"אנחנו מוכנים למלחמה הבאה", אמר השבוע איש-מילואים לכתב הטלוויזיה, שסיקר את התמרון החטיבתי שנערך ברמת-הגולן. איזו מלחמה? נגד מי? על מה? הדבר לא נאמר, וגם לא נשאל. החייל הניח כדבר מובן-מאליו שבקרוב תפרוץ מלחמה, ונראה שלא היה איכפת לו כל כך נגד מי. הפוליטיקאים רגילים להתבטא בזהירות, בנוסח "אם, חס וחלילה, תפרוץ מלחמה…" אבל בשיח הישראלי, המלחמה הבאה נתפסת כתופעת-טבע, כמו זריחת-השמש של מחר. מובן מאליו שתפרוץ מלחמה. השאלה היא רק נגד מי.
ובאמת – נגד מי? אולי נגד החיזבאללה?
יתכן מאוד. השבוע התנהל בכנסת ובתקשורת ויכוח ער על השאלה אם החיזבאללה כבר רכש מחדש את היכולות שהיו לו ערב מלחמת-לבנון השנייה, או שעוד לא הגיע לכך. בכנסת התפתח הוויכוח בין אחד מראשי אמ"ן, שקבע נחרצות שחיזבאללה כבר הגיע לכך, לבין שר-הביטחון, שחיווה את דעתו, כמומחה צבאי, שיש לחיזבאללה רק "הפוטנציאל" להגיע לכך.
חסן נסראללה, הנהנה מכישרונו המופלא לשגע את הישראלים, שפך שמן על המדורה כאשר הודיע בנאום פומבי שהנשק זורם אליו מסוריה, ושהוא מעביר אותו לדרום-לבנון במשאיות המוסוות ב"שכבה של תבן". שיידעו כולם.
על כך הגיבו הפרשנים שלנו ש"עוד בקיץ זה" ייאלץ צה"ל לתקוף בלבנון כדי לסלק את הסכנה וגם, בהזדמנות זו, למחוק את החרפה של מלחמת הקיץ האחרון ולהחזיר לצה"ל את "כוח ההרתעה" שנפל חלל באותה מלחמה אומללה.
ואולי דווקא נגד סוריה? גם זה יתכן מאוד. הרי התמרון החטיבתי שנערך השבוע – הראשון מסוגו אחרי כמה שנים של הזנחה – התנהל בגולן וכוון בבירור נגד דמשק.
נכון, סוריה הציעה שלום. היא עושה ממש שמיניות באוויר כדי שישראל תפתח איתה במשא-ומתן.
אבל זה לא בא בחשבון. הנשיא בוש אסר על ישראל לעשות את הצעד הקטן ביותר בכיוון זה. בוש מאיים על סוריה במלחמה (ראו להלן), ולא יעלה על הדעת שישראל, נושאת-הכלים הנאמנה, תעשה שלום עם מי שאמריקה אינה רוצה ביקרו. לא, שלום עם סוריה אינו באג’נדה. בהחלט לא.
וכפי שלא אמרו הרומאים: "מי שאינו רוצה בשלום, ייכון למלחמה".
ההתכוננות אינה מתבטאת רק באימוני הכוחות בשטח. שלשום הופיעה לפתע ב"הארץ" כותרת ענקית בראש העמוד הראשון: "מירוץ חימוש סורי בסיוע איראן". שאר כלי-התקשורת התבטאו בצורה דומה. נאמר שרוסיה מספקת לסוריה כמויות אדירות של נשק אנטי-טנקי, מהסוג שגם הטנקים הישראליים המעולים ביותר לא יכלו לעמוד בפניו במלחמת-לבנון. ולא די בזה: רוסיה משגרת לסוריה טילים ימיים המסוגלים להטביע את ספינות חיל-הים שלנו, וטילים ארוכי-טווח, שיכולים להגיע לכל פינה בישראל.
הידיעה כורכת ביחד שלוש מדינות, סוריה, איראן ורוסיה, שהן, לגמרי במקרה, גם שלוש החברות ב"ציר הרשע" החדש של בוש.
ברור שאת המסע התקשורתי הזה מתזמרים ראשי צה"ל, והוא קשור בתמרון. למעשה זהו האקט הראשון של הרמטכ"ל הטרי, גבי אשכנזי, שסיקר את התמרון בחברת שר-הביטחון, עמיר פרץ (צלם זריז תפס את פרץ כשהוא צופה בתמרון במשקפת. אבל פרץ שכח להסיר מהמשקפת את כיסויי העדשות, ועל כן לא ראה אלא מסך שחור. "רואה שחורות" במובן חדש).
האמת היא ששום סכנה אינה נשקפת מסוריה. אין שמץ של אפשרות שסוריה תתקוף את ישראל. היכולות של סוריה, גם עם כל הנשק שרוסיה יכולה לספק, קטנות בהרבה מהיכולות של צה"ל. זוהי דעת כל קהילת-המודיעין הישראלית. אם סוריה מתחמשת, זהו אקט הגנתי. היא פוחדת, בצדק, מישראל ומארצות-הברית.
אבל אם רוצים במלחמה, מה זה משנה?
ואולי כל אלה אינם אלא תמרוני הסחה, כדי למשוך את תשומת הלב מהיעד האמיתי של המלחמה הבאה – איראן?
מזה חודשים רבים מופיעים בתקשורת שלנו מדי יום אזהרות קודרות מפני איראן. תוך כמה שנים תהיה לה היכולת לחולל "שואה שנייה", וגם הרצון לבצע את זממה. התמונה המצטיירת היא של ארץ משוגעת, ובראשה היטלר שני, המוכן להפוך את איראן לעיי חורבות ובלבד שישמיד את ישראל.
מובן שנגד אויב כזה צריכים להפעיל את הכלל העברי העתיק: "הקם להרגך, השכם להרגו!"
אחרי מלחמת ששת-הימים הועלתה הצגה פאציפיסטית של חנוך לווין בשם "את ואני והמלחמה הבאה". נראה שכדאי להציגה עכשיו שוב.
בימים האחרונים מופיעות בעיתונים מודעות-ענק בחתימת גוף הקורא לעצמו "המילואימניקים", והמתיימר לייצג את אנשי-המילואים המאוכזבים של המלחמה האחרונה. במודעה זו מפורטות כל הסיבות (הנכונות כשלעצמן) לסילוק אהוד אולמרט מהשלטון, והיא מגיעה לשיאה בתיאור אפשרות נוראה: "הוא יישאר על כיסאו וינהל את המלחמה הבאה".
יתכן שזוהי בדיוק כוונתו. מעולם לא היה לנו ראש-ממשלה השקוע עד כדי כך בביצה של צרות. תוך כמה שבועות יתפרסם הדו"ח של הוועדה לבדיקת מלחמת-לבנון השנייה. אמנם, הוא עצמו מינה ועדה זו ובחר בחבריה, כדי למנוע את הקמתה של ועדת-חקירה ממלכתית, שהיתה עלולה להרחיק לכת הרבה יותר. אבל אין לאולמרט ביטחון שהוא יצא גם מוועדה זו בשן ועין. מתנהלות נגדו כמה וכמה חקירות משטרתיות. אולמרט אמנם הצליח השבוע למנות מפקדים חדשים למשטרה (וביניהם ידיד אישי שלו) וגם שר-משפטים חדש לפי בחירתו, אבל גם מינויים אלה אינם מקנים לו חסינות בטוחה.
בינתיים הוא מוכיח שוב שאדם פיקח יודע להיחלץ ממלכודות שאדם חכם לא היה נכנס לתוכן מלכתחילה.
אין לו אג’נדה. כך הכריז בעצמו. המפלגה שהוא עומד בראשה היא משהו אמורפי, בלי חברים ובלי מוסדות, ובלי שורשים אמיתיים בציבור. סקרי דעת-הקהל מראים שהאמון בו הגיע לתחתית (רק שר-הביטחון, עמיר פרץ, צנח לשפל עמוק עוד יותר). אולמרט נשאר בשלטון רק מפני שרבים מאמינים שכול ממשלה אלטרנטיבית תהיה גרועה עוד יותר.
ראש-ממשלה ציני, הלכוד במצב כזה, עלול להתפתות ולפתוח בהרפתקה צבאית חדשה, בתקווה שתחזיר לו את הפופולריות האבודה ותסיח את הדעת מהבעיות הפרטיות והפוליטיות שלו. ואם זאת המטרה, אז ממש לא חשוב איפה תהיה המלחמה ונגד מי – הפלסטינים, הלבנונים, הסורים או האיראנים. העיקר שתפרוץ מהר, רצוי עוד בקיץ הקרוב. צריך רק לשכנע את הציבור שקיימת סכנה קיומית, וזה לא קשה.
כל זה מזכיר, כמובן, את מצבו של מנהיג דגול אחר – ג’ורג’ בוש. די מדהים לראות שהשניים נמצאים כמעט באותו המצב.
שיטת-הממשל האמריקאית מעוררת התפעלות בחוגים רבים בישראל, ומדי פעם מתעוררת אצלנו הדרישה להנהיג אותה גם אצלנו. נשיא חזק הנבחר במישרין על-ידי העם, הממנה בעצמו את השרים – מה יכול להיות טוב יותר?
אך נראה שהשיטה האמריקאית יצרה מצב מבהיל: לנשיא בוש נותרו עוד שנתיים בתפקיד – ובזמן הזה הוא חופשי לפתוח במלחמות חדשות ככל העולה על רוחו, למרות שרק עכשיו הוכיח הציבור האמריקאי בבחירות לקונגרס שהוא סולד ממלחמת-עיראק. כמפקד הכוחות הצבאיים של ארצות הברית, שהם החזקים בעולם, יכול בוש להרחיב ולהעמיק את מלחמת-האסון בעיראק, ובו-זמנית לפתוח במלחמה חדשה נגד איראן, סוריה או שתיהן ביחד.
שני בתי הקונגרס יכולים, בתיאוריה, לעצור אותו על-ידי קיצוץ התקציבים לצבא, אבל חבריהם הם חבורת בלונים נפוחים הנרתעים אף מהמחשבה על כך. לכל חייל מארינס בבגדאד יש יותר אומץ-לב מכפי שיש למאות הסנטורים וחברי בית-הנבחרים גם יחד. בוודאי לא יעלה על דעתם להדיח את הנשיא.
כך יכול אדם אחד להמיט אסון על העולם כולו. אין לו בלמים, ויש לו דחף חזק למלחמה: להגשים את חזונו (שאותו גיבש, לדבריו, בשיחה ישירה עם אלוהים), ולשפץ את דמותו בעיני ההיסטוריה.
האם זה מעשי? הצבא האמריקאי אמנם קטן מכדי לנהל מלחמה גדולה נוספת על הקרקע. אבל בוש ויועציו מאמינים שאין כלל צורך בכך. הם תלמידיו של הגנרל האמריקאי שהכריז בשעתו שצריך "להפציץ את ויאט-נאם כדי להחזירה לתקופת האבן". זה פעל בסרביה ובאפגניסטן.
הניאו-שמרנים השולטים עדיין בוואשינגטון משוכנעים שמטר של רבבות פצצות מתוחכמות שיוטלו על כול המתקנים הגרעיניים, הצבאיים, הממשלתיים והציבוריים יכול "לעשות את המלאכה". ידידיו בישראל ימחאו כפיים, שהרי זה יפטור את ישראל מלעשות את אותו הדבר, אבל בממדים הרבה יותר קטנים.
אבל הרפתקה אמריקאית או ישראלית כזאת תהיה אסון. אפשר להחריב ארץ, אבל אי-אפשר להכניע עם כמו האיראנים על-ידי הפצצות. רק הדמיון הפרוע ביותר יכול לתאר לעצמו מה עלול לקרות, כאשר יותר ממיליארד מוסלמים בעשרות ארצות – ובהן כל שכנותינו – יחזו בהחרבת ארץ מוסלמית (גם כשזו ארץ שיעית). זהו משחק באש, העלול להתלקח למדורה עולמית.
בוש ואולמרט והמלחמה הבאה – ה צ י ל ו !
כ"כ הרבה אי-דיוקים וחצאי אמיתות.. איפה אריה אבינרי היקה הגרמני המוקפד שהורגלנו אליו?
ואגב, הכותרת — האם לא דומה מדי, לכותרת מאמר של שמואל אמיר מלפני כמה חודשים?
…. ואנחנו, כלומר השמאל הישראלי האמיתי (בלי מרכאות), וכי מה אנו עושים בימים אלו כדי לחלץ את המממשלה מעמדתה הסרבנית ולדחוק בה להרים את הכפפה הסורית? מה עושה בנדון שלום עכשיו? מדוע אינה קוראת להפגנת המונים בככר? אולי אנשי שלום עכשיו אף הם פוסחים על שתי הסעיפים? שמא טרם הבינו שמלחמת לבנון השניה לא היתה פחות מיותרת ומנוולת מן הראשונה? שמא סבורים הם שנחוץ "אירוע מתקן" שישיב לנו את כוח ההרתעה? הרי ראשיהם תמיד הצטיינו כגנרלים ואנשי בטחון.
אני קורא להפגנת המונים בככר, שתקרא בקול גדול לפתוח בשיחות שלום עם סוריה בלא התחשבות בדיקטט של ציר הרשע הקונדובושי.
אבנרי שמע שחיזבאללה מתחזק וגם איזה מילואימניק שאמר שמתכוננים למלחמה אבל באורח פלא לא שמע את הערכת אמ"ן שלא צפויה מלחמה. על שמיעה חלקית כזו הוא מבסס תיאוריות מופרכות לחלוטין. גם אני חושב שישראל טועה שאינה נכנסת לשיחות שלום עם סוריה אבל מכאן ועד תיאוריות מוזרות כאלה הדרך רחוקה. ועוד דבר – בוש לא הכניס את רוסיה לציר הרשע. אבנרי דוקא כן.
לפזית הון
מה פירוש "כולנו"?
בכלל מי את שתדברי בשם "כולנו"?
רוב המגיבים לאתר (שמאלנים) לא רואים אותך ממטר, ובצדק, על פי צורת תגובתך.
לכן כדאי שתעברי לגוף ראשון יחיד, ולא רבים.
ועוד דבר: הגישה של "אבנרי שהתרגלנו אליו התקלקל" עובדת כמו הגישה של "אני שמאלנית שהתפכחה וראתה את האור" או "עד היום חשבתי שאבנרי הוא עילוי אבל היום התאכזבתי ממנו ומעכשיו הוא לא אקטואלי". כלומר – די לשטויות. תלמדי כמה שנים ורק אז תחזרי לקרוא את אבנרי, כי את עושה צחוק מעצמך.
איזו היסטריה…
פזית לא כתבה "כולנו" אלא "הורגלנו". לשון הרבים יכולה להתייחס אליה ולעוד 2 קוראים כמו גם אליה והטפילים במערבת העיכול שלה. אני חושב שהיא יכולה לדבר בשמם.
וכאילו להדגים את מושג ה"השלכה" אתה קובע מייד שרוב המגיבים באתר "לא רואים אותך ממטר".המממ… ביצעת סקר? ואולי רוב קוראי האתר מבינים שמדובר בביקורת כל סיגנון הכתיבה ולאו דווקא התוכן ומסכימים איתה?
ולגבי אבנרי-מבחינתי האישית, כמי שעקב אחרי דבריו וכתביו, יש לי הערכה אליו מבחינות מסוימות אך אינני חושב שהוא אדם ישר.
הצורך במלחמה
היווצרותה של מלחמה נוספת ברצף המלחמות הבלתי פוסק,איננה נעוצה,לדעתי,בנסיבות פוליטיות כאלו ואחרות המוזכרות במאמר.היא גם איננה טמונה במעורבותה של ארה"ב,או התקשורת במתרחש במזרח התיכון.כנראה,שמלחמה הינה כורח במציאות החברתית שהתפתחה במדינה שבה,אין למעשה מציאות חברתית,אלא אולי,אשליה חברתית.
היסודות הלא יציבים שעליהן מושתת החברה הישראלית,אין בהם הכוח ליצור מערכת פנימית מאוזנת.היווצרותה של מלחמה נוספת,היא כנראה בלתי נמנעת,בעיקר מפני שהחברה הישראלית זקוקה לאויב משותף חיצוני,על מנת שלא תתחיל למצוא אויבים פנימיים.היא זקוקה לאויב חיצוני,מכיוון שזה אולי,הדבר הכמעט יחידי היום שמחזיק אותה מאוחדת.המלחמה היא רק תזכורת לחברה,שיש לה אויב כזה,ועל כן היא חייבת להישאר מאוחדת כנגדו.ללא מלחמה מזדמנת מפעם לפעם,החברה תתפלג הרבה יותר ממה שהיא עכשיו,ופלגים קיצוניים יחלו לחפש ולמצוא אויבים פנימיים.זו האשליה החברתית שלנו כעם ישראל,זו בעיה שאנחנו או אבותינו יצרו ועמה אנו נאלצים להתמודד עכשיו,שלא בהצלחה יתרה אם יורשה לי לציין.יתרה מזו,אני מבין למה אין אנו מצליחים להתגבר על המכשול החברתי.אולי זה מפני שבאופן טבעי אנו לא מסוגלים להעפיל על חוקי הטבע,אולי זה מפני שאנחנו משלים את עצמינו שבעוד כמה מאות שנים כור ההיתוך הזה יסיים את מלאכתו בהצלחה והמוצר הסופי יהיה חברה הומוגנית אמיתית ללא הבדלים אתניים,תרבותיים,גנטיים,חיצוניים ופנימיים?הרשו לי להיות סקפטי…
לסיכום רק אומר,שלא נועדנו לחיות יחד במדינה אחת,זה לא טבעי ולא נכון,ולכן,כל עוד אנחנו תקועים בבוץ הזה ביחד,נדונים אנחנו לאויבים חיצוניים משותפים ומלחמות מזדמנות שיזכירו לנו שהם קיימים.