלינו את מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 – אין לנו אפילו שמץ של ספק בכך. פרס היה מבוהל מתהליכי אוסלו, קיבל ברצון את פרס נובל אבל לא עמד כחומה בצורה נגד מסכלי ההסכם. הסכם אוסלו נתפס כסטייה, חרף העובדה שהפגם העיקרי שבו היה ההטייה המופרזת נגד הפלסטינים. עתה נותרנו עם שוקת שבורה: ממשלה מושחתת, מנואצת ואכולה מריבות פנימיות, ואלטרנטיבה ימנית עוד יותר. בהקשר הזה תיאורי השנאה ההדדית בין פרץ ואולמרט שייכים לתחום הפולקלור ולא למדעי המדינה.

בינתיים לא נותר לתושבי עירנו אלא לשמוח שלופוליאנסקי גילה תבונה ומנהיגות בפרשת הגשר הנואל והמסוכן הזה. כאיש דתי הוא מבין שמוטב לעם ישראל לעבור על פני גשר של נייר שבנוי מאדנים של תבונה וצדק, מאשר על פני גשר של ברזל שכולה חלודה, עוול וריקבון. אין לנו אשליות: אפשר בהחלט להאמין לנציג החרוץ של מרצ במועצת העירייה, פפה אללו, שטוען שלופוליאנסקי תמך ואף יזם את הפרויקט המטורף, ורק עתה חזר בו בלחץ הנסיבות. זה חבל וזה מצער, אבל אף אחד לא חשב שראש העיר הוא נציג מובהק של מחנה השלום הרדיקלי. די לי בכך שבעצת רבניו, שרובם מאמינים עדיין בדוקטרינה הישנה של הרב אליעזר שך ש"אסור להתגרות בגויים", חזר בו לופוליאנסקי מתוכניתו המזיקה, ועצר, לפחות זמנית, את השערורייה. כאשר בוחנים את הרקע ואת האישיות של מועמד לתפקיד מרכזי כמו ראש עיריית ירושלים, חשוב להביא בחשבון לא רק פרטים ביוגראפיים ורשימת הישגים או מחדלים, אלא גם את הגורמים המעצבים את חשיבתו של האיש. מוטב לי שאדם החושש מפרובוקציות יהיה בתפקיד, מאשר איש מרכז לאומני שמאמין רק בכוח וביעילות של כוחות הביטחון. המדיניות הנבונה היא מרכיב מרכזי בעוצמה של כל חברה ושל כל מדינה. לופוליאנסקי איננו יונה מבית מדרשנו, ואפילו לא מבית מדרשו של ישעיהו ליבוביץ’, אבל יש לו רתיעה רעיונית ונפשית מפני הפעלת כוח מירבי בלי טיפת שכל.

כאשר הצבעתי בעד לופוליאנסקי לראשות העיר לא חשבתי שהוא יפעל לפי רוחו של השמאל העקבי. בהעדר מועמד שמאלי העדפתי אותו על פני מועמדים שייצגו את המרכז הלאומני על כל עיוותיו, בעיקר בגלל הרקורד שלו בפעילות חברתית וולונטארית. "יד שרה" מול טייקוניזם אידיאולוגי? הבחירה היתה קלה מאוד עבורי. מי שרוצה לקבל על עצמו הכרעות אלקטוראליות ופוליטיות נבונות, חייב לדעת להשתחרר מכל התחשבות בדעתם של חברי קבוצת ההתייחסות שלו. צריך להקשיב לאחרים בסבלנות וסובלנות, אבל להחליט בהתאם לצו השכל והמצפון. זה נכון גם בנושא ההצבעה בעד לופוליאנסקי. הוא אף פעם לא היה גיבור חלומותיי, וכראש עיר הוא בינוני מינוס במקרה הטוב. אבל הוא עדיף בהרבה על כל החלופות הריאליות האחרות.

היה משהו מאוד "יהודי" בהחלטה של לופוליאנסקי ובעיתוייה, מול הצבריות הישראלית הבוטה והאלימה של אולמרט. גם לדילמה הזאת נודעת משמעות ערכית בלתי מבוטלת. מי שמתעב כל דבר המריח מיהדות הוא גזען לא פחות מאשר שונאי הערבים המובהקים שהרימו את ראשם המכוער בכל מקום. ראש העיר טוען תמיד ששופטים אותו רק בגלל השתייכותו למגזר החרדי. יתכן שהוא צודק, אבל לכמה מאיתנו יש אמות-מידה אחרות. הציבור החרדי בעירנו הוא חזק מאוד מספרית, ומאורגן היטב. לכן חשובה כל כך המלחמה על נפשם של החרדים.

כסוציאליסט, לא עולה כלל על דעתי להתעלם מעשרות אלפי החרדים בעיר, מהאינטרסים שלהם ומהלוך רוחם. יש גבול לוויתורים החילוניים, ומכאן נגזר גם הכורח למאבק למען מצעד הגאווה, אבל כמו בכל קונפליקט יש למצות כל אפשרות למשא ומתן ולהבין את הניואנסים והגוונים בתוך הציבור הזה.

אסור לזלזל בהישג ההיסטורי של הרב מאיר כהנא, שהצליח לאסוננו לרקוח סינתזה רעיונית מסוכנת בין היהדות החרדית לבין הלאומנות הישראלית. הימניות האנטי-ערבית של חרדים רבים היא עובדה מצערת, וכך גם המיליטנטיות נגד כל זרם ליברלי בחברה, כולל הגאים לסוגיהם. אבל ראש העיר לופוליאנסקי מייצג זרם אחר, פחות לאומני ויותר סובלני. זה לא הופך אותו לאיש מרצ. חבר מועצת העירייה סעד נתנאל אמר השבוע ל"הארץ" ש"מצחיק להציג את לופוליאנסקי כידיד קהילת הגאים". נתנאל (איש יקר) צודק כמובן, אבל זה לא רלבנטי. לופוליאנסקי חי בתוך קהילה חרדית שהיא הומופובית בהגדרה, ולכן יש לראות בכל המחוות שלו לגאים ולגאות הישג של כל הציבור הנאור בעיר. אבל מעל כל שיקול אחר תעמוד לו הזכות של הדחייה בפרויקט הגשר, ובאומץ הלב שהפגין השבוע אחרי שגיאותיו הקשות בחודשים האחרונים.

Share on Facebook