(על זכות השיבה)

כך נשאלתי ע"י יסמין, אחת מהמגיבות בגדה השמאלית. שאלתה המלאה היתה: "כיצד אתה צופה את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית ובעיקר, כיצד אחיה אני חיים מוגנים וחופשיים לאחר שתיושם זכות השיבה?" היא גם ביקשה תשובה עניינית… להלן תשובתי.

אנו לא יכולים לברוח מן ההיסטוריה שלנו. במלחמת 48′ גירשנו שני שלישים מן התושבים המקומיים כ-700 עד 800 אלף בני אדם (כל המספרים כאן הם אומדנים ממקורות שונים). מספרם ומספר צאצאיהם הלך וגדל ומגיע היום לכ-4 מיליון ויותר. האו"ם הכיר כידוע בזכותם לשוב או לקבל פיצויים (החלטה מספר 194). הזכות לשיבת אנשים שנעתקו (גורשו) מאדמתם מעוגנת לכן בחוק הבינלאומי אבל גם תואמת כללי אתיקה אוניברסליים. הפלסטינים מצידם מעולם לא ויתרו על זכות השיבה. אנחנו עד כה התעלמנו מהפליטים ודרישותיהם. אחרי 48′ בזמן הטראנס של הקמת המדינה חשבו כולם שכל מה שנקבע במלחמה זו הוא סופי. פינוי ערים מתושביהם כמו יפו, חיפה, צפת, לוד ורמלה נתקבלו באנחת רווחה ע"י היישוב. רק אחר כך נתחוור לנו שזה לא כל כך פשוט ועוד לא "התפטרנו" מהם, ואפילו הצענו (תחת לחץ בינלאומי כבד) להחזיר 100 אלף פליטים (הצעת משה שרת בשנת 49′). יש לזכור שהמספר הזה הוצע כאשר כל היישוב היהודי מנה פחות ממיליון תושבים, כלומר הצענו להחזיר פליטים שיהוו כעשירית ממספר התושבים היהודים. בהשוואה להיום זה כאילו הצענו החזרה של כ-600 עד 700 אלף פליטים. לכך יש להוסיף גם כ-160 אלף תושבים ערבים שנשארו בארץ – שארית הפליטה של הנכבה. כלומר לו הוחזרו אז 100 אלף פליטים פלוס הערבים שנשארו, היה מספר הערבים מגיע לרבע מיליון בערך והערבים היו מהווים כשליש מתושבי הארץ באותו זמן.

רצוי גם לזכור שבהחלטה ההיסטורית על הקמת המדינה, ליתר דיוק החלוקה לשתי מדינות, כלומר החלוקה של 47′, זו שנתקבלה בהתלהבות אדירה ביישוב היהודי, הוחלט על מדינה יהודית בה מספר התושבים הערבים יהיה כ-40%!

כיום אני חושב שיש להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, להחזיר (תוך הסכם שלום כולל) 50 עד 100 אלף פליטים לשנה משך 10 השנים הבאות. היתר יקבלו פיצויים הוגנים שישולמו, גם על ידינו. במקורות שונים קראתי שהצעה מעין זאת תוכל בסופו של עניין להתקבל גם על ידי הפלסטינים. ייוצר מצב בו הפלסטינים יהוו כ-25% מן התושבים בארץ (כיום הם כ-19%).

יש להדגיש שזכות השיבה אינה רק שאלה של חזרה ממש של הפליטים אלא גם, ואולי בעיקר, הודאה של ישראל ב"זכות השיבה" ובמלים אחרות הודאה בעוול שמדינת ישראל (הציונות) גרמה לעם הפלסטיני.

עכשיו את שואלת "כיצד אתה צופה את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית ובעיקר, כיצד אחיה אני חיים מוגנים וחופשיים לאחר שתיושם זכות השיבה?
 
ראשית יש לזכור שהשיבה של (חלק) מהפליטים תהיה בסיס לפיוס ושלום אמיתיים עם הפלסטינים שתאפשר גם הפסקת האיבה עם הסביבה הערבית כולה. דווקא הסכם שלום בתנאים אלה הוא האפשרות הריאלית והאמיתית בה יובטחו קיומה ועצמאותה של המדינה. אין כל פתרון אחר זולת דרך זו, שכן אחרת נחיה פה תוך מלחמה מתמדת, ולעולם נאכל חרב. האמת המרה היא כי לאורך ימים, ביחסי כוחות במזרח התיכון, קיומנו לא מובטח כלל. מסביב לנו מאות מיליונים ערבים ומוסלמים בעלי מודעות לאומית עמוקה, שנוצרה במאבק מר עם הקולוניאליזם המערבי, הרואים גם אותנו כחלק מקולוניאליזם זה. רק בפיוס עם הסביבה הערבית נוכל לשכון פה לבטח. במציאות שתיוצר בתנאי שלום, החיים שלך יהיו יותר מוגנים וחופשיים מאשר עד כה. בתנאים אלה יהיו גם היחסים עם הפלסטינים בתוך ישראל שונים לחלוטין מאלה הקיימים היום. עדיין אני זוכר גם חיי שכנות יפים עם ערבים אפילו בזמן המנדט הבריטי. מי אומר שחיים עם מיעוט לאומי חייבים להיות בהכרח רק חיי איבה? בהחלט ייתכנו חיי שיתוף וקואופרציה שיעשירו באופן חברתי ותרבותי את שני העמים השותפים לכברת ארץ זו.

מיעוט לאומי גדול יותר או פחות קיים גם במדינות רבות אחרות ודומה שהחיים שם אינם גרועים כלל מאלה שבישראל. לא ידוע לי שהספרדים למשל לא תופשים את עצמם כארץ המממשת את לאומיותם ומאפשרת את פריחתם הלאומית והתרבותית למרות המיעוט הקטלוני ואפילו הבאסקי. מכל מקום הפלסטינים בישראל הם תופעת קבע והצעות ליברמניות ודומות לא יועילו שכן הם יהפכו את חיינו לגיהינום. הערבים יהיו שותפים מלאים במדינה, בה נמשיך לפתח תרבות עברית ואורח חיים בו נבחר, ובתנאי שלא כמו כיום, לא נפגע בזכויותיהם של אזרחים (ערבים) אחרים. איני חושב שהתחשבות במיעוט והכרתנו בו תפחית מאיכות החיים שלנו. להפך – על בסיס כזה יכול להתפתח אורח חיים סובלני ואנושי הרבה יותר מאשר זה הקיים היום בווילה הלאומנית שלנו בג’ונגל. זו הבנויה על הר געש המאיים להתפוצץ מדי כמה שנים. בכדי לחיות במדינה כזו צריך אכן לשנות קצת את השקפותינו על עצמנו ועל עברינו. נוכל לוותר על האפולוגטיקה המתמדת, על הצדקנות וההתחסדות וההתנשאות על הסביבה. למה נדמה לך שהתחושה הלאומית והתרבותית שלך מוכרחה להיפגע עם במדינה זו יחיו גם פלסטינים? האם רק הרגשה של אקסקלוסיביות יהודית יכולה להזין רגש לאומי אמיתי? זה רק נכון לגבי סוג לאומיות צרת אופק ושונאת זרים. אני מאמין בלאומיות פתוחה למגע והחלפה תרבותית עם עמים אחרים. כל התרבויות הגדולות בעולם פרחו דווקא מתוך מגעים אוניברסאליים ולא מהסתגרות והתבדלות. למה הכרה בזכות הזולת צריכה לפגוע בתחושה הלאומית שלנו ואילו עוינות ל"אחר" היא שתספק לנו סיפוק לאומי? לדעתי בתוך מדינה לאומית יכולים לדור גם מיעוטים לאומיים כאשר מובטח להם מרחב מחייה לאומי מוצדק משלהם. מכל מקום זה עדיף לאין שיעור מן המצב היום בו נמצא מיעוט לאומי משולל זכויות. ובסיכום הייתי עונה על שאלותייך ב-כן! בישראל עם מיעוט פלסטיני קצת יותר גדול אבל לא עוין כמו היום, בישראל שחיה בשלום עם שכניה ולא במלחמה מתמדת עם סביבתה, תוכלי לחיות ולהרגיש הרבה יותר חופשייה ובטוחה מאשר בישראל של היום.

נכון שזה יהיה שונה מן התמונה שהציונים הראשונים תיארו לעצמם. לדידם, מאחר שנשמו את התרבות האירופית הקולוניאלית, היה טבעי ביותר להתיישב בארץ של ילידים ולמשול בהם מאות שנים כדוגמת האימפריות העוצמות של אותם ימים. הם עוד לא הכירו מושג של דה-קולוניזציה.

לאותם ציונים המתארים ושואפים כיום לארץ אחרת אפשר להזכיר אפילו שהפתרון המובא כאן, התיאור ה"אוטופי" כמעט של יחסים בין ערבים ויהודים, אינו רחוק כל כך מהתיאור של "אלטנוילנד" ספרו הנודע של הרצל, בו תיאר מדינה פלורליסטית פתוחה וסובלנית בפרט כלפי ערבים. זה נכון שהרצל כתב את הספר כנגד הטענה שהועלתה כבר אז שהמטרה הציונית היא מדינה יהודית לאומנית צרת אופקים. בין במבקרי הספר הראשונים היה גם אחד-העם שאמר בנבואה אפלה שמדינה כזאת תקום רק על בסיס נישול הערבים. אך הרצל הבין היטב שצריך לתאר אוטופיה ציונית של מדינה מתקדמת המתאימה לערכים אוניברסאליים של האנושות. בספרו הוא הטביע את המוטו "אם תרצו אין זו אגדה". במציאות העגומה שלנו היום נשמעת גם התביעה לפיוס עם הפלסטינים על בסיס זכות השיבה כאגדה – אבל אולי בכל זאת… אם נרצה.

Share on Facebook