ברוב הוד והדר של תרבות נפתח בבנייני האומה שבירושלים ביום ראשון השבוע יריד הספרים שמכנים אותו בינלאומי. מי שיביט בתוכנייה של יריד הספרים יראה את הגבולות של מה שאצלנו מכונה "בינלאומי". אילו אומות יציגו את תרבותן ביריד? נורווגיה ורוסיה, הולנד וליטא, אוסטריה וצרפת, פולין ואיטליה. אפילו גרמניה זה כבר בסדר. יריד הספרים האירופי ראוי היה לכנותו. יריד הספרים הלבן. ערבים וכושים וצהובים למיניהם – בינינו, הרי לא ממש יודעים לכתוב. שם אין תרבות של ממש. הרי לא מהם יצאו אנה קארנינה ויוליסס ופאוסט ובעקבות הזמן האבוד.
התחלתי לתהות על ההיסטוריה של המוסד שמארח את יריד הספרים הזה. מחיפוש באתר האינטרנט של הארכיון הציוני עולה סקיצה של היסטוריה כזו: היה כפר שקראו לו שיח’ באדר. פרצה מלחמה (מי התחיל, ילדים?). הערבים ברחו. בולדוזרים עלו לגבעה והרסו את בתיו של הכפר. על הגבעה המגולחת בנו את בנייני האומה. אחרי שהושמם שיח’ באדר ועל שממתו נבנו בנייני האומה, פתחו בבניין תערוכה שכינוה "תערוכה בינלאומית ויריד כיבוש השממה בע"מ". אני לא צוחק. עם תומו של אותו היריד המוצלח פתחו אז את מה שכינו שם "כיבוש השממה – תערוכה מתמדת".
איזה שם קולע. כיבוש השממה – תערוכה מתמדת. כמה מתמדת. עד היום היא מתמדת.
בספר "הפרויקט הישראלי" של צבי אפרת אני מוצא עוד פרט לאוסף העובדות שלי. בישיבת ממשלה דנו בחלוקת משאבים. האם להשקיע את הכסף בבנייני האומה או במעברות. החליטו שם לטובת התרבות.
מחקר היסטורי דרך אתר אינטרנט זה דבר לא רציני. אני יודע. היום יום שני ורציתי לנסוע לשם בעצמי, לירושלים. להעביר חצי יום בארכיב וחצי יום ביריד הספרים. אבל ויתרתי, כי אין זמן, כי לחוץ, פרנסה, מירוץ החיים, ובכל זאת, הנני יושב וכותב, תגובה לעיתון "הקיבוץ".
את כל השממות שהשמימה הציונות היה צריך במהרה להפריח, לכבוש, לתפוס חזקה. היו צריכים לשם כך מה שנקרא "פרויקטים עתירי שטח". בערים בנו מונומנטים – בנייני האומה הוא דוגמה – פארקים, ומגרשי חנייה – גן צ’רלס כלור ומגרש החניה שבו הוא דוגמה, תל-אביב שנבנתה מן החולות על מנשיה. בסְפר עשו חקלאות. שטח מרעה הוא דוגמה. ושטח משוחרר, כמו ששנו לנו הלוך ושנו, לא יוחזר.
את חלוקת האדמות מיהרו לעשות. לשם כך היה נחוץ השלטון הצבאי. לא רק שארית הפליטה הפלסטינית שמכנים אותם אצלנו ערבים ישראלים נדחקו במהלך חלוקת השלל. אני מסתכל במפה ותוהה על פי איזה מפתח חילקו במפא"י את אדמות העמק בין קיבוצי הסביבה למגדל העמק, נגיד. לא יודע. לא מכיר את האזור. בגליל העליון, את האדמה הרחבה שבין קיבוץ עמיר לקרית-שמונה, למשל, חילקו ביניהם עמיר וקיבוץ דן, שם נולדתי וגדלתי. לקרית-שמונה נסעו להרביץ במרוקאים סוציאליזם, ואז חזרו הביתה, לפלחה.
השנים שאחרי המלחמה של 48′ היו שנים קשות לשמאל הציוני. קשה עד מאוד היה לגשר בין האידיאה למציאות. איך לגשר בין אחוות העמים לחריש אדמותיו של שכנך? איך לגשר בין אידיאת שוויון הזכויות לבין פרקטיקת הממשל הצבאי שאז, כמו גם היום בגדה המערבית, הוחלה לכאורה על שטח, אך דה-פקטו יושמה רק על ערבים? איך לגשר בין שוויון זכויות לאפרטהייד? סיטואציה אכן לא פשוטה.
כיבוש השטחים ב-1967 הציל את המצב. ישתבח שמו של הקו הירוק. כמרכולת יוצאה ה"בעיה הפלסטינית" אל מחוץ לשטחי המדינה. ועכשיו אפשר גם להיות סופסוף טובים וצודקים ויש גם את מי להאשים. המתנחלים. הנה, אנחנו בסדר. זה הם.
אלא שהאצבע המאשימה המכוונת אליהם היא אותה האצבע המכוונת הלאה ממך. למעשה, לא הרבה מפריד בין פרקטיקת החומה-ומגדל הישנה והטובה לבין הקרוואנים שמתנחלים מציבים על גבעה וקובעים עוד עובדה מוגמרת. אלא שבאמצעות האצבע המאשימה יוצרים שוב פוליטיקה שבסיסה האונתולוגי הוא: אנחנו צודקים. לא משנה מה, אנחנו צודקים. תמיד מישהו אחר הוא אשם ותמיד משאירים למישהו אחר לשלם את המחיר הפוליטי.
למעשה, היו יכולים הקיבוצים – ועדיין – למלא תפקיד פורץ דרך אל עבר חיים משותפים, הומאניים יותר וצודקים. חשבו-נא על האפשרות הבאה: תחת לבנות עוד "הרחבה", עוד "שכונת בנים ממשיכים", כלומר להמשיך ולהעביר בירושה את הנכס הנדל"ני שניכסו לעצמם במהלך שנות ה-50 קיבוצים על חשבון הערבים ועיירות הפיתוח, היו קמים חברי התנועה הקיבוצית ואומרים: ברוח השוויון והשיתופיות שעליה אנחנו מאמינים שקמנו, ניקח את אדמותינו, ניקח את קיבוצינו המגודרים, ונפתח אותם אל העולם שבחוץ. האדמות יחולקו שוב, בשיתופיות ושוויון, בין עין-השופט למשריפה ויקנעם-עילית, בין מגדל-העמק ויפעת ויפיע, בין איילת-השחר לחצור-הגלילית לטובא-זנגריה. את האחריות לסיומה של מלחמה שעוד מעט ימלאו לה שישים שנה לא נפיל שוב על מישהו אחר אלא ניזום פעולה שיש בה פוליטיקה אמיצה ולקיחת אחריות אמיתית. לא כדי להחזיר שום גלגל לאחור אלא כדי לסובב את ההגה לכיוון חדש. חלוציות איננה תקיעת יתד מסומנת בכל שטח אדמה אפשרי. חלוציות היא התוויות כיוון חדש, "הליכה בראש", כתוב באבן-שושן. אם היו אי פעם הקיבוצים חלוצים במובן הזה של המלה, של הליכה בראש אמיצה, יורידו נא את אצבעם המאשימה את כולם חוץ מעצמם ויתחילו לבחון את תפקידם, לא רק בהפרחת השממה אלא גם בהשממת הפריחה. עתיד גדול יכול להיות לתנועה הקיבוצית ולכל החיים כאן, בין הים לירדן. אבל אם עניין הכרתם של יהודים ישראלים בני ובנות קיבוצים בחורבן שעליו קמו בתיהם יסתכם במין רומנטיקה מתקתקה, קיטש’ נוסטלגי של איזה שכנים טובים פעם היינו, וכמה חבל, ובאמת רבים מחבריי הם ערבים, ואין כמו החומוס של אבו-יוסף, אבל צריך להמשיך קדימה ולהפשיר עוד אדמה נדל"נית לבנינו, נו, אז בזה, לי אישית, אין שום עניין. את הכפפה הזאת, חברים יקרים, עוד אפשר להרים.
רוב היהודים לא "שבו" אלא היגרו.
השלטון העות"מני לא יצא בקריאה לאומות העולם אלא יישב פליטים מוסלמים – גם בפלסטין, וגם בסוריה – צ"רקסים, אלג"יראים ועוד. ולפני המאה ה- 19? הארץ לא היתה ריקה.
בעניין עמותת "זוכרות"; מה הן זוכרות ומה לא זוכרות? עד לאן מרחיק הזיכרון, האם עד ימי דוד המלך או רק עד ימי קאוקג’י ואבו ג’ילדה? ומדוע הזיכרון סלקטיבי?
זה טבעו של זכרון, מר נאיבי, הוא סלקטיבי. נדמה לי שמחבר המאמר שם את האצבע על הצורך ביצירת מציאות חדשה תחת היזכרות בחלקי עבר והאשמות הדדיות.
כל הכבוד תומר מילים כדורבנות.