מכיוון שאיני חבר בשום מוסד של מק"י, מפלגתי, אני מביע את דעתי כאן: ב"זו הדרך" האחרון (גיליון מס’ 9, 28/2/07) קראתי את שתי הפסקאות הבאות:
- "הוועד המרכזי מבקר את השתתפות חברי הכנסת מסיעת חד"ש בנסיעתם האחרונה של הח"כים הערבים לירדן. הוועד המרכזי שב ומדגיש כי כל נסיעה בעלת מטרות מדיניות של חבר הנהגת המפלגה צריכה לקבל אישור מהמוסד המפלגתי".
- "הוועד המרכזי מקדם בברכה את "הסכם מכה" בדבר כינונה של ממשלת אחדות לאומית פלסטינית. יישום הסכם זה ימנע מלחמת אחים, יקדם את המערכה נגד בידוד העם הפלסטיני ויסייע לחלצו ממצוקתו הנוראה".
כמובן שאין לי בעיה עם הפסקה השנייה על "הסכם מכה" זוהי ברכה נכונה. בעייתי הקשה היא עם פסקת הגינוי הראשונה. לגופו של עניין אינני יודע פרטים נוספים על אלה שפורסמו בעיתונות: זו היתה נסיעה של חברי הכנסת הערבים אל עבדאלה מלך ירדן. אילו הייתי נשאל לדעתי יתכן שאף אני הייתי בדעתו של הוועד המרכזי: נסיעת ביקור אל מלך, רודן ומשת"פ אמריקאי, אינה ביקור ראוי לחבר הנהגתה של מפלגה קומוניסטית, והתביעה לקבל אישור מפלגתי על כך, נכונה אף היא. אולם כאשר שתי הפסקאות האלה מונחות זו ליד זו, הן מעוררות קצת אירוניה: לא שמעתי שמכה המבורכת הפכה למרכזו של אינטרנציונליזם פרולטרי! על כן הטהרנות האידיאולוגית האופפת את הנסיעה לירדן, היא מגוחכת.
אני מבחין היטב בין השתיים, בין בעיה קשה ואמיתית של הנהגה שחובת הקולקטיב מופרת בה מדי פעם, ועד עתה לא נמצאו הדרכים למנוע אותה, לבין הוקעה הבאה לידי ביטוי בניסוח ביקורתי נוקב הזוכה לפרסום פומבי ב"אל-אתיאחד" וב"זו הדרך".
מהי מטרתו של הגינוי והפרסום? האם הוא מלכד רעיונית ופוליטית את שורות חברי מק"י ואוהדיה נגד "סטייה פרו-ירדנית" רחמנא ליצלן? הרי מצבו הנורא באמת של העם הפלסטיני מחייב את גיוסם של מנהיגים מכל המינים, ערבים בראש ובראשונה, להתייצב לצידו, ועבדאלה מלך ירדן אינו הגרוע שביניהם. נכון הוא שנסיעה פוליטית, וכזו על אחת כמה וכמה, תובעת בדין את אישורו של המוסד המפלגתי; האם זה מחייב או אף מתיר גינוי ציבורי פומבי? (אגב: האם כל סיעת חד"ש הוזמנה או רק חבריה הערבים?).
כותרתו של מכתבי מלמדת יותר מכל עד כמה עמוק הוא פחדי: יותר מכל נסיעה מאושרת או שאינה מאושרת אני מפחד מהעמקת הקרע הקיים כבר, עד לפילוגם של הקומוניסטים הישראלים. לכולנו, למנהיגים, לחברים מן השורה ולאוהדים אני זועק בכל כוחי הדל:
האחדות חשובה יותר!
קרע במק"י? בין מי למי? לא שמענו על כך. אולי אתה מוכן לפרט?
חוששני שאין מדובר כאן רק על אחדות.
אפשר לעקוב לאורך זמן אחר המחלוקות בתוך מק"י (ומוצגות באופן מוטעה ב"מחלוקות בין מק"י לחד"ש):
ההסכם עם מפלגת טיבי ב-2002.
שאלת השותפים לרשימה מקומית בת"א-יפו.
ההתייחסות (או היעדר ההתייחסות) לחזון ראשי המועצות הערביות.
וכעת עניין הנסיעה לירדן.
אני לא רוצה לדבר על פרוצדורה: האם על כל דבר צריך לקבל אישור, ומאיזה מוסד.
עצם העובדה שנוצרה מחלוקת פרוצדורלית בעניין קטן יחסית מעיד על רובד מחלוקת עמוק יותר.
בכל המחלוקות הנ"ל, וגם באחרות: בולטת השאלה הבאה: מי השותפים שלנו?
יש המסיקים תשובה מתוך אנלוגיה ל"עולם המערבי", כי הם שוכנעו משטיפת המוח התקשורתית שאנו נכללים בו. לכן מפלגה קומוניסטית חייבת להתמקר במאבקים מעמדיים מקומיים, ולנסות ולחתור לחזית של כל הנאבקים נגד הנאו-ליברליזם המקומי.
מאידך יש המביאים בחשבון את גורם האימפריאליזם. ישראל היא חלק מהמזרח התיכון, ובמובנים רבים – חלק מהעולם הערבי. המאבק המקומי אינו רק בבעלי ההון המקומיים, אלא בעיקר -בשליטת ההון הזר, האימפריאליסטי, על האזור כולו.
ב"עולם השלישי" מוקד הדיכוי המעמדי מצוי מחוץ למדינה ומחוץ ללאום. לפיכך מאבק בו נושא אופי וצורה של מאבק לאומי ואנטי-קולוניאלי.
לפיכך בישראל השותפים המיידיים הם אלה המתנגדים באופן עקבי לצלו של האימפריאליזם האמריקני, להתערבותו הברוטלית בעיראק ובמקומות אחרים, וכן לנציגתו המקומית – הציונות, המנהיגה בתמיכתו משטר בעלי מאפיינים מקומיים של אפרטהייד ובעלי מאפיינים חיצוניים של עמדה קדמית למעצמה זרה.
אני נוטה לעמדה השנייה. כל עוד המאבק בציונות ובחיבוק הדוב האמריקני נמשך – אין טעם לנסות ולגבש חזית פוליטית עם השמאל הציוני. לכל היותר שיתוף פעולה טקטי, אד-הוק, בנושאים ספציפיים עם חלקים ממנו (הפרטה, קיצוצים בתקציבי רווחה, התנגדות להתנחלויות מסוימות ועוד).
לעומת זאת יש לשאוף לברית אסטרטגית שמרכיביה, בקווים כליים, הם כל הכוחות באוכלוסייה הערבית המתנגדים לציונות ולדומיננטיות האמריקנית, וגורמי השמאל הרדיקלי בציבור היהודי.
הביקור אצל מלך ירדן לכאורה אינו נוגע למחלוקת זו. ברור שעבדאללה הוא סוכן האימפריאליזם, אבל לא דובר כאן בשיתוף פעולה פוליטי, אלא בהחלפת עמדות בנושאים ששני הצדדים בפגישה עשויים לתרום להם. אם אסור להיפגש אם סוכני אימפריאליזם, אסור לנציגי חד"ש לשבת בכלל בכנסת וודאי לא להיפגש עם שרים ישראלים ופקידי ממשלה בכירים (או לבמתין לאישור מהלשכה הפוליטית של מק"י בכל פעם שראש ממשלת ישראל מזמין את סיעת חד"ש לפגישה כלשהי).
הביקורת על המפגש נובעת מהסתייגות מובנית של רוב חברי הנהגת מק"י כיום (אם כי לא בהכרח רוב חבריה, כפי שהוכח כמה פעמים במחלוקות שפורטו לעיל) לכל מהלך משותף עם הסיעות הערביות. זה כל הסיפור.
ולמרות כל זאת, גם אני סבור שפילוג בחד"ש אינו רצוי.
ממלכת ישראל בנוסח משלחת נטורי קרתא ?
כותב הלפרין:
"לעומת זאת יש לשאוף לברית אסטרטגית שמרכיביה, בקווים כלליים, הם כל הכוחות באוכלוסייה הערבית המתנגדים לציונות ולדומיננטיות האמריקנית, וגורמי השמאל הרדיקלי בציבור היהודי".
איזו ברית אסטרטגית יש לאיש שמאל ,יהודי או לא יהודי, עם למשל, הג’אנג’וויל וממשלת סודן (והתומכים בהם), העורכים רצח עם בדרפור, הגם שהם מתנגדים לציונות ולדומיננטיות האמרקינית?
איזו ברית אסטרטגית יש לאיש שמאל עם פונדמנטליסטים דתיים, הרוצים להקים חליפות איסלאמית או את ממלכת ישראל בנוסח משלחת נטורי קרתא שהייתה בוועידה באיראן בנושא השואה?
איזו ברית אסטרטגית יכולה להיות לאיש שמאל עם לה פן או ניאו נאצים בגרמניה שכולם אנטי ציונים ומתנגדים לדומיננטיות אמריקנית.
איש שמאל שנאבק למען מדינה סוציאליסטית, חילונית דמוקרטית ושוויונית, המקיימת שוויון מוחלט לנשים, לקהילה ההומו-לסבית, איזו ברית אסטרטגית יש לו עם כוחות האופל?
התנגדות לציונות ולדומיננטיות אמריקנית, אינם יכולים להיות תנאים מספיקים לברית אסטרטגית מנקודת מבטו של איש שמאל.
אתה צודק, אבל דעת קהל יכולה להשתנות.
יש מפלגות קומוניסטיות ואחרות שקיימות יותר ממאה שנה ונמצאות באופוזיציה, כי הן במיעוט.
מה לעשות? להזדנב אחרי הרוב הקיים? להיבלע בקונסנזוס ולהשלות את עצמי שהזנב מקשקש בכלב?
גדעון היקר, איזה סודן, התכוונתי בארץ.
יש אידיאות ויש נסיבות, וכדי לקדם מטרות מסוימות יש לשתף פעולה גם על דרך השלילה, וגם אם גורמים שמבחינה אידיאולוגית "טהורה" רובצת תהום בינינו.
מה לעשות, המציאות אינה תרשים זרימה לוגי. למשל, אני וגדעון ספירו מוצאים את עצמנו לא פעם באותה הפגנה, למרות חילוקי דעות כמעט בכל נושא, מלגליזציה של סמים עד היחס להוגו צ’אבס.
אכן, ייתכן בהחלט שהדרך למדינה דמוקרטית, שוויוינית וכו’, גם לגבי הקהילה ההומו-לסבית, עוברת דרך שיתוף פעולה אם גורמים אסלאמיים.
אבל קונקרטית אני לא רואה בהם שותפים בעדיפות ראשונה. אני סבור שיש לבסס גוש בהשראת הקונגרס הלאומי האפריקני שפעל בדרום אפריקה בזמן האפרטהייד (וקיים עד היום), ויתבסס על נסיגה לקווי 67′, פתרון בעיית הפליטים ע"פ החלטות האו"ם, כינון מדינה כל תושביה, התנגדות לנאו-ליברליזם ואוריינטציה שמאלית במדיניות החוץ, בעיקר כלפי ארצות הברית.
הגוש הזה אמור להתייחד מהכוחות הציוניים, הפונדמנטליסטים (מכל הדתות) והבדלנים (כלומר מחרימי הבחירות).
לדעתי על בסיס כזה ייתכן מערך משותף בין חד"ש ובל"ד, שסביבו כוחות נוספים.
רוב האוכלוסיה בארץ מגדירה עצמה ציונית. או דתית. או שניהם ביחד.
נסיבות היסטוריות אולי יביאו לכל מה שציינת, אבל לא בלי ציונים ו/או דתיים.
מערך משותף בין חד"ש לבל"ד.
התעלמות מהדתיים ומהציוניים, שהם הרוב.
ואתה באמת חושב שתוכלו להביא לנסיגה לקווי 67′, פתרון בעיית הפליטים ע"פ החלטות האו"ם, כינון מדינה כל תושביה, התנגדות לנאו-ליברליזם ואוריינטציה שמאלית במדיניות החוץ, בעיקר כלפי ארצות הברית?
בהחלט, במהרה בימנו אמן.
זה לא רק חד"ש ובל"ד. זה קודם כל הנסיבות.
הנסיבות ההיסטוריות שלא קוראות סקרים.
ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית בא"י מלאה בפילוגים.
להוציא את ה’פילוגון’ בסוף 1962 שהביא להקמת ‘מצפן’ על רקע התביעה לדמוקרטיה ודה-סטליניזציה של המפלגה, כל הפילוגים היו על רקע של ניגודים לאומיים בין יהודים לערבים: הקמת ‘הסקציה היהודית’ בתקופת ‘המרד הערבי’ בשנות ה-30, הפילוג ב-1943, פרישת הקומוניסטים העבריים ב-1948 והפילוג בין מק"י לרק"ח ב-1965.
עברו 42 שנה מאז הפילוג ההוא. היום נותרו במק"י רק שאריות של יהודים, ולהוציא בודדים כמו קמינר ובורשטיין גם הם לא יכולים, כמו בשנות ה-30, לבלוע את הקו הלאומני הערבי מבלי להיחנק.
אז מה יהיה?
הצחיק אותי שכתבת שעבדאללה מלך ירדן הוא רודן. לא שאני מתנגד, שלא תבין אותי לא נכון, אבל אסד? מובארק? עראפת י"ש? כולם שליטים דגולים?
לא, בעצם מובארק הוא משת"פ אמריקני, אז גם הוא רודן אכזר.