(על זכות השיבה)
כך נשאלתי ע"י יסמין, אחת מהמגיבות בגדה השמאלית. שאלתה המלאה היתה: "כיצד אתה צופה את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית ובעיקר, כיצד אחיה אני חיים מוגנים וחופשיים לאחר שתיושם זכות השיבה?" היא גם ביקשה תשובה עניינית… להלן תשובתי.
אנו לא יכולים לברוח מן ההיסטוריה שלנו. במלחמת 48′ גירשנו שני שלישים מן התושבים המקומיים כ-700 עד 800 אלף בני אדם (כל המספרים כאן הם אומדנים ממקורות שונים). מספרם ומספר צאצאיהם הלך וגדל ומגיע היום לכ-4 מיליון ויותר. האו"ם הכיר כידוע בזכותם לשוב או לקבל פיצויים (החלטה מספר 194). הזכות לשיבת אנשים שנעתקו (גורשו) מאדמתם מעוגנת לכן בחוק הבינלאומי אבל גם תואמת כללי אתיקה אוניברסליים. הפלסטינים מצידם מעולם לא ויתרו על זכות השיבה. אנחנו עד כה התעלמנו מהפליטים ודרישותיהם. אחרי 48′ בזמן הטראנס של הקמת המדינה חשבו כולם שכל מה שנקבע במלחמה זו הוא סופי. פינוי ערים מתושביהם כמו יפו, חיפה, צפת, לוד ורמלה נתקבלו באנחת רווחה ע"י היישוב. רק אחר כך נתחוור לנו שזה לא כל כך פשוט ועוד לא "התפטרנו" מהם, ואפילו הצענו (תחת לחץ בינלאומי כבד) להחזיר 100 אלף פליטים (הצעת משה שרת בשנת 49′). יש לזכור שהמספר הזה הוצע כאשר כל היישוב היהודי מנה פחות ממיליון תושבים, כלומר הצענו להחזיר פליטים שיהוו כעשירית ממספר התושבים היהודים. בהשוואה להיום זה כאילו הצענו החזרה של כ-600 עד 700 אלף פליטים. לכך יש להוסיף גם כ-160 אלף תושבים ערבים שנשארו בארץ – שארית הפליטה של הנכבה. כלומר לו הוחזרו אז 100 אלף פליטים פלוס הערבים שנשארו, היה מספר הערבים מגיע לרבע מיליון בערך והערבים היו מהווים כשליש מתושבי הארץ באותו זמן.
רצוי גם לזכור שבהחלטה ההיסטורית על הקמת המדינה, ליתר דיוק החלוקה לשתי מדינות, כלומר החלוקה של 47′, זו שנתקבלה בהתלהבות אדירה ביישוב היהודי, הוחלט על מדינה יהודית בה מספר התושבים הערבים יהיה כ-40%!
כיום אני חושב שיש להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, להחזיר (תוך הסכם שלום כולל) 50 עד 100 אלף פליטים לשנה משך 10 השנים הבאות. היתר יקבלו פיצויים הוגנים שישולמו, גם על ידינו. במקורות שונים קראתי שהצעה מעין זאת תוכל בסופו של עניין להתקבל גם על ידי הפלסטינים. ייוצר מצב בו הפלסטינים יהוו כ-25% מן התושבים בארץ (כיום הם כ-19%).
יש להדגיש שזכות השיבה אינה רק שאלה של חזרה ממש של הפליטים אלא גם, ואולי בעיקר, הודאה של ישראל ב"זכות השיבה" ובמלים אחרות הודאה בעוול שמדינת ישראל (הציונות) גרמה לעם הפלסטיני.
עכשיו את שואלת "כיצד אתה צופה את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית ובעיקר, כיצד אחיה אני חיים מוגנים וחופשיים לאחר שתיושם זכות השיבה?
ראשית יש לזכור שהשיבה של (חלק) מהפליטים תהיה בסיס לפיוס ושלום אמיתיים עם הפלסטינים שתאפשר גם הפסקת האיבה עם הסביבה הערבית כולה. דווקא הסכם שלום בתנאים אלה הוא האפשרות הריאלית והאמיתית בה יובטחו קיומה ועצמאותה של המדינה. אין כל פתרון אחר זולת דרך זו, שכן אחרת נחיה פה תוך מלחמה מתמדת, ולעולם נאכל חרב. האמת המרה היא כי לאורך ימים, ביחסי כוחות במזרח התיכון, קיומנו לא מובטח כלל. מסביב לנו מאות מיליונים ערבים ומוסלמים בעלי מודעות לאומית עמוקה, שנוצרה במאבק מר עם הקולוניאליזם המערבי, הרואים גם אותנו כחלק מקולוניאליזם זה. רק בפיוס עם הסביבה הערבית נוכל לשכון פה לבטח. במציאות שתיוצר בתנאי שלום, החיים שלך יהיו יותר מוגנים וחופשיים מאשר עד כה. בתנאים אלה יהיו גם היחסים עם הפלסטינים בתוך ישראל שונים לחלוטין מאלה הקיימים היום. עדיין אני זוכר גם חיי שכנות יפים עם ערבים אפילו בזמן המנדט הבריטי. מי אומר שחיים עם מיעוט לאומי חייבים להיות בהכרח רק חיי איבה? בהחלט ייתכנו חיי שיתוף וקואופרציה שיעשירו באופן חברתי ותרבותי את שני העמים השותפים לכברת ארץ זו.
מיעוט לאומי גדול יותר או פחות קיים גם במדינות רבות אחרות ודומה שהחיים שם אינם גרועים כלל מאלה שבישראל. לא ידוע לי שהספרדים למשל לא תופשים את עצמם כארץ המממשת את לאומיותם ומאפשרת את פריחתם הלאומית והתרבותית למרות המיעוט הקטלוני ואפילו הבאסקי. מכל מקום הפלסטינים בישראל הם תופעת קבע והצעות ליברמניות ודומות לא יועילו שכן הם יהפכו את חיינו לגיהינום. הערבים יהיו שותפים מלאים במדינה, בה נמשיך לפתח תרבות עברית ואורח חיים בו נבחר, ובתנאי שלא כמו כיום, לא נפגע בזכויותיהם של אזרחים (ערבים) אחרים. איני חושב שהתחשבות במיעוט והכרתנו בו תפחית מאיכות החיים שלנו. להפך – על בסיס כזה יכול להתפתח אורח חיים סובלני ואנושי הרבה יותר מאשר זה הקיים היום בווילה הלאומנית שלנו בג’ונגל. זו הבנויה על הר געש המאיים להתפוצץ מדי כמה שנים. בכדי לחיות במדינה כזו צריך אכן לשנות קצת את השקפותינו על עצמנו ועל עברינו. נוכל לוותר על האפולוגטיקה המתמדת, על הצדקנות וההתחסדות וההתנשאות על הסביבה. למה נדמה לך שהתחושה הלאומית והתרבותית שלך מוכרחה להיפגע עם במדינה זו יחיו גם פלסטינים? האם רק הרגשה של אקסקלוסיביות יהודית יכולה להזין רגש לאומי אמיתי? זה רק נכון לגבי סוג לאומיות צרת אופק ושונאת זרים. אני מאמין בלאומיות פתוחה למגע והחלפה תרבותית עם עמים אחרים. כל התרבויות הגדולות בעולם פרחו דווקא מתוך מגעים אוניברסאליים ולא מהסתגרות והתבדלות. למה הכרה בזכות הזולת צריכה לפגוע בתחושה הלאומית שלנו ואילו עוינות ל"אחר" היא שתספק לנו סיפוק לאומי? לדעתי בתוך מדינה לאומית יכולים לדור גם מיעוטים לאומיים כאשר מובטח להם מרחב מחייה לאומי מוצדק משלהם. מכל מקום זה עדיף לאין שיעור מן המצב היום בו נמצא מיעוט לאומי משולל זכויות. ובסיכום הייתי עונה על שאלותייך ב-כן! בישראל עם מיעוט פלסטיני קצת יותר גדול אבל לא עוין כמו היום, בישראל שחיה בשלום עם שכניה ולא במלחמה מתמדת עם סביבתה, תוכלי לחיות ולהרגיש הרבה יותר חופשייה ובטוחה מאשר בישראל של היום.
נכון שזה יהיה שונה מן התמונה שהציונים הראשונים תיארו לעצמם. לדידם, מאחר שנשמו את התרבות האירופית הקולוניאלית, היה טבעי ביותר להתיישב בארץ של ילידים ולמשול בהם מאות שנים כדוגמת האימפריות העוצמות של אותם ימים. הם עוד לא הכירו מושג של דה-קולוניזציה.
לאותם ציונים המתארים ושואפים כיום לארץ אחרת אפשר להזכיר אפילו שהפתרון המובא כאן, התיאור ה"אוטופי" כמעט של יחסים בין ערבים ויהודים, אינו רחוק כל כך מהתיאור של "אלטנוילנד" ספרו הנודע של הרצל, בו תיאר מדינה פלורליסטית פתוחה וסובלנית בפרט כלפי ערבים. זה נכון שהרצל כתב את הספר כנגד הטענה שהועלתה כבר אז שהמטרה הציונית היא מדינה יהודית לאומנית צרת אופקים. בין במבקרי הספר הראשונים היה גם אחד-העם שאמר בנבואה אפלה שמדינה כזאת תקום רק על בסיס נישול הערבים. אך הרצל הבין היטב שצריך לתאר אוטופיה ציונית של מדינה מתקדמת המתאימה לערכים אוניברסאליים של האנושות. בספרו הוא הטביע את המוטו "אם תרצו אין זו אגדה". במציאות העגומה שלנו היום נשמעת גם התביעה לפיוס עם הפלסטינים על בסיס זכות השיבה כאגדה – אבל אולי בכל זאת… אם נרצה.
וכמה "דמוקרטית" היתה בדיוק פולין של סוף המאה ה-19, רוסיה הצארית או גרמניה תחת הקייזר?
יש משהוא תמוה בראיה לפיה תומכי זכות השיבה הם אנשי שמאל. יש משהוא בזכות השיבה המתנגש עם כל האידאלים והערכים של השמאל.
טענה אחת בזכות זכות השיבה מתבססת על טענות בדבר זכויות קנייניות של הפליטים. כיוון שנגזל מהם רכוש רכוש זה חייב לחזור אליהם. זוהי ביסודה טענה הנשענת על פטישיזציה של הקניין. הכול יסכימו כי גזילת רכוש מקימה באופן טיפוסי דרישה לפיצוי. אך הדרישה שהפיצוי יהיה בדמות אותו רכוש שנגזל גם כאשר רכוש זה עבר גלגולים רבים וגם כאשר בעליו הנוכחיים הם מהגרים שלא היו מעורבים בעוול היא תפישה ריאקציונרית שכמעט אף מנגנון פיצוי לא מקבל. מנגנוני פיצוי בדומה לאלה שיושמו ביחס ליהדות גרמניה העניקו באופן טיפוסי פיצוי כספי.
טענה שניה היא טענה בדבר קשר טריטוריאלי של הקולקטיב. יש איזה קשר טריטוריאלי של פלסטינים לטריטוריה שממנה גורשו ושבה מעולם לא חיו. זוהי טענה מטפיזית לאומנית הדומה ביסודה לטענה בדבר הקשר בין היהודים לטריטוריה של ישראל. אני חושב שזוהי תפישה ריאקציונרית שבאה לידי ביטוי בחוק השבות.
יש כמובן לזכות השיבה תפקיד פוליטי. כיום התפקיד הפוליטי המרכזי של זכות השיבה היא למנוע מן ההנהגה הפלסטינית את הזכות להגיע להסדר מתקבל על הדעת עם ההנהגה הישראלית. הנהגה פלסטינית אשר מכבדת את הזכות של כל פלסטיני לחזור לאדמתו איננה לגיטימית. במובן זה זכות השיבה מתפקדת באופן דומה לטענות של הימין הקיצוני בדבר הזכות על ארץ ישראל.
ועכשיו תורי לסכם:
לגבי משטר האפרטהייד: ביום שהמנהיגות הפלסטינית המרכזית תחזיק (ובאופן משכנע) בעמדות של נלסון מנדלה, יהיה על מה לדבר. עד אז, איך אמרת? הכל זבל.
העובדה שיהודים היגרו לישראל ממדינות לא דמוקרטיות לא הועילה לדמוקרטיה הישראלית. אבל לפחות זוהי אוכלוסיה שיכולה להשתלב בקלות באתוס הישראלי. ביום שתגיע לישראל הגירה שתגרום לרוב חרדי (או הגירה של מליונים מאתיופיה או מדינה אירופאית לא דמוקרטית בעליל) אהיה מודאג במידה זהה בלי קשר לשאלה אם מדובר ביהודים. לכן טענותיך בדבר גזענות הן לא יותר מזבל.
אורוול או לא אורוול, יש עובדות פשוטות. הצד הערבי הוא שפתח במלחמה מייד אחרי ההחלטה על החלוקה. הצד הערבי גם הפגין עובדתית כוונה לטיהור אתני של היהודים מפלסטין לא רק ברמת ההצהרות, אלא גם ברמת המעשה. 13 יישובים יהודיים (לא כולל הרובע היהודי בירושליים) נפלו בידי הצד הערבי במלחמה. בכל המקרים התושבים גורשו/ברחו, נלקחו בשבי או נטבחו. הצד היהודי כבש יישובים ערביים רבים. חלק מהתושבים גורש/ברח ובחלק לא פגעו לרעה. דומני שעובדות אלו מחזקות את דברי. הכפרי שהפך לפליט עקב כך, שיבוא ראשית כל בטענות לצד שלו. אם לא הייתה מלחמה הייתה מוקמת מדינה יהודית על חלק מהארץ והוא לא היה מגורש משום מקום.
הכי אהבתי מדבריך אץ הפנינה הבאה:
"אין לי שום רצון או עניין להגן על המשטרים הערביים ועל יחסם לפליטים. אבל לגרש אליהם מאות אלפי בני אדם, לשדוד את רכושם ולתבוע שהם ישקמו אותם… זאת חוצפה ישראלית טיפוסית". מעניין, אבל אותם משטרים ערביים גירשו לתחום ישראל מאות אלפי יהודים, שדדו את רכושם (הרב מאוד) וישראל שיקמה אותם..חוצפה סורית/מצרית/עירקית/ טיפוסית?
וכאן גם המפתח לפיתרון אמיתי לבעיית הפליטים: הכרה הדדית בעוול ופיצוי הדדי לפליטים וצאציהם. כל פיתרון אחר יגרום יותר נזק מתועלת מכל הסיבות שציינתי ושמרובן בחרת להתעלם (כמו השאלה הקריטית היכן בפועל יגורו הפליטים השבים. צאצא פליטים שמעולם לא גר בבית X יגרש ממנו את מי שחי שם בפועל כבר שישים שנה? יקימו כפר מחדש במקום שכבר לא קיים?). פיתרון מעשי וצודק. כל השאר הוא דמגוגיה וזבל.
רוב האוכלוסיה בורגנים.
ורוב העניים החדשים היו בורגנים עד לא מזמן.
בורגנות היא השאיפה של רוב האנשים, ומה שנחשב בתור "מצב תקין".
סביר מאוד להניח, שגם אתה, יקירי, בורגן.
ומעניין לעניין באותו עניין… כאדם רגיש ורחב לב ואופקים, מה אתה עושה בנושא הרצח הברברי של כלבי הים המתרחש במדינתך:
— קישור —
כותב אלון: כיום התפקיד הפוליטי המרכזי של זכות השיבה היא למנוע מן ההנהגה הפלסטינית את הזכות להגיע להסדר מתקבל על הדעת עם ההנהגה הישראלית".
זהו ניסוח מכובס וצבוע, המבליע כאן בחלקלקות שני מונחים שכוחות הנישול הקנו להם משמעות מוכרת בהקשר מילות הרמיה מגבות הכיבוש, משמעות חדשה השונה ממשמעותם הספונטנית:
1) ה"הנהגה הפלשתינית" בה’ הידיעה
2) "הסדר מתקבל על הדעת"
1) למה הכוונה כאן? האם הנהגה זאת היא הנהגת החמאס למשל? לקורא ברור שלא, שהרי הם דורשים את השיבה. הכוונה איפוא להנהגה ווסאלית של כוחות הנישול והכיבוש (ישראל וארה"ב), הנהגה מלאכותית שתושתת בכוח על האומה הפלשתינאית, למטרת הענות לדיקטאטים של כוחות הכיבוש והנישול ודיכוי העם הפלשתינאי. הנהגה כזאת, זאת שבה’ הידוע, היא ש"תעשה הסדר הגיוני" עם כוחות הכיבוש. איזה הגיון? הגיון השבירה והכניעה והנישול. זוהי אותה הנהגה "הגיונית ונוחה" שאפשר לכופף לכל גחמה כוחנית, מסוג ממשלת הבובות של באשיר ג’ומאייל שאריק שרון שאף להשליט על לבנון ב-1982, וקונספצייה של הנהגה כזאת היא שעמדה ביסוד אוסלו.
הסדר "מתקבל על הדעת": דעתו של מי?…בעל האגרוף, ומנציח הכיבוש והנישול?
3) נושא ספציפיות הקניין או שאלת היחודנות:
האם הפיצוי חייב להיות מותנה ובעל זיקה הדוקה לזהות הספציפית של הקניין? השאלה היא באיזו מידה.
אם אני שודד שולחן פלסטיק מתקפל למשל, או מכונית מייצור המוני כגון פז’ו 206, אז ברור שויתור על הזהות הספציפית אינו לכשעצמו בעל תוספת נזק כלשהי. אך מה בדבר שולחן עתיק מלאכת יד של אומן מהמאה ה-17 פרי ירושה יחודית, מה בדבר מכונית נדירה שהיא פריט אספני, מה בדבר כינור נוסח סטראדיווריוס, שנבנה על ידי אמן כינורות מנורטריין ווספאל בגרמנייה, כאשר כיום יש רק כינור יחיד כזה בעל צליל יחודי, מה בדבר תמונה נוסח "הצעקה" של מונק, וכמובן, מה בדבר חיית מחמד אהובה שניגנבה, או גרוע מזה, מה אם בני נחטף? בכל הדוגמאות הנ"ל, דבקות בזהות הספציפית של הדבר או הקניין שנגזל, אינה כלל "גחמה ראקציונית". למעשה, אף את המושג "קניין" במובן המקובל כמעט ואין להחיל כאן, ככל שהיחודנות (או ערך היחודנות) גבוהה יותר. ושוב, דומה שאלון מעורר אסוסיאצייה חזקה בקשב, באמירתו "מגמה ראקציונית" אסוסיאצייה המונעת את ההבחנה בין דרגות שונות של יחודיות או יחודנות הקניין.
ראו רשימתי הבאה, הדנה בשאלת הספציפיות הלוקלית הכרוכה בשיבה
— קישור —
לאחר מספר גידופים טיפוסיים למר שרון העלה מר שרון באופן מפתיע במקצת נקודה יפה והיא שאלת יחודיות הקניין. שיטות משפטיות עסקו בשאלה זו רבות. אתעלם לפיכך מדברי ההבל בתחילת הודעתו של מר שרון ואתייחס לסוגיה העניינית אותה העלה מר שרון.
מה קורה כאשר X שודד מ Y קניין יחודי ו Z אדם שלישי רוכש את הקניין הזה היא שאלה חשובה ושיטות משפטיות שונות השיבו עליה תשובות שונות.
דבר אחד ברור למדי. כאשר X שודד מ Y קניין יחודי ו Z אדם שלישי רכש את הקניין. Y נפטר ובנו או נכדו U מבקשים את הרכוש הנגזל. במקרה זה ברור למדי שהאדם עם הקשר עם הקניין הוא Z וכי לא ברור ש U צריך להנות מן הקניין ולא Z. למותר לציין שזוהי הסוגיה הרלבנטית שלפנינו ואת מסקנותינו צריך לגזור ממנה.
לא מבין בכלל מה מדברים כאן נגד זכות הקניין הפרטי? חשבתי שבפוסט-פוסט-פרסטרויקה, גם קומוניסטים כבר לא מתנגדים לזכות הקניין הפרטי. לא מספיק לצטט סיסמאות מפמפלטים מרסיסטים-לניניסטיים מלפני מאתיים שנה?
באופן שבו הוצגה הסוגייה חבויות שלוש הנחות לא הכרחיות:
1) אקסלוסיביות השימוש בקניין היחודי, או ליתר דיוק, לוגיקת סך 0 של שימוש בקניין.
דהיינו או Z או U יכולים להנות מהקניין, אך לא שניהם כאחד, או ליתר דיוק, ככל שאחד משתמש יותר בקניין, כך פוחתת עבור האחר באותו שיעור אפשרות או תועלת השימוש בקניין היחודי. הנחה זו לא הכרחית. 2 אנשים יכולים להשתמש ולהפיק תגמולים מכינור סטראדיוואריוס למשל, או מציור יחודי בכמה אופנים. יתר על כן, Z יכול לפתח הלאה את הקניין, ו/או לאתר דרכים חדשות להפקת יותר תגמולים/תועלת מהקניין.
שעל כן:
2) לא מתחייבת מגבלה קבועה על מאפייני קניין יחודי. כינור ניתן לשכלל או לשפץ, לתמונה ישנה או פריט ריהוט עתיק ניתן לעשות רסטורצייה, קניין קרקעי ניתן לשפר ולהביא באמצעות פיתוח ליכולת הפקת תגמולים נוספים מעבר למה שהיה בתקופת Y.
3) שאלת הזהות: זו שאלה עתיקה בפילוסופיה, שאף כיום עוסקים בה בהרחבה, במסגרת הלוגיקה המודלית של סאול קריפקה למשל. כללית, שינוי אינו מחייב אי השמרות הזהות. יש שינויים שמשמרים את הזהות הספציפית. רסטורצייה של תמונה ישנה היא טרנספורמצייה כזאת, וכך כמובן בגבולות מסויימים, פיתוח של קניין קרקעי. השאלה היא, אילו מאפיינים ניכנסים להגדרת הזהות הזאת. אם תשנה יעוד שדה משדה חיטה לשדה מנגו, האם שינית את הזהות? אך אם תבנה עליו מבנים, כך ששוב אינו שדה חקלאי? אם תמקם שם קבוצת אנשים אחרת משהיתה שם? מהי המסה הקריטית של שינויים בה דבר הופך לבעל זהות אחרת? אבל ברור שטריטוריה עמידה לשינוי זהות יותר מכינור סטראדיוואריוס. מכל מקום, כאן ניתן לחלוק באופן כלשהו בקניין יחודי, ולפצות את הצד האחר על שינויים בעייתיים מבחינת הגדרתו את הזהות הזאת. ניתן להניח גם, שלעיתים שותפות בקניין יחודי, יכולה להגביר את התגמולים של שני הצדדים, בדומה לנגן חובב U החולק כינור סטראדיוואריוס עם מאסטרו Z המביא הון רב כתוצאה מקונצרטים, או למצער, מעורר ב-U הנאה מוסיקלית רבה עקב ביצועים מיומנים.
יש לשים לב כמובן שהשותפות מגבילה את השליטה הטוטלית של אחד הצדדים בנכס, אך מידה של אובדן שליטה ניתנת לפיצוי על ידי תוספת תועלת והנאה מהנכס.
במצב שלפנינו מדובר איפוא ב-Z שפיתח בינתיים תלות טוטלית בקניין היחודי, כך שאובדנו יהיה כרוך בנזק בלתי ניסבל עבורו, שאינו (כמעט) ניתן לפיצוי. והרי מהסוגיה שהוצגה עולה, שגם אם U צריך להנות מהקניין, הרי ש-Z זכאי לפיצוי, אלא שאין פיצוי כזה בגדר האפשר, אין לו כל משקל, עקב הנזק הטוטלי המעוגן בתלות הטוטלית. דילמה חסרת פתרון לכאורה זאת עשוייה להפתר, כאשר מרופפים את שלושת ההנחות הלא הכרחיות שהסוגייה היניחה בניסוחה הגולמי. התלות של U בשלב הנוכחי בנכס היא פחות טוטלית. יתכנו פתרונות מאד טובים של שיתוף בקניין היחודי, שיגבירו את התועלת שמפיקים שני הצדדים כאחד.
Alon talks about X, Y, and Z without referring to the requirement that Z purchase
"innocently and for value"
(" be’tom lev u’bitmura")
which focuses on the actions and the consciousness of the purchaser
There is no rule of law that says:
"ha’koneh mi’ganav — patoor"
In the period following the 1947-48 war, and following the 1967 war, EVERYONE in Israel was aware of the de-populated villages, the pillaged property, and the homeless refugees
There are few and far between Israelis who paid market value for refugee property, and who were genuinely unaware of the robbery and ethnic cleansing that had made that property available to them
Those cases would be the exceptions that emphasize the rule
In any case, Alon is quite certain about the "rights" of the usurpers, but does not want to recognize the rights of the victims to full redress.
That is the attitude of the usurpers, as I have pointed out.
But, as Alon wrote above
:
ולעניין אחר אני מסכים לחלוטין (באופן חריג) עם הודעתו של מר Lowi. אין מחלוקת כי הסדר הסכסוך מחייב הכרה באשמה של ישראל בגירוש שבוצע ב 1948
והכרה בזכויות הפלסטינים לחיות בחברה המכבדת את זכויות האדם שלהם ומעניקה להם הזדמנויות כלכליות נאותות.
Now, Alon can clarify that
הכרה בזכויות הפלסטינים לחיות בחברה המכבדת את זכויות האדם
is a duty that is owed by all STATES, including, certainly, by the State of Israel
The focus must be on the duty of the de facto sovereign to respect human rights
I think that is what the Pesah story means in 2007. Others will say: Pesah means the Jews can do whatever they want, and to hell with everyone else. That would be the Zionist attitude, on Pesah, and on the refugee question.
את שלושת ההנחות ניתן לרופף. רק שבמציאות אין הן רופפות כלל.זו בדיוק הנקודה אותה הדגישו מספר כותבים כאן. יתכנו כמובן פתרונות של שיתוף רק שהיציבות שלהם מפוקפקת מאוד. על זה כמובן ניתן לחלוק אך זה וכוח אמיתי ולא ניתן לטאטא אותו בהאשמות של גזענות.
מתגובתו של הנרי ברור לגמרי שהוא איננו מכיר כלל את המצב בישראל. מרבית האנשים אינם יודעים היכן הכפרים הפלסטינים גם אם הם חיים עליהם ובודאי שהם לא ידעו זאת בשנות ה 50 והשישים. זו בדיוק הטענה של ארגון "זוכרות" המנסה לשחזר את העובדות. מכל מקום יש איזה התרפקות לעבר רומנטי נטול ממשות ברעיון של זכות שיבה שהביא כבר לאסונות רבים באיזור.
זה לא שאלון לא רוצה להכיר בזכות. אלון סבור שאין זכות ולכן אין במה להכיר. הדיון על השיבה הוא דיון פוליטי ולא דיון של זכויןת. סיסמאות פוליטיות לא יכולות ליצר זכויות יש מאין.
לאלון הראל
לא ממש הבנתי מה אתה אומר.
אתה מכיר בעוול שישראל עשתה ב-48′ לפלסטינים, מסכים שישראל צריכה להביע חרטה, אבל חושב שעל ישראל לא לעשות דבר לתיקון העוול? אז מה שווה החרטה? סתם חרטה לצורך חרטה?
לא הבנתי גם מה עמדתך לגבי זכות השיבה.
עזוב את הבנים והנכדים. לי יש חבר שנולד ביפו. הוא גורש על ידיד כוחומ האצ"ל וההגנה מביתו. הוא ראה איך הכוחות הציונים הורגים את קרובי משפחתו. מה הסטאטוס שלו בעיניך? ואנא אל תשלח אותי לקרוא 33 עמודים באנגלית, אנא ענה לי בפשטות פה בעברית.
אין טעם לכתוב למי שמסרב לקרוא. כך למשל הסקולר החשוב מיחס לי את העמדה הבאה:
"אתה מכיר בעוול שישראל עשתה ב-48′ לפלסטינים, מסכים שישראל צריכה להביע חרטה, אבל חושב שעל ישראל לא לעשות דבר לתיקון העוול? אז מה שווה החרטה? סתם חרטה לצורך חרטה?"
מהיכן ידידנו שאב את הטענה כי אני חושב "שעל ישראל לא לעשות דבר לתיקון העול". האם תוכל להפנות אותי לציטטה מדברי ממנה הסקת את המסקנה המרתקת הזו? מדוע אתה מצפה שמשהוא שאתה מיחס לו עמדות באופן אפריורי ללא קשר למה שהוא כותב או חושב יטרח לנסח מחדש את מה שהוא חושב. אין ספק שניתן לסיים את הווכוח כפי שעשית בהשוואה לנאצים האהובה על כולם הן בימין והן בשמאל. זה מהלך גאוני המעיד על עומק אינטלקטואלי ורוחב אופקים. אבל האמן לי זה לא יפתור את בעיות המזרח התכון וגם לא יצליח לשכנע איש.
יש להודות שבמקרה שלפנינו, כן חלה דרישת תום הלב, אך באופן אבסורדי או פרדוקסאלי.
כאן יש משקל רב לאינדוקטרינציה הציונית, שפעלה ליצור אותו תום לב פרדוקסאלי.
זאת:
א. באמצעות אינדוקטרינצייה אבסורדית אודות זכויות היסטוריות (פרדוקסאלית, משום שמדובר על זכאות במשך 2000 או 1800 שנה, בהן לא נעשה דבר וחצי דבר למימוש הזכאות הזאת; אובדן הזכאות והנטישה שהיתה מרצון ברובה, הוצגה כמעשה כפייה אלים רומי; היורשים בשום קנה מידה סביר אינם יורשים ישירים, זהותם שונתה, ותוחזקה רק באמצעות פיקציות ואתוסים שקריים.
ב. התממות והדחקה מייחסות טוהר: האינדוקטרינציה הציונית עסקה כל השנים בהכחשת ושינוי משמעות הגזל האלים תוך הצגת "מחננו טהור". למשל אתוס "יורים ובוכים" של מלחמת ששת הימים, או צדקתנותה האופיינית של גולדה מאיר שאמרה ש"לעולם לא תסלח לערבים על שאילצו את בנינו להפוך ללוחמים והורגי ערבים".
ג. ובעקר באמצעות דהומניזצייה של הערבים. כאן זיהיתי עניין מרכזי (המשולב בתאוריות שפיתחתי): בעוד בטרנסקציות של קניין לא יחודי, בפרט טרנסקציות בעייתיות, משתדלים לעורר מצג של הוזלת ערך הקניין עצמו; הרי בטרנסקציות בעייתיות של קניין יחודי, שאינו בר תחליף irreplaceable , חותרים ליצור הוזלה טוטלית לא של הקניין אלא של בעל הקניין, והוזלה כזאת היא למעשה דהומניזצייה של בעל הקניין. העברת לעצמך בדרכים בעייתיות קניין שאין לו כביכול ערוך, שאינו ניתן להמרה, ואז האסטרטגייה שלך, היא לעשות דהומניזצייה של בעל הקניין היחודי הזה. המהות של אופי הקניין הגזול – קניין יחודי, היא הסבר עיקרי לדהומניזצייה שעושים בחברתנו לדמות הערבי.
למעשה, עקב הדחקת העוול והדהוניזצייה השרירותית של קורבן העוול, התודעה הישראלית-יהודית הפכה למפוצלת. בשנים 1972 ואחריהם היפצתי בתל אביב את הבנתי, שתודעה מפוצלת זאת אינה מאפשרת מידור רק כלפי מושא העוול, הערבים, והדהומניזצייה מחלחלת גם ליחסים בין יהודים בישראל, ביצרה אטימות, הוזלת חיים ויחסי אובייקט בינינו לבין עצמנו. גישה זאת שהפצתי חילחלה כאן בצורות שונות, והתבטאה דומני בין היתר בגישה האמנותית שסיגל המחזאי חנוך לוין החל מ-1975 במחזהו "חפץ" ואולי גם ב"יעקובי וליידנטאל" קודם לכן – יחסי אובייקט מועצמים וניבזיים במיוחד בחברה הישראלית. דברים אלה מכים בחברתנו בדמות סאוב עצים כיום ביתר שאת, יותר מכל זמן בעבר.
וכך, מדובר בתום לב פרדוקסאלי, שהאבסורד שבו מכה בנו עצמנו והופך את חברתנו למסואבת. יש להבין ששום קולוניאליזם לא גרש באופן זה עם שלם, ויש כאן מאפיינים יחודיים. ההסבר ה"קולוניאליסטי" הוא נוח בפרטו על מוטיב מוכר, אך עם זאת, גם חלקי מאד, הסבר משלים.
הדרישה השנייה – זו של השקעת ערך, אכן גם היא מתקיימת במידה רבה כאן, שהרי השקענו רבות בקניין היחודי השדוד, והנכסים הגזולים נירכשים לעיתים אמנם בערך מוזל (בגדה), אך לעיתים במחירים מופקעים. יתכן כי המחיר המופקע של הנדל"ן במדינתנו (הישראלי משתעבד לנכס הנדל"ני שנים רבות, וערך הנדל"ן גבוה בממוצע פי 2 ויותר מאשר במערב), משרת מגמה זו, של יצירת הצדקה בדיעבד, אודות ערך רב המושקע מצד Z. במקביל, צדקתנות הנדל"ן הביאה גם לגוף אינדוקטרינצייה שלם בישראל. כך למשל זכה לתהודה רבה כאן המחזה "מעגל הגיר הקווקזי" של ברטולד ברכט, ממנו ציטטו פסוק מפורסם: "מי שעיבד את האדמה והשקיע בה את זעתו, לו תהיה האדמה הטובה הזאת". חלק מכך הוא האתוס הציוני של פולחן עבודת האדמה.
בהערת אגב, אעיר כי גם ממשלת פולין השתמשה עד כה בטעון תום הלב, אולי במידה מעט דומה של צביעות, לגבי החזרת רכוש יהודי בפולין. מאידך, רוב ממשלות מערב אירופה, בפרט ממשלת גרמניה, היכירו בזכות החזרת הקניין של יהודים שנושלו.
וכאמור, בינתיים פיתחו יהודי ישראל תלות טוטלית בקניין היחודי הזה.
מיכאל שרון
לו היית טורח לקרוא את הערותי הקודמות היית גם מבין היטב את עמדתי וגם מבין שאתה מסלף את עמדתי. אין לי סיבה להאמין שאתה תטרח להתייחס להודעה זו ביתר רצינות. לכן אין לי סבה לטרוח לנסח בפעם ה 50 את עמדתי.
האמת, אלון הראל, אתה צודק. למה לך לטרוח.
בעצם, למה לי לבכלל לדבר עם האדם שתומך ב-60 שנות טיהור אתני של הציונות.
גם ניצול שואה לא ממש היה מדבר עם נאצי מגרמניה.
תרשה לי להתייחס לשלושת הסעיפים שהעלית כ"אינדוקטרינציה הציונית, שפעלה ליצור אותו תום לב פרדוקסאלי":
א. זה בכלל לא משנה אם במשך X שנים לא טרחו היהודים הגולים לשוב לארץ ישראל ("אובדן הזכאות והנטישה" ,כפי שאמרת). הזיקה היהודית לא"י נשמרה ע"י תפילות ומסורות רבות, ולא בכדי נבחרה לבסוף א"י כיעד של התנועה הציונית. השואה היתה ההוכחה הניצחת שהעם היהודי צריך בית לאומי, ולא נראה לי שיש חולק על כך, אז אם לא בא"י אז במקום אחר ועל חשבון מישהו אחר.
ב. אני לא מכיר את האמירה הזו של גולדה מאיר אבל הערבים לא קיבלו את החלטת האו"ם, החליטו להלחם ושילמו מחיר יקר. מה, האם אין להם אחריות כלשהי בגלל תקפנותם?
ג. אני חושב שאתה האחרון שיכול להטיף נגד דהומניזציה, לאחר שכתבת את הדברים הבאים כנגד מגיבים שנהלו דיון לגיטימי לחלוטין עם גדעון ספירו:
"נבלות השטן, מסואבים שכמותכם, אתם מתישים כאן עד כלות את כל מי שעומדים בפרץ, בניבלות אין קצה, בצדקתנות של שופטים נאצים, במלל חסוד המחפה על מעשי רשע שאין להם שם ולא גבול".
"קשוט את עצמך" מר שרון, "ואח"כ קשוט את האחרים"…
1) "הזיקה היהודית לא"י נשמרה ע"י תפילות ומסורות רבות"
מלמול פסוקים סתומים בא כתחליף למאמץ החזרה לארץ, ואינו אלא אקט טיקסי-פולחני שנועד להצדיק את הויתור על המולדת בשם עושר כלכלי והנאה מתרבות ארצות התפוצה, והנורמות האישיות הסבירות שם. בניגוד לנורמות אלה, עוד חכמינו היצביעו על הסאוב והשחיתות בתקופת בית שני: "בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"; מטיפי צדק ומוסר וערכי הגינות גבוהים כישוע והוגים אחרים, ניצלבו ונירדפו בירושלים על ידי עדת כוהני שררה מושחתת בליבוי המון קנאי, פרוע וצמא דמים ; בתפילת יום כיפור יש אינדיקציות לסאוב הזה, כאשר נאמר כי נישלחו לעם הזה מורי דרך נכוחים, אך ש"פגענו בהם, כי אין בנו מעשים" תוך בקשת מחילה מהאלוהים. בית המקדש, קודש הקדשים, מתואר בעדויות מאז כמקום בו עסקו בסחר מכר. וכך מלמולי התפילות האלה במרוצת הדורות, נועדו להביא להתכחשות למולדת "ההבטחה", חרף הזדמנויות אין ספור לחזור לא"י.
2) "הערבים לא קיבלו את החלטת האו"ם, החליטו להלחם ושילמו מחיר יקר".אתה שוב מדקלם תעמולה. אנו דור חמישי כאן, ואבי מספר כי ערבים שעבד איתם ב-food control של האדמיניסטרציה הבריטית, קודם שנסע ללמוד רפואה בשוויץ, אמרו לו סמוך ל-47: אל תקימו מדינה בפלשתין, ותוכלו להשאר כאן כאחינו. הערבים חששו כי עם הקמת מדינה ריבונית, יביאו היהודים לפלשתין מליוני אנשים, ויכבשו את כל פלשתין. זאת כהמשך למפעל החלפת מיישבים בעם הילידי, שהחלה הרבה לפני 1947. דקלום התעמולה שבפיך מתחיל ברגע מסויים ב-1947 ומתעלם ממה שארע קודם לכן. כיום ידוע שהערבים צדקו בחששותיהם, יש עדויות כגון מכתב בן גוריון לבנו עמוס ערב וועדת פיל, 1936, בו הוא כותב "נסכים בינתיים לתוכנית החלוקה, נביא לטריטוריה שתהיה בבעלותנו מיליוני יהודים ואז נקים צבא ניבחר וניכבוש את כל "א"י.
Thanks to Alon Harel for mentioning
ארגון "זוכרות"
Does Alon Harel support the work of Zochrot
?
Here is a short video clip about a Zochrot outreach activity in Tel Aviv
— קישור —
and here is the text of a speech by
איתן ברונשטיין מנכ`ל עמותת זוכרות
— קישור —
היטפלות כותבי הבל שאינם מבינים דבר ממה שכתבתי, הינה פועל יוצא של דפוס ההיטפלות הטרדנית שלעיתים מקובל בישראל. המלל הריק יוצר מצג של דיאלוג, אך אין זה דיאלוג, אלא היטפלות דביקה, שכולה מילות הבל, הנשמעות אמנם לכללי הדקדוק ויוצרות מצג של אמירת משהו, בשעה שאין כאן כל ערך אינפורמטיבי.
למשל: "ההכחשה שלך את הזיקה היהודית לארץ ישראל-שמגובה בכל כך הרבה כתבים ויצירות דתיות, ספרותיות"
אלא שזאת לא היכחשתי, אלא טענתי שלא נעשה דבר וחצי דבר במשך 2000 שנה כדי לממש את הזכות הזאת. אחר מביאים לי הבלים אודות הגירה יהודית לפלשתין, ששעורה אפסי. היכולת להניע את המקלדת או את שרירי הפה היא אכן בלתי נידלית, ומוצאת ביטוי באינטרנט.
הכניסו לראשכם שאת התעמולה הציונית לא כתב אלוהים, אלא אנשים כמוכם, תועמלנים בני תועמלנים, אולי קצת ציניים, ונוטים לצחקוקים על "גאוניותם" על כל הברקה תעמולתית. עבדו איתי כמה כאלה בשרותי הצבאי בדו"צ, וראיתי במו עיני איך מפיקים את הזבל הזה, ובאיזה כיף, ובאילו טכניקות.
מה עניין שמיטה להר סיני?
תמהני מה רוצה אדוני לומר בעניין היהודים בגולה?
לומר על היהודים שהם היו תאבי "עושר כלכלי והנאה מתרבות ארצות התפוצה" לאחר שסבלו איקויזיציה, פרעות וגירושים למיניהם זה אבסורד לשמו.
זאת ועוד: אדוני מדבר על סאוב ושחיתות בתקופת בית שני…
ונניח שאכן היו, so what? איך זה מחליש את הטיעון הציוני?
חסרים סאוב ושחיתות בעולם? מה עם מוסד הכנסיה הנוצרית והאימפריה הטורקית למשל?
אלה לא היו מושחתים עד היסוד?
ומה היתה לדעתך רמת הסובלנות והפלורליזם של האינקויזיציה בספרד ושל השלטון העותומני?
אנא הסבר את הארגומט שלך שוב…
ולנקודה השניה: מה אני אגיד לך? אתה צודק, הערבים אכן חששו אבל מה לעשות והיתה החלטת או"ם והערבים היו צריכים להניח את רובים והחרבות למרות חששם. למרות זאת הם בחרו בדרך המלחמה.
להזכירך, למרות הנצחון הישוב היהודי ב-48 לא נכבשה כל א"י רק עד 67, זה מוכיח (למרות ה"עדויות" שלך) שכיבוש כל א"י (רמה"ג, סיני, יו"ש) לא היה באג’נדה הציונית עד שזה הוגדר ככורח בטחוני.
1. הזיקה לארץ ישראל נשמרה לא רק בתפילות ובמוסורות שונות אלא גם בניסיונות שונים, חרף הקשיים הטכניים, לחדש את הקוממיות היהודית בארץ ישראל (שבתאי צבי הוא דוגמא אחת). היהודים נאלצו ברובם לעזוב את ארץ ישראל בזמן הכיבוש הרומי המאוחר והתקופה הביזנטית עקב גזירות ותנאי חיים בלתי אפשריים.ועם זאת, היו יהודים שהמשיכו והתגוררו בארץ ישראל לאורך כל השנים, וההגירה לתוכה לא פסקה לעולם. עוד טרם הציונות, בשנות הארבעים של המאה ה19 כבר היו היהודים לקבוצה האתנית הגדולה ביותר בירושליים. כל אלו הם עובדות פשוטות.
2.בן גוריון לא כתב את המשפט ש"ציטטת". אתה עיוותת את דבריו. פרט לכך, אילו הערבים באמת חששו מכך שמדינה יהודית תוסיף לנשל אותם, הרי שהקמת מדינ משלהם על מחצית הארץ וחיזוקה היה ה]תרון ההגיוני ביותר. אלא שהמטרה של הערבים לא הייתה דפנסיבית כי אם אופנסיבית -סירוב לכל ריבונות יהודית בשטחי הארץ. גם אלו עובדות, שהערבים דאז כלל לא טרחו להסתיר ויש עדויות רבות בנידון.
לא 2 שבועות כי אם 3. וגם אותם אינך מבין…העמדה הזו מתייחסת לקוממיות יהודית לאומית ולא ליישוב הארץ. עובדתית, יהודים רבים ודתיים מאוד התישבו בארץ ישראל לאורך כל ההיסטוריה. הראשונים להקים יישובים יהודים חדשים (למשל, ראש פינה) דווקא לא היו ציונים מאירופה כי אם יהודים דתיים שחיו בערי הקודש בארץ ישראל. כנ"ל ההתיישבות מחוץ לחומות בירושליים. מעט היהודים שהגיעו לארץ ישראל הם עדות לקשיים העצומים שהיו להגירה לארץ ישראל. ההכחשה שלך את הזיקה היהודית לארץ ישראל-שמגובה בכל כך הרבה כתבים ויצירות דתיות, ספרותיות ואחרות-הינה לא יותר מבדיחה עצובה שמבוססת
כך נראה בעיקר על בורות.
אני הופך והופך בתגובתך ולא מבין מה אדוני מנסה לומר?
בתחילת תגובתך אתה טורח להוכיח ש"שהעמדה הדתית התנגדה בפועל ליישוב הארץ"…
יסביר לי אדוני סוף סוף איך זה סותר את הזיקה לא"י?
הרי זה כמו לומר שאין לדתיים זיקה לקודש הקודשים של בית המקדש בגלל שיש איסור להיות בו…
הטיעון שלך לגבי האיסור הדתי ליישב את א"י הוא על סף הדמגוגיה! שכן אתה טוען שאיסור עלייה לא"י מראה על חוסר זיקה, בזמן שהאמת היא שהאיסור הוטל דווקא הודות לזיקה הכל-כך גדולה והגעגוע של הדת היהודית לימים עברו.
לגבי האנטישמיות – התשובה שלי אליך היא בגוף תגובתך אלי: הבה נסכום את אותם "ארועים אנטישמים, לרוב קטני היקף" שהודית שהיו, ונוסיף אליהם את אלו שלא היו "קטני היקף" כגון גירוש ספרד, גזרות ת"ח ת"ט, פרעות קישינב והשואה. והנה קיבלת היסטוריה שכולה דם וסבל.
צר לי על זה שאתה חושב ש"האנטישמיות, כנראה שהיא לא כה הפריעה", מעניין מה סבו של סבך היה אומר לך על אמירה כזו?
אבל בכל מקרה אני עדיין לא מבין מדוע זה טיעון כנגד הלגיטימציה לישוב א"י היום ע"י העם היהודי?
אדרבא! אתה טוען שהיה טוב בגולה? אז הנה לך הזיקה שאתה כל-כך מחביא: למרות שהיה טוב בגולה – בסופו של דבר רצו אלו לבוא לכאן ולבנות בית לאומי בא"י! איך אתה מסביר זאת?
דבר נוסף לגבי "משיסת יהודים" הקיימת בא"י: שוב, (אני מתחיל לחזור על עצמי, אבל זה רק בגלל שאתה חוזר על עצמך בטיעונים תמוהים) איך זה קשור ללגיטימציה של היותנו כאן או זכות השיבה?
גם אם אתה צודק בעניין המשיסה (ואתה לדעתי טועה) , האם הארגומנט של עם כזה לגבי היותו קניין של ארצו הוא חלש יותר? מה הקשר בין פוליטיקה פנימית לבין זכות על אדמה?
האם המצב הפנימי הקשה בעזה, למשל, מפחית כהוא-זה מהדרישות הלגיטימיות של הפלסטינים?
ברור שלא! אז למה אדוני משחית את מקלדתו לריק?
זאת ועוד, אתה עצמך לוקח חלק נאה באותה משיסה ע"י כתיבת ביטויים כגון: "נבלות השטן, מסואבים שכמותכם, אתם מתישים כאן עד כלות את כל מי שעומדים בפרץ, בניבלות אין קצה, בצדקתנות של שופטים נאצים, במלל חסוד המחפה על מעשי רשע שאין להם שם ולא גבול".
אז כמו שאומרים – הפוסל – במומו פוסל.
ל"בדותות" ועמירם:
אשר לתפילות ולזיקה המשיחית או הדתית לפלשתין, העובדה היא, שהעמדה הדתית, התנגדה בפועל ליישוב הארץ. הציונות המדינית היא מפעל חילוני מובהק, שלא היה כמעט בעל זיקה לא"י, שהרי הוגי הציונות המדינית גילו זיקה גם לאוגנדה ולארגנטינה. באשר לעמדה הדתית, האגדה מספרת, שכשיצאו ישראל לגלות, עם חורבן הבית השני, השביעם הקדוש-ברוך-הוא שתי שבועות:
שלא יעלו בחומה (כלומר, שלא יעלו כגוף אחד לארץ-ישראל, עד שיקבלו אישור)
שלא ימרדו באומות העולם, המשעבדות אותם בגלותם ברחבי העולם.
ואילו את הגויים השביע הקב"ה, שלא יענו את היהודים יתר על המידה.
אגדה זו (כתובות ק"י-קי"א) מבטאת את הגישה שרווחה, האוסרת על יישוב ארץ-ישראל – עד שיגיע המשיח. במשך 2000 שנה, היגיעו אכן לפלסתין חלק זעיר שבזעירים מקרב היהודים. אלא שהתעמולה הציונית, הפכה תופעה זאת להיפוכה המוחלט – עדות אודות זיקה יהודית הדוקה לא"י… גם לאחר נוכחות הציונות כתנועה קולוניאליסטית מיישבת, היו בפלשתין עד 1939 , 50 שנה אחרי תחילת הציונות, רק כ-2% מיהודי העולם..
לעמירם:
העובדה היא שהיהודים העדיפו בעליל את מדינות התפוצה. תפוצה יהודית נירחבת היתה קיימת עוד בתקופת בית שני ולפני כן. אשר לאנטישמיות, כנראה שהיא לא כה היפריעה. העובדה המצערת היא שההיסטוריה הציונית אודות התפוצה היהודית היא תכופות שקרים לבנים, והינה מה שאני מכנה היסטוריה רזה. דהיינו מפנים זרקור לאיזה ארוע אנטישמי (לרוב קטן היקף) במדינה כלשהיא, ואחריו לארוע אנטישמי אחר כעבור עשרות או מאות שנים באותה מדינה, ומדלגים באחת על עשרות שנים של פריחה תרבותית וכלכלית. מה לעשות, ודווקא בישראל קיימת משיסת יהודים יותר מכל מקום אחר בעולם כיום, ורבים כאן יתאנו לך בגידופים אתניים ועושק וב"מצווה לרמות כאלה" משום שאתה אשכנזי חריין או פרענק פארעך, רומני גנב או זונה רוסיה, פולני סבון ולפלף או יקה פוץ או גרוזיני ראש בלטה, המרוקני יגיד עליך "פרסי לפרסי זה כמו נחש ארסי" וכיוצא באלה.
אשר לשחיתות, מה לעשות, יהודים העדיפו תמיד את השחיתות של אחרים בארצות התפוצה, ולא אחת היו מראשי השחיתות הזאת בעצמם והפיקו ממנה הון רב. בעוד בשחיתותם העצמית במכורה המתחדשת, היהודים בעקר סובלים מכך, ורבות. וכך, יהודים בישראל הם תכופות גדולי האנטישמים ויפליאו לדבר בגנות היהודים דווקא בישראל, ממש כשם שהנרי קיסינג’ר סיפר שהמקום היחיד בעולם בו הוטח בפניו הגידוף האנטישמי Jew boy היה בישראל…
וכך, באתרים רבים בישראל תמצא ביטויים אנטישמיים מסמרי שיער מצד יהודים טובים. אין זאת "שנאה עצמית" כפי דברי ההטפה החסודה , אלא שנאת זה שמרמה אותך בגדול, ואף נוהג בפרקטיקה של סאוב חסרת גבולות, בפרט אם הוא קרוב אליך… הנה למשל, בבחירה מקרית, דברי קוראים ישראלים "אנטישמיים" כדבעי בשולי מאמר שניתקלתי בו באינטרנט
— קישור —
לאלון: למען להסיר ספק, ההודעה שאתה מכנה את כותבה האנונימי "הסקולר החשוב" (כינוי שנקטת בו לגבי) לא נכתבה על ידי.
יש לי הערכה גדולה לארגון "זוכרות". אני חושב שהם עושים עבודה מצויינת בהטמעת הזכרון ההסטורי של הגרוש ב 1948. יש בארגון אגב תפישות ביחס לשאלת זכות השיבה.
אני מתבונן בתמיהה בווכוח המתנהל בדבר הקשר של היהודים לארץ ישראל. הסיבה היא פשוטה. דומני שאף איש לא יטען כי קשר תרבותי מן הסוג שקיים בין יהודי לארץ ישראל מצדיק הטלת חובה לאפשר ליהודים לשוב לארץ ישראל. יחד עם זאת ברור כי יהודים פרטיים החפצים לשוב לארץ ישראל זכאים כמובן לעשות זאת בהסכמת הריבון כפי שעשו תחת הממשל הבריטי (בין אם הם עושים זאת מטעמים דתיים או אחרים).
אני מניח שבין קוראי הגדה השמאלית יש החולקים על הלגיטימיות של הקמת מדינה ויש התומכים בה. לכשעצמי אני סבור שהנסיבות לאחר מלחמת העולם עם מאות אלפי עקורים יהודים באירופה אשר מדינותיהם לא רצו לקלוט אותם לא השאירה הרבה ברירות. ללא מלחמת העולם ככל הנראה המדינה לא הייתה קמה והמיעוט היהודי כאן היה חי במדינה ערבית או מהגר. אבל עמדתי בעניין זה איננה משנה דבר. המדינה הוקמה והסדרת הסכסוך מחייבת התחשבות בעובדה זו.
כיום הסדרת הסכסוך צריכה להניח כי יש בישראל יהודים ופלסטינים הצריכים להשאר בה. בין אם ההסדר הוא מדינה אחת שתים או חמש עשרה ההסדר חייב לטפל בראש ובראשונה באוכלוסיה הנמצאת בטריטוריה זו. אם תהיה מדינה אחת צריכה להיות הסכמה לגבי מדיניות הגירה אשר תשקף את הרצונות של שתי הקהילות. ההסדר הנראה לי סביר הוא איסור הגירה טוטאלי להוציא מקרים הומניטריים דחופים. אם ההסדר יתבסס על שתי מדינות כל מדינה תוכל לקבוע את מדיניות ההגירה שלה בעצמה.
אחרי מלחמת העולם השנייה נעקרו ממקומם עשרות מליוני איש: גרמנים גורשו ממזרח אירופה, פולנים מאוקריינה, אוקריינים מפולניה ועוד ועוד ועוד. איש לא חולם היום להחזירם וזאת משום שהם נקלטו בהצלחה במולדתם החדשה. גם במלחמת האזרחים בקפריסין גורשו המוני יוונים אשר נקלטו בהצלחה בחלקו היוני של האי. אין שום סבה בעולם שהסדר דומה לא יחול גם במזרח התיכון.
האם יצא המרצע מן השק?
נדמה לי כי כאשר אתה נתקל בשאלות קונקרטיות וברורות המערערות את השקפת עולמך וטיעוניך אתה בורח ל"אד-הומינום", דהיינו – תקוף את הטוען ולא את טיעוניו.
ברשותך אני אשאל שוב שלוש שאלות מאוד ברורות שעלו מן הטענות שלך. אנא השתדל לענות עליהן בלי לתקוף אותי ולכנות אותי "תועמלן ציוני" או "משרת בדובר צה"ל".
ובכן:
1. מדוע אתה כל-כך מתאמץ לומר שלא היתה זיקה יהודית לא"י ושאף אחד בכלל לא רוצה להיות כאן, כאשר לפניך המון אדם יהודי שמכריז שהוא כן רוצה להיות כאן?
ואם היה כל-כך טוב בגולה, למה באנו הנה בכל זאת?
2. מדוע אתה טורח לומר כמה רע לנו כאן
וכמה היהודים רעים לעצמם, עם ביטויים כגון:
"דווקא בישראל קיימת משיסת יהודים יותר מכל מקום אחר בעולם כיום", ו"יהודים בישראל הם תכופות גדולי האנטישמים"?
כאילו אתה מספר לי כמה רע לי ואני לכאורה בכלל לא יודע. האמן לי, אם היה לי כל-כך רע אז הייתי כבר מזמן מסתלק מכאן.
אז מהו הטיעון שלך בעצם? אולי משהו כמו: "יהודים, ראו כמה רע לכם ולכו מכאן"??
3. (כולי התנצלות על כך שאני שואל זאת בפעם השלישית אך עדיין לא ענית לי) האם אינך שם לב שבדברים ובסגנון שאתה כותב יש בדיוק את אותה משיסת יהודים עליה אתה מצביע?
ראשית, הפגנת חוסר ידיעה. מה לעשות שיש 3 שבועות ולא 2. זהו מידע בסיסי מאוד. אתה באופן כללי לוקה באי דיוקים קשים ולכן קשה לקחת אותך ברצינות. מוטב שתבוא בטענות לעצמך בלבד.
שנית, שיעור ההגירה היהודית לארץ ישראל לא היה אפסי באופן יחסי לכמות התושבים שם (ולשם הדגמה-הרוב היהודי בירושליים עוד טרם הציונות), מה עוד שההגירה הייתה "קצת" יותר קשה מהיום. גם מסיבות טכניות וגם מסיבות פוליטיות (ליהודים לא הייתה מעצמה שתגבה את הגירתם והתיישבותם בארץ ישראל הנתונה לשלטון ממולוכי או עותומני. אתה באמת חושב שכמו היום היהודים יכלו פשוט לקחת מטוס ולהמריא לישראל?
יתרה, אילו קיבלה ישראל את זכות השיבה ומרבית הפליטים הפלסטינים היו בוחרים שלא לממש אותה אלא לקבל פיצויים במקום (ואת זה טוענים הרי מרבית הדוברים), האם היה בכך לבטל את זיקת הפלסטינים לארץ?
דומני שיש כאן בעייה בהבנת הנקרא, או כל דבר אחר. יש לך זיקה להשטחת תלת מימד לדו-מימד? בבקשה, האזן למוזיקת סופרמרקט או לנעימות הקלילות של קליידרמן מרביץ באך (זוועה) ועזוב אותי לנפשי. זכותך לכתוב ככל העולה על דעתך, אך אל תערב אותי בכך.
מיכאל שרון
עמירם ושות’ מכניסים דברים בפי.
דומני שיש כאן בעייה בהבנת הנקרא, או כל דבר אחר. יש לך זיקה להשטחת תלת מימד לדו-מימד? בבקשה, האזן למוזיקת סופרמרקט או לנעימות הקלילות של קליידרמן מרביץ באך (זוועה) ועזוב אותי לנפשי. זכותך לכתוב ככל העולה על דעתך, אך אל תערב אותי בכך.
סטטיסטיקה: בשנת 1922 על פי השנתונים הסטטיסטיים הבריטים שעיינתי בהם ב-1970 (במסגרת עבודתי בצבא), היו בפלשתינה א"י(המערבית) 84 אלף יהודים ו-700 אלף ערבים.
זאת אחרי קרוב ל-40 שנות התיישבות יהודית וציונית -גם אז שיעור היהודים היה 12% מכלל האוכלוסיה. אז מה מקשקשים פה בביצים במלל רב, כשיש נתונים סטטיסטיים?
— קישור —
— קישור —
מיכאל שרון
1) נושא האחריות והשילוב באיזור: הדגם של אירופה אחרי מחה"ע II מטעה למדי. מדובר בהסדרת גבולות ואוכלוסיות בין מדינות ריבוניות לאחר מלחמה על טריטוריות וזהויות אתניות. המקרה של א"י-פלשתין הוא שונה לחלוטין, אין כאן סכסוך טריטוריאלי, אלא מפעל מיישב. העקורים כאן הם תוצר ישיר של אותו מפעל מיישב, לא תוצר כאוס של מלחמת עמים רבים זה בזה, אלא תוצר מגמה ברורה וחד כיוונית של התיישבות על חשבון עם אחר. גם אם היה צורך מיוחד אחרי השואה לישוב יהודים כאן, לא היה הדבר חייב לבוא במחיר טהור אתני. מדובר להבנתי בבכייה לדורות, שכן אנו מוצאים עצמנו בסכסוך מר, והולכים ושוקעים לתוך מעין לילה של התכחשויות וצידוקים, תוך התרחקות מכל אפשרות של אינטגרצייה איזורית. קיים מבחינת הוויתנו רק צד אחד – למשל השואה, ולא קיים הצד האחר, המשלים, זה הלא הכרחי כלל – של הנכבה. איני אדם אופטימי, אני ראליסט דומני, וסבור שאין, אבל אין לנו כל סיכוי לשרוד במרחב הערבי הענק הזה, תוך התרסה בפני שכינינו. ד"ר נחום גולדמן, יהודי חכם, הבין עוד בשנות ה-60 וה-70 את הצורך להביא לפיוס היסטורי, ללכת לקראת האיזור, לקראת רצונם הטוב של שכינינו – ויש נדיבות רבה באיסלאם – אך הוחרם על ידי כל ההנהגה הציונית. אני מאמין שאנו חייבים למצוא מסילות לליבם של הערבים, והדבר לא יעשה על ידי מחוות ריקים, לא על ידי פלפול יורידי ואחר, ולא על ידי קומבינות נוסח אוסלו. אלון – אין לנו כל דרך אחרת לשרוד כאן, תוך 30 שנה או מעט מעל לזה לא ישאירו אני חושש, שכינינו מאיתנו אבן על אבן אם נמשיך בדרך שאנו הולכים בה. תמיכת ארה"ב לא תהיה תמיד. ואינך יכול להעלות שוב ושוב את עניין השואה כשנירמזת כאן זכאות אולטימטיבית שלנו. ולו מהטעם הפשוט שאין ערביי האיזור חייבים לשאת בסבל ונטל בגלל ג’נוסייד ונישול שבוצע הרחק מכאן, באירופה.
מאמר בידיוני מדהים: לו לא היתה שואה
— קישור —
2) אני מגיע כאן לקודש הקודשים, עניין שאדם למעשה לא העז לחלוק עליו, וזו ההבנה ההומניסטית ביסודה, שהשואה הראתה שהעם היהודי חייב במדינה משלו, ולו על מנת לתת פתרון מיידי לעקורים. אלא, שיש כאן, גם כאן ספיקות: אחרי השואה באו לישראל פחות ממיליון יהודים מאירופה. ב-1956 כל האוכלוסיה היהודית כאן, כולל יהודי ערב, לא עלתה על שני מליון. מה עלה בגורלם של שאר העקורים? חשוב על כך שבארגנטינה היו עד לא מזמן 600 אלף יהודים, בצרפת ואנגליה חצי מליון בכל אחת, כך גם בדר"אפ, ולא מעט באוסטרליה וכמובן בארה"ב. וברומניה – חצי מליון. ומה עם בריה"מ? כאן אנו מגיעים אולי למיתוס הציוני הגדול מכולם, זה של "חוסר המוצא האחר". אלא שחשוב אלון לרגע, עד כמה יכול היה הישוב היהודי חסר האמצעים לסייע באמת לעקורי אירופה. ומאידך חשוב על כספי הג’וינט ואירגונים יהודים אחרים, שהפנו מאות אלפים של העקורים למדינות המערב.חשוב על מאות אלפים מיהודי אירופה המזרחית שמצאו את מקומם בבריה"מ.
ומפרספקטיבה של זמן, וכי העקורים שמצאו את מקומם בא"י, גורלם בממוצע לא רע יותר מגורל העקורים בארצות אחרות? ולו מהסיבה הקיומית הפשוטה, שכאן זה המקום היחיד שנשקפת ליהודים סכנת מוות במלחמות, התפוצה היהודית היחידה שיש בה עוני מחריד, הקהילה היהודית היחידה שתלמידיה מפגרים במדעים, במתימטיקה ובהבנת המקרא (במקום המצויינות היהודית המסורתית), העדה היהודית היחידה שרוב מנהיגיה גנבים, ומעילות ענק פוגעות בנכסי חבריה. וגם הקהילה היהודית היחידה שיש בה אלימות כזאת בשיעור כזה בקרב בני נוער, ורבים מזקניה זוכים ליחס מחפיר. שלא לדבר, אם מתייחסים ישירות לניצולי אושוויץ וליורשיהם, על כך שישראל זו המדינה היחידה בה רבים מהם נידונו לחוסר כל, לאחר שהמדינה והבנקים שדדו את נכסיהם.
הכי יפה שאתה מציב מאמר שלך, מעיד עליו שהוא מדהים (אין הנחתום מעיד על עיסתו?), ואפילו מגיב אליו! כמעט לבד!
הטיפול בפליטים אחרי השואה על ידי מעצמות המערב הוא שערוריה שטרם נחקרה דיה. ברור דבר אחד. את הרוסים בגרמניה שלחו חזרה לרוסיה למות או במקרה הטוב לגלות בסיביר. חלק ניכר מן הפליטים נשארו במחנות עקורים שנים רבות. אירופה המערבית קלטה מספר קטן של פליטים בעקר גברים צעירים. את היהודים איש לא רצה לקלוט (שוב להוציא גברים צעירים או אנשים בעלי קרובים בצפון אמריקה) והקליטה בישראל לכל הפחות של יהדות אשכנז לאחר המלחמה הייתה מוצלחת יחסית. צאצאי הפליטים מאירופה הצליחו יפה ככל הנראה גם בשל הקרבה התרבותית ולעתים הקרבה המשפחתית לאליטות בישראל. יש להניח שאחרי מספר שנים של שהייה במחנות העקורים בגרמניה היו יהודים אלה נקלטים במקומות אחרים אבל קשה להאשים הן את העקורים והן את יהודי ישראל בכך שהם רצו להחיש את התהליך.
באשר לנכבה אני האדם הראשון שיאמר שחייבים להפנים את העובדה שישראל גרמה עוול כבד לפלסטינים. אני לא חולק על כך שיש למצוא מסילות לליבם של הפלסטינים וכי זה צורך קיומי אבל זה תלוי גם בפלסטינים למרבה הצער וגם הם לצערי מגלים נכונות מוגבלת בלבד לפתור את הבעיות כאן.
אגב אני מעולם לא אמרתי כי השואה הראתה שיש צורך במדינה. כל שאמרתי הוא שבנסיבות בהן ישנם יהודים רבים נטולי מולדת וישנה קהילה גדולה של יהודים החפצים לקלוט אותם יש הגיון בישובם של היהודים הללו בקהילה החפצה לקלוט אותם. בנסיבות לאחר מלחמה העולם זה חייב ריבונות יהודית. אני חושב שככלל תוצאות הקליטה היו מוצלחות (ובוודאי שהם היו מוצלחות בהרבה מהכשלון בקליטת יהדות צפון אפריקה).
מיכאל, גם מספרים צריך לדעת לקרוא. בתחילת ההתישבות הציונית חיו בארץ ישראל כ-250 אלף ערבים בלבד, רבים מהם מהגרים שהגיעו במרוצת המאה ה-19 מכל רחבי העולם המוסלמי בעידוד השלטון העותומני והמצרי (בתקופת מוחמד עלי). אחרי תחילת ההתיישבות הציונית גדל זרם ההגירה הערבית לארץ ישראל (מעניין למה).
אני מתבונן בתמיהה בווכוח המתנהל בדבר הקשר של היהודים לארץ ישראל. הסיבה היא פשוטה. דומני שאף איש לא יטען כי קשר תרבותי מן הסוג שקיים בין יהודי לארץ ישראל מצדיק הטלת חובה לאפשר ליהודים לשוב לארץ ישראל. יחד עם זאת ברור כי יהודים פרטיים החפצים לשוב לארץ ישראל זכאים כמובן לעשות זאת בהסכמת הריבון כפי שעשו תחת הממשל הבריטי (בין אם הם עושים זאת מטעמים דתיים או אחרים).
אני מניח שבין קוראי הגדה השמאלית יש החולקים על הלגיטימיות של הקמת מדינה ויש התומכים בה. לכשעצמי אני סבור שהנסיבות לאחר מלחמת העולם עם מאות אלפי עקורים יהודים באירופה אשר מדינותיהם לא רצו לקלוט אותם לא השאירה הרבה ברירות. ללא מלחמת העולם ככל הנראה המדינה לא הייתה קמה והמיעוט היהודי כאן היה חי במדינה ערבית או מהגר. אבל עמדתי בעניין זה איננה משנה דבר. המדינה הוקמה והסדרת הסכסוך מחייבת התחשבות בעובדה זו.
כיום הסדרת הסכסוך צריכה להניח כי יש בישראל יהודים ופלסטינים הצריכים להשאר בה. בין אם ההסדר הוא מדינה אחת שתים או חמש עשרה ההסדר חייב לטפל בראש ובראשונה באוכלוסיה הנמצאת בטריטוריה זו. אם תהיה מדינה אחת צריכה להיות הסכמה לגבי מדיניות הגירה אשר תשקף את הרצונות של שתי הקהילות. ההסדר הנראה לי סביר הוא איסור הגירה טוטאלי להוציא מקרים הומניטריים דחופים. אם ההסדר יתבסס על שתי מדינות כל מדינה תוכל לקבוע את מדיניות ההגירה שלה בעצמה.
אחרי מלחמת העולם השנייה נעקרו ממקומם עשרות מליוני איש: גרמנים גורשו ממזרח אירופה, פולנים מאוקריינה, אוקריינים מפולניה ועוד ועוד ועוד. איש לא חולם היום להחזירם וזאת משום שהם נקלטו בהצלחה במולדתם החדשה. גם במלחמת האזרחים בקפריסין גורשו המוני יוונים אשר נקלטו בהצלחה בחלקו היוני של האי. אין שום סבה בעולם שהסדר דומה לא יחול גם במזרח התיכון.
כהרגלך בקודש אתה ממשיך להתעלם משאלותיי ב"אלגנטיות" ("בעייה בהבנת הנקרא", "זיקה להשטחת תלת מימד לדו-מימד" וכו’).
חבל, כי באמת ניתנה לך במה להסביר את טיעוניך ולא ניצלת זאת.
אני תומך לחלוטין בעמדתו של אלון הראל לגבי זכות השיבה, ועל כך שיש לפתור את המצב הקיים היום בצורה הטובה ביותר מבלי להתעסק יותר מידי בחשבונות מלפני שישים שנה.
בניגוד מוחלט לעמדתו של מיכאל שרון הגיעו לכאן מאות אלפי יהודים, הקימו כאן מדינה ומתעקשים להשאר בה על אפו ועל חמתו.
בתוך התהליך הזה נעשה עוול לפלסטינים
גם ב-48 ובעצם בכל רגע נתון מאז, לצערי העוול לא ניתן לתיקון מלא וזכות השיבה לא תיתכן בגלל בעיות אובייקטיביות דהיום שאינן קשורות כהוא-זה למשיסת היהודים זה בזה או לחוסר רצונם התאורטי לא להיות כאן.
דאגתו הכנה של מיכאל שרון ליהודים באשר הם נוגעת ללב ("כאן זה המקום היחיד שנשקפת ליהודים סכנת מוות במלחמות, התפוצה היהודית היחידה שיש בה עוני מחריד"), רק הקשוחים שבקוראים לא יזילו דמעה לנוכח המצב הקשה שמתאר שרון, למשל קשוחי לב כגון סבתה של אישתי שבאה לביקור מבלגיה או חבר קרוב עם שרידי משפחה בתימן. שניהם סיפרו לי על אנטישמיות ממסדית ואנטישמיות ספונטנית ברחוב, על שנאה מושרשת שניכרת מעיניו של האיש ברחוב, יהיה זה נוצרי או מוסלמי,
על פחד וחרדה יומיומיים…
אז תסלח לי, מיכאל שרון, וחסוך מאיתנו את הדאגה המעושה והצינית שלך לשלום היהודים בישראל ותתחיל לדאוג ליהודי התפוצות שבאמת זקוקים לכך.
על 250 אלף ערבים, כיד דמיונו המשועמם. והשאר, אף הוא שקרנות ירודה. האם כל מחפש ריגושים רשאי ללהג? למה לא בעצם? החסרי נבלות אנו?
כנראה שאיננו חסרים נבלות
אני ממליץ לך בחום לקרוא את סיפרה המאלף של ג’ואן פיטרס "מאז ומקדם", שם מסופר ומפורט בצורה ברורה ביותר סיפור הגירתם לא"י של רוב תושביה הערבים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 תחת השלטון הטורקי ואחריו הבריטי.
אדוני מוזמן לקרוא על הנושא בלינק המצורף:
— קישור —
מיותר לציין שאני תומך לחלוטין במגיב תחת הכותרת "סטטיסטיקה מיכאל?" ומפציר בך שוב לנהל דיון ענייני ותרבותי ולנסות בכל כוחך לא להשתלח בצורה גסה ולא ראויה בעמיתך לדיון.
האם האנטישמיות מצדיקה פרצי פריעה חסרי גבולות ועוולות חסרות חרטה וחמלה הן כלפי הפלשתינאים והן כלפינו אנו, כולל נוכלות, גניבות, אטימות במימדי ענק? עם כל הכבוד לסיפורי הסבתא מבלגיה וקובלנות חברים תימנים, מצטייר שכאן יש משהוא בבחינת הרשאה לפשיעה בבחינת, דפקו אותי, אז אדפוק בחזרה כל מה שזז בסביבתי, ללא גבולות וללא חמלה. או אז ישראל הופכת לחברת נקם – נקם במצח נחושה כלפי כל מה שאנושי וייצרני. זה שספגת אנטישמיות לא נותן לך זכאות להפוך לנבלה בחסות לשון מתחסדת.
יש המדברים על "בגידת האינטלקטואלים". לעיתים ראוי אולי לדבר על נוכלות אינטלקטואלים. תכופות, מדובר בפשעי עבריינות צווארון לבן לכל דבר: בעבור כסף עתק המוזרם מגורמים שונים בעלי עניין (כמו במקרה של פיטרס ככל הנראה), הזרמת תקציבי מחקר, קידום מעמד אישי והרבה סקס שרלטני עם סטודנטיות/פילגשים. למעשה מדובר כאן ב"פשעיהם של העומדים מכל חשד".
אשר לפיטרס ראו כמה גילויי אי יושרה אינטלקטואלית בספרה
— קישור —
ועוד נקודה שעלתה כאן:
— קישור —
איני סבור שתמיד הטיפול באנשי אקדמייה שסרחו חייב להיעשות רק על ידי וועדות אתיקה, לפעמים יש להמליץ בפרוש על ערוב המשטרה. במאמר מוסגר, אולי אין זה מקרי כי בישראל, בה גניבת קניין רוחני מוגדרת על ידי אתר משטרת ישראל כמכת מדינה, ישראל המדורגת על ידי משרד הסחר האמריקני בצמרת המדינות בהן מופרים זכויות יוצרים, אולי אין זה מקרה כי אנשי אקדמייה רבים נותנים גיבוי "אינטלקטואלי" לנישול וסירבול חייו של עם אחר בכל מובן תוך הכפשתו. גם כלפי מושאי הגניבה של קניין רוחני, עבודות מחקר ופיתוח, אנשי אקדמייה כאן נוהגים באופן זהה: כיוס גוף ידע שלם של חומר חדשני, התעמרות וסרבול קידום מושא הנישול, והכפשתו.
אולי לא לחינם קיים לפרקים חרם על האקדמייה הישראלית מצד גורמי אקדמייה בעולם. כאמור, לעיתים אין לתת לחמקנות מגבת הנישול לעבור, ויש לערב את המשטרה, שכן מדובר בעבירות פליליות קשות. כאשר גונבים ממך רכוש שערכו הוא חצי שנה עבודה, הרי זאת גניבה רצינית. ומה בדבר גניבת עבודות מחקר ופיתוח או גופי ידע שלמים שהושקעו בהם עשרות שנים?
תשובת משטרת ישראל לתלונתי הפלילית
— קישור —
התזה למ.א. בנושא תפיסת זמן של הפסיכולוג עבריין המין אלי פלח היתה אחד הפלגיאטים על חומר שפיתחתי שהועבר למנחה התזה שלו ולעמיתיו
תגובתי: 11 ו-12 בשולי הידיעה העיתונאית
— קישור —
דברי רקע
— קישור —
מיתוס המחקר האליטיסטי בישראל – היצפי פרסומי הזבל
רשימותי בשולי הכתבה: מספר 22 24
— קישור —
הלינק שנתת בסוף דווקא מפריך את העניין של ‘פרסומי הזבל’. אכטונג אכטונג.
אכן נוכלות אקדמית היא עניין חמור מאוד. אני מניח לפיכך שאתה מסכים שיש להעמיד לדין את פפה על חלקו בעבודה רצופת הזיופים על הטבח בטנטורה?
העובדות בדבר מספר הערבים שהיו בארץ ישראל לאורך השנים וההגירה של ערבים לתחומי הארץ במאות האחרונות אינן מובאות רק על ידי פיטרס (שאת סיפרה לא קראתי) אלא גם על ידי אחרים כגון הפרופסור המכובד בהחלט מיכאל הר סגור בספרו
"כולה שלי ? לסיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני". מיכאל הרסגור, מוריס סטרון.
הספרון המעניין להלן מעמת את הנרטיב הפלסטיני מול זה הציוני ובורר את האמיתות והסילופים שבשניהם ודן בעוד כמה נושאים קריטיים לפיתרון הסכסוך. מומלץ.
ואגב, מיכאל, טול קורה מבין עינייך" אתה מביא את האנקטודות האישיות שלך כהוכחה לכל מיני דברים, כולל בתגובתך האחרונה שבה פסלת תגובה של מגיב אחר בשל הסתמכותו על אנקטודות אישיות…מוטב שתחליט.
הדיון בדבר האקדמיה בישראל לוקה בבעיה אחת פשוטה. הוא בוחן את כל האקדמיה כמקשה אחת. האמת היא שיש פערים אדירים באיכות האקדמיה בתחומים שונים. כך למשל דומה שאין חולק שהמחלקות למתמטיקה בישראל הן בעלות איכות יוצאת מן הכלל לכל הפחות באוניברסיטה העברית ובתל אביב. מחלקות חזקות אחרות הן כמובן המחלקה ללימודי איסלם באוניברסיטה העברית. מאידך יש תחומים בהם רמת המחקר היא קטסטרופלית ויש כמובן גם מחלקות רבות בהם רמת המחקר היא סבירה. הפערים בין התתחומים השונים הם כה גדולים עד שלא ניתן להבנתי לדבר בהכללות מבלי לציין את תחום המחקר הרלבנטי.
להבנתי אין בארץ בעיה מיוחדת של פלגיאטים באקדמיה. כמו בכל מקום בעולם יש מקרים בודדים של פלגיאטים וידועים לי גם מקרים מצערים בהם פלגיאטים לא טופלו כהלכה על ידי מי שצריך היה לטפל בהם. עם זאת מעולם לא שמעתי טענה לפיה פלגיאטים נפוצים בישראל יותר מאשר במדינות אחרות. זו גם לא ההתרשמות שלי.
ציינתי שמדובר בנישות במדעי הרוח ומדעי החברה. לא במדעי הטבע, מתימטיקה, או מדעי החיים. פוגשים תכופות במעין חטפנות זריזה וצינית.
על פניו – אני מסכים עם דבריך.
האנטישמיות אכן לא מצדיקה "פרצי פריעה חסרי גבולות ועוולות חסרות חרטה וחמלה".
מעניין רק מדוע טרחת לאורך כל-כך הרבה תגובות כאן לנסות לשכנע שהאנטישמיות עצמה היא ברובה המצאה ציונית, ואילו עכשיו אתה מודה שלמושג יש אכן אחיזה במציאות.
באשר לגילויי אי יושרה אינטלקטואלית:
כמו שכתב בצדק המגיב עמי כהן, אני מקווה שאתה בודק באותה עין בוחנת גם עבודות שדווקא מחזקות את השקפת עולמך כגון זו של תאודור כץ.
לגבי סיפרה של ג’ואן פיטרס – אני מקבל את ההערה שלך, רק שים לב שאתה אומר "אין הפרט מעיד על הכלל" מבלי להביא מובאות משלך על גידול (עם או בלי הגירה) של האוכלוסיה הערבית במקומות מלבד חיפה.דהיינו שהטיעון שלך כרגע תקף בדיוק כמו הטיעון של פיטרס,
בכל מקרה god only knows כיצד הגעת בתגובתך מאי-יושרה אינטלקטואלית ל"הרבה סקס שרלטני עם סטודנטיות/פילגשים"?
דבר אחרון באשר לפרסומי זבל: אני מפנה את הקוראים לפרסום פרי מקלדתך בלינק הבא:
— קישור —
בו נתקלתי תוך נסיון להתחקות ולהבין מיהו אדוני ומה השקפת עולמו.
הפרסום נקרא "מקורות הסאוב, הקריסה, הדרת הכשרונות וחוסר היעילות בישראל" וזהו הטקסט האנטישמי והמניפולטיבי ביותר בו נתקלתי בימי חיי. אתה מכנה את היהודים "רוכלים צואים" ומטיח בנו, בכולנו, כל פיסת רפש אפשרית בצורה שלא הייתה מביישת את גבלס עצמו.
אני מזמין את המגיבים כאן לעיין ולשפוט בעצמם
זהו טקסט זועם. אינך אומר אמת כשאתה אומר שאני "מכנה את [כל] היהודים רוכלים צואים". איני עוסק כלל בהכללות אתניות אלא אני מדבר על דפוסים שניתן לעיתים להתרשם מהם אצל חלק מהאנשים או האליטות (כתבתי: "ניתן גם כך לראות את הדברים"). יש לשים לב לניסוחי, שהינם רחוקים מהכללות כלפי קבוצות אנושיות כוללות. מדובר כאמור בדפוסי פרע שניתן להבחין בהם במצבי נגישה והתעמרות מסויימים ואצל חלק מהאנשים ולא אצל כולם.