כנס תחת הכותרת "אסירים הפלסטיניים – ביטחוניים או פוליטיים?" נערך ב- 8 בינואר האחרון באוניברסיטת תל-אביב. הכנס נערך ביוזמת ועד הפעולה למען האסירים והעצירים הפלסטינים, מרכז טאבשלאג בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב וארגון עדאלה. בדיון החשוב לקחו חלק חוקרים ופעילים, ישראלים ופלסטינים. להלן תקציר הדברים שנאמרו על ידי כל הדוברים.
ד"ר מימי אייזנשטדט מבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית והמכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית הבהירה כי הגדרת האסירים הביטחוניים היא הגדרה ניהולית פנימית של השב"ס והיא מתירה לארגון מרחב גדול של שיקול דעת. היא הציגה סינתזה של נתונים רשמיים שאספה ממקורות ישראליים, שלמרות ההטיה שיש בהם עשויים להצביע על מגמות. בין היתר מתברר כי מאז שנת 2002 נמשכת עליה תלולה במספר האסירים והעצירים, ובפרט בהיקף המעצרים המנהליים, כנראה מאחר שכל קצין בדרגת רס"ן ומעלה רשאי להחליט על מעצר כזה. מספר הקטינים עלה ב-40% בתוך עשור, 60% מהעצירים הם ישראלים (כולל מזרח ירושלים) והיתר תושבי שטחים. עונש מאסר בפועל מוטל על אסירים המוגדרים ביטחוניים יותר מאשר על אסירים פליליים. מספר תיקי החקירה כנגד עצירים המואשמים בעבירות ביטחוניות זינק אף הוא משנת 2003 והגיע ל-14,087 ב-2004. עם זאת, אחוזי ההרשעה של אסירים ביטחוניים נמוכים בהרבה משל אסירים בכלל – 2.34% לעומת 8.7%.
עו"ד עביר בכר ממרכז עדאלה (כיום בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה), ציינה כי הדיון המשפטי בשאלת האסירים דל. הגדרת האסירים הביטחוניים, בהיותה הגדרה אדמיניסטרטיבית, פוגעת בזכויות האדם. הגדרתם הראויה כאסירים פוליטיים איננה על רקע המניע למעשיהם, האידיאולוגי-פוליטי, אלא היא פועל יוצא של היחס המכליל כלפיהם, המזהה מסוכנות בלא אמת מידה ספציפית ויוצר הקשר שלילי כללי, המוביל לכך שהזכות ההומאנית הבסיסית נתפסת כפריבילגיה. עניין זה בא לביטוי ברור גם בפסיקות בתי המשפט שדחו את עתירת עדאלה בעניין איסור המגע הפיזי בין אסירים לילדיהם הקטנים, פסיקה שהדגישה את ההיבט הקולקטיבי שבא על חשבון זה האינדיבידואלי.
ד"ר מאיה רוזנפלד ממכון טרומן באוניברסיטה העברית הציגה את נתוני משרד האסירים הפלסטיני ולפיהם יש 11,000 אסירים תושבי השטחים בבתי הכלא הישראליים. רק מאז פרשת גלעד שליט נעצרו יותר מ-3,000 פלסטינים. חלקם שוחררו. מאז תחילת הכיבוש עברו בבית הכלא הישראליים כ-600,000 אסירים (ובניכוי חפיפה אפשרית עשוי מספרם להגיע לחצי מיליון) מתוך אוכלוסיה של 3.5 מיליון. פירושו של דבר הוא שכמעט לכל משפחה יש נציג אחד לפחות שישב בכלא הישראלי. נתון זה מעיד על השימוש ההמוני שעושה ישראל במאסרים ככלי לענישה ולדיכוי פוליטי, בכוח שליטתה הצבאית והחוק הצבאי. כמעט כל פעילות שיש לה שייכות ארגונית מוגדרת כלא חוקית, ואמנם הסעיף השכיח ביותר בהעמדה לדין הוא השתייכות לארגון עוין. בולטת העובדה שאין כמעט מנהיגים פוליטיים מן השטחים (לעומת אלה שהגיעו מחו"ל) שלא ישבו בכלא. אם בשנים הראשונות לכיבוש – 1967-1973- הרוב נשפטו על מעורבות עקיפה (על אף שבדרך כלל כושלת) בהתנגדות מזוינת לכיבוש, הרי שמאז 1973 הרוב נשפטו על פעילות פוליטית. עובדה זו נוצרה במקביל להתאזרחותה של התנועה הלאומית הפלסטינית בשטחים החל בסוף שנות ה-70 והדמוקרטיזציה הגדלה שלה.
מה"ביטחוני" אל הפוליטי
ד"ר ענת מטר מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב בחנה את הדרך בה משמש המבע האדמיניסטרטיבי-כביכול, "אסיר ביטחוני", למחיקת אנושיותם של האסירים הפלסטיניים. העובדה שאסירים אלה נעצרים ונשפטים כיחידים אך זוכים ליחס קולקטיבי בכל השלבים – ממעצר ועד קציבה ושחרור – משמשת לביטול אישיותם האינדיבידואלית, באופן שמאפשר לא רק לפגוע בזכויותיהם כפרטים אלא גם לשלול את המימד הפוליטי של מעשיהם.
פרופ’ אלון הראל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית טען, כי המערכת המשפטית והביצועית צריכה להימנע מקטגוריזציות ולהתייחס לאסיר בהתאם למעשה שביצע. מכאן נובע שישנן שתי שאלות רלוונטיות: האם המעצר והענישה ראויים, ומדוע המערכת המנהלית מטפלת בסוגיה על פי קטגוריזציה לא רלוונטית.
יורם שוייצר מהמכון לחקר ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב מסר את התרשמויותיו מביקורים שעשה בשנתיים וחצי האחרונות אצל אסירים ביטחוניים בבתי הכלא במסגרת מחקר על המתאבדים, וקבע כי הם לומדים להכיר את הישראלים למרות שהם עדיין כבולים בסטיגמות ישנות.
עו"ד מיכאל ספרד הציע לבחון את הגדרת האסירים על פי מניעי הרשויות, לעומת הגדרה על פי מניעי המבצעים. כאשר בוחנים את יחס הרשויות כלפי אסירים אידיאולוגיים יהודים ופלסטינים מתגלה פער ברור, ולכן מוצדק לדבר על מניע פוליטי אידיאולוגי של הרשויות ולהגדיר את האסירים פוליטיים. הגדרת האסירים כביטחוניים מובילה לכך שחיי האסיר הפלסטיני נעשים קשים בהרבה מכל ההיבטים: הן בכלא עצמו (ביקורים, אפשרות להשתמש בטלפון, התייחדות) והן בהליכי השחרור, קיצוב העונש, עמדת ועדות השחרורים והפרקליטות. להגדרה "ביטחוני" נוצק תוכן שנועד לשרת את הנרטיב הלאומי הישראלי: הפעולה נבחנת לאור יחסה לציונות.
עו"ד יעל ברדה דיברה על הרדוקציה של הפוליטי לביטחוני ושל האתני לטרור ויצירה של רצף אחד ("פלסטיני הוא מסוכן") במקום ההבחנה ביניהם, הממקדת את הכל במושג הסיכון הביטחוני הכללי והופכת כך את בתי המשפט הצבאיים לכלי מלחמה. יחס זה מביא לרדיקליזציה של המערכת – אין הבחנה בין רמות של התנגדות (אלימה או לא-אלימה, סוגים של מאבק מזוין ועוד) ואפילו פעילויות תרבויות וחינוכיות נתפסות כסיכון. בהגדרה הגורפת של הכל ושל כולם כמסוכנים ביטחונית יש שחיקה של המושג, והסיכון הביטחוני נעשה להצדקה לחקיקה ולפרקטיקה גזעניות.
עדותו של אסיר לשעבר
תת-גונדר חיים שמולביץ, היועץ המשפטי של השב"ס, ציין כי רק אחוז אחד מכלל העתירות שמגישים האסירים נמצאות ראויות בבית המשפט. ישנם 10,000 אסירים ביטחוניים, 6,000 מתוכם שפוטים (מתוך כלל 23,000 האסירים בישראל). סיווגם בידי השב"ס כאסירים ביטחוניים אושר בידי בית המשפט העליון. מסוכנותם של האסירים הללו נובעת מהמסגרת הארגונית ההיררכית בבתי הכלא, מניסיונות להעברת מסרים החוצה ומתדריכים כיצד להתגבר על חקירות השב"כ. בשל המסוכנות הזו מוחזקים האסירים הביטחוניים בנפרד וקשריהם עם החוץ מוגבלים (חופשות, ביקורים, טלפון, התייחדות), הגבלות שקיבלו אישור של בית המשפט. האסירים הבוגרים אינם זוכים לטיפול עובדים סוציאליים, בשל בחירתם וגם בשל אופי העבירה שלהם, שאיננו חברתי.
עו"ד סחר פרנסיס מארגון אל דמיר, אחרי שציינה כי העובדה שהכנס מתנהל בעברית סימפטומטית למצב העניינים, הבחינה בין שלושה סוגים של בידוד של האסירים: האחד שנעשה על פי פקודה המקנה לשב"ס סמכות להפריד אסיר מאחרים בשם בטחון המדינה. כאן ציינה את עמימות המושג בטחון המדינה ואת זילותו. הסוג השני הוא בידוד כעונש על מעשים בכלא, ואלה כוללים גם שביתות רעב. הסוג השלישי הוא כליאה באגפים השמורים של אסירים המוגדרים כבעיתיים. בקשות עורכי דין ואנשי רופאים לזכויות אדם לבקר אצל אסירים בבידוד נתקלות בפרוצדורה בירוקרטית ומתמשכת. כתגובה לדברי תת-גונדר שמולביץ ציינה, בין היתר, את השימוש הפוליטי במרואן אל-ברגותי, אשר היחס כלפיו משתנה לפי צרכי השעה הפוליטיים.
ד"ר רוחמה מרטון מארגון רופאים לזכויות אדם אמרה, כי בישראל מוחזקים בבידוד בעיקר פלסטינים. הבידוד הוא כלי בידי הכיבוש, שעושה שימוש בהיבטים החברתיים, הנפשיים והאינדיבידואליים הכרוכים בו כדי להביא לשבירתם של האסירים ולייצר סובייקטים כנועים שלא יפתחו תודעה לאומית. ניסיון מצטבר מראה שלבידוד השפעה נפשית חזקה מאוד – הוא שובר את האדם, הופך אותו ללא-סוציאלי ומסב לו נזק פסיכולוגי וגופני. אסירים חולי נפש, שאינם מסוגלים להתמודד עם הסביבה, נכלאים בבידוד. הכליאה בבידוד היא צורה ספציפית של עינויים.
עו"ד סיגי בן-ארי מהמוקד להגנת הפרט תיארה בפירוט את התהליך שעוברות משפחות האסירים המבקשות לקבל היתרי ביקור בית הסוהר. חובת הדאגה לביקורים אמנם מוטלת על המפקד הצבאי, אבל בפועל השאיר הצבא את האחריות על כך לצלב האדום, המשמש מתווך בין הצבא למשפחות. הקושי הגדול נובע מן העובדה שבתי הכלא כולם, מלבד מחנה המעצר עופר, נמצאים בתוך הקו הירוק, בניגוד לאמנת ז’נווה, ולכן נדרש היתר כניסה לתוך שטח ישראל. ההיתר ניתן לאדם ספציפי למשך שלושה חודשים לצורך ביקור פעם בשבועיים. רשאים לבקר רק קרובי משפחה מדרגה ראשונה. על אחים וילדים חלה מגבלת גיל (בני 16-35 אינם רשאים לבקר). הביקורים נפסקו כליל באוקטובר 2000 והתחדשו בהדרגה החל במרץ 2003 ושוב נפסקו במלחמת לבנון השנייה. מנועי כניסה לישראל לא קיבלו היתר ביקור עד 2005, ואז קיבלו היתר לביקור אחד ב-45 יום. בימי סגר הופסקו הביקורים כליל, עד עתירה לבג"ץ שהורתה על חידוש ביקורים בתוך 72 שעות מיום הטלת הסגר לכל היותר. בעיה קשה נוגעת לאוכלוסיה הגדולה של אסירים לשעבר, המנועים באופן עקרוני מביקור בבתי הכלא. אמנם קיימת פרוצדורה רשמית להתגבר על הבעיה, אך בפועל מעטים מצליחים לעשות זאת.
ענת בר-סלע מארגון בצלם תיארה את מהלך הביקור בכלא מרגע שניתן ההיתר. בני משפחות האסירים מתחילים את המסע בדרך כלל בשעה 2-3 לפנות בוקר. הם מוסעים באוטובוס של הצלב האדום ועוברים בדיקות במחסומים. משעברו לשטח ישראל הם מועלים על אוטובוסים אחרים המלווים בידי מכונית משטרה. בכלא מתארכת ההמתנה לעתים עד תשע שעות בשל התורים: 20 אסירים במקביל מקבלים 3-4 מבקרים כל אחד בממוצע, למשך 45 דקות. המפגש נעשה דרך מחיצות זכוכית מחוררות לעתים. בין המבקרים יש לא פעם ילדים בני 4-5, שהם היחידים הרשאים לבקר את האסיר ולכן הם נוסעים לבדם. יום הביקור מסתיים בדרך כלל בשעה 10-12 בלילה.
מחמוד זהרה, אסיר לשעבר, סיפר שנידון ל-27 שנות מאסר, עונש המקסימום, על זריקת בקבוקי תבערה (בלא שהיו נפגעים). הוא השתחרר לפני חודשים אחדים בקיצור שליש. עונש כזה מוטל על אסירים פליליים במקרה של הריגה. במקרה של האסירים הפלסטיניים תכליתו אחת: הרתעה. המערכת המשפטית מקבלת את החלטותיה על רקע פוליטי, וכך גם השב"ס. הוא ציין במיוחד את הטיפול הרפואי הלקוי באסירים חולים. מאז 1967 מתו בבתי הכלא 120 אסירים ביטחוניים. מאות אסירים פונים לועדת השחרורים, אבל רק מעטים משתחררים. בתגובה לדברי שמולביץ סיפר זהרה על השפעתם החיובית של החיים המאורגנים בכלא, הן על הפוליטיקה החיצונית, הן על היחסים עם הנהלת בית הכלא והן על מצבם הנפשי של האסירים.
התהליך המשפטי משלב המעצר ועד לשחרור
עו"ד תמר פלג-שריק מהמוקד להגנת הפרט סיפרה כי מאז 1967 נעצרו במעצר מינהלי רבבות רבות מאוד של עצירים שלא היתה בידיהם האפשרות המשפטית להתגונן מפני מעצר שרירותי זה. כרגע מצויים במעצר מינהלי כ-800 עצירים. אחוז המעצרים ביחס לכלואים השפוטים משתנה, ונתונים אלה מלמדים על השימוש הפוליטי שנעשה בכלי המעצר המנהלי. מכיוון שאין אפשרות רצינית להתגוננות משפטית מפני המעצר המנהלי, הפוסק הראשון והאחרון בכל עניין הוא נציג השב"כ, והשופט מקבל בדרך כלל את פסיקתו לא עוררין.
עו"ד משה הכהן מהסנגוריה הציבורית דיבר בעיקר על מניעת המפגש עם עו"ד ועל הארכות מעצר שנעשות ללא נוכחות החשוד או עורך דינו. הוא סקר את מצב החקיקה בעניין וסיכם את סקירתו בכך שנציגי הממסד מוצאים שיטות שונות להאריך מעצרים ולהקשות על מפגשים עם עורכי דין, והיעתרותם של בתי המשפט לבקשות הממסד היא מוחלטת כמעט. עו"ד הכהן ציין בפרט את השימוש בחוק המעצרים לשם חקירה מודיעינית, וקבע כי הוא חוטא למטרות החקיקה ועלול להגדיל את מספר מעצרי השווא.
עו"ד אליהו אברם מהוועד נגד עינויים הזכיר כי עינויים אסורים על פי האמנות שישראל חתומה עליהן וכי פסיקת בג"ץ הידועה אסרה על הפעלת כוח כנגד נחקר. למרות זאת, קיימת פרקטיקה של עינויים של עצירים ביטחוניים. ההוכחות לכך מגיעות מתצהירים עקביים של עצירים ומראיות על מצבם הבריאותי לפני ואחרי החקירות. עו"ד אברם פירט את השיטות הנפוצות לעינויים וקבע כי חלק מופעלות לפעמים במשך חודש או חודשיים.
עו"ד אביגדור פלדמן דיבר על נוכחותו הדומיננטית של השב"כ, משלב החקירה ועד לשחרור. זו נוכחות עלומה, סמויה, הנסמכת כפרזיט על זרועות ביצוע אחרות אך שומרת על אוטונומיה מוחלטת במסגרותיהן: כך בחקירות הנעשות כולן רק בידי חוקרי שב"כ שאינם כפופים לכללי התיעוד המשטרתיים הרגילים, וכך בבתי הסוהר שיש בהם אגפים מיוחדים אשר הגישה אליהם מותרת רק לאנשי שב"כ. המערכת המשפטית נענית אף היא לעליונותו של השב"כ, שאנשיו משקרים במצח נחושה, ובתי משפט, המודעים לכך, מקבלים זאת בשתיקה.
עו"ד דבורה חן, לשעבר מנהלת המחלקה לעניינים ביטחוניים בפרקליטות המדינה, אמרה כי ישנם שני אמצעים משפטיים המופעלים מול הטרור. האחד הוא הגשת כתבי אישום פליליים רגילים, כאשר כאן אין כמעט הבדל בין אסירים פלסטיניים לאחרים. האמצעי האחר הוא המעצרים המנהליים. אלה מתבססים על הכרעה לטובת שיקול הגנת דרכי ליקוט החומר בידי הגופים החשאיים. חוק המעצרים המנהליים, פרי חקיקה ישראלית המתבססת על תקנות שעת חירום, אמנם יוצר בעיתיות כלשהי אבל עדיין מתקיים האיזון בין צרכי הביטחון, קרי הגנת כלל האזרחים מפני טרור, לשמירה על זכויות הפרט. הטענות כלפי השב"כ, שכביכול ידו חופשית לחלוטין, אינן נכונות. כשיש טענות כלפיו הן נבדקות. מכל מקום, אי אפשר לבוא בטענות אל גופי ביצוע, שהם המוציאים לפועל של חוק קיים.
מעמדם הפוליטי של האסירים
פרופ’ ליסה חגא’ר מאוניברסיטת קליפורניה דיברה על חשיבותן של ההנחות המקדימות. היא ציינה, כי אחוז האסירים והעצירים הפלסטיניים בישראל הוא מהגבוהים בעולם. הכליאה אינה רק זו הפיזית אלא היא מתבטאת גם בחקיקה על יסוד תקנות שעת חירום, שמגבילה את כל תחומי החיים. מכאן שהכליאה תקפה לגבי החברה הפלסטינית בכלל. אין הנחת חפות פלסטינית אלא להיפך, הנחת אשמה ממשית או פוטנציאלית, משום שהלאומיות הפלסטינית עצמה נתפסת במאיימת פוטנציאלית, וכך אכן מתגלה בפרקטיקה של בתי המשפט הצבאיים. כל חייל רשאי לעצור אדם בלי צו. עצם החקירה משמשת יסוד להעמדה למשפט. אחוז גבוה מן ההודאות מתקבל בעקבות עינויים פיזיים או נפשיים, למרות שקשה להוכיח זאת ורוב משפטי הזוטא אכן נכשלים. עדויות חסויות משמשות אמצעי חשוב לנימוק אחוז ההרשעות הגבוה, וכל אלה מובילים לכך שאחוז עצום מן ההרשעות הוא תוצאה של עסקות טיעון, שמקורן בתחושת הנאשמים שאין להם שום סיכוי מול מערכת משפט שמתפקדת באופן האמור. החתך החברתי של השופטים (גברים, אשכנזים, ליברלים) מחזק את תחושת ה"אנחנו" העומדת מול תפיסה של אי אמינות של הפלסטינים.
עו"ד אמי פלמור, מנהלת מחלקת החנינות במשרד המשפטים, תיארה את הליך הטיפול בבקשות החנינה, המתבסס על התיק עצמו, על עמדת הפרקליטות, על דו"חות מהכלא ועל דו"חות עובדים סוציאליים ודו"חות רפואיים. היא ציינה שההבדל בין היחס כלפי אסירים פליליים לזה הניתן לאסירים ביטחוניים אכן חייב להשתנות, ובהקשר זה העירה שגם לאחרונים ישנן בעיות סוציאליות שדורשות טיפול וכי העובדה שאסירים ביטחוניים אינם יוצאים לעבודה היא בעייתית, בין היתר כי עבודה עשויה לשמש הוכחה לאי המסוכנות של אסיר. פלמור ביטלה את חשיבות השיוך הארגוני וקבעה כי פתרון הבעיה הסופי הוא פוליטי, וכי אפשר לייצר הבחנה בין סוגים של אסירים ביטחוניים, למשל על פי אופי הפגיעה. היא קראה לפירוק הדמוניזציה שנעשית לאסירים הביטחוניים בכלל וסיפרה כי אחוז הרצדיביזם אצל אסירים אלה, העומד על 16%, נמוך בהרבה מזה של האסירים הפליליים שהוא 66%.
פרופ’ לסלי סבה מהמכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית דיבר על שלוש אפשרויות של שחרור מוקדם של אסירים: שחרור על בסיס נתונים אישיים, שהוא נדיר מאוד; שחרור אסירים בעסקה, למשל תמורת חטופים; ושחרור על רקע פוליטי במסגרת הסכם שלום. פעולת השחרור מסובכת מפעולת המאסר, מאחר שהשיח התקין מאבד אז את תוקפו. במאסר מוקנית חשיבות לשוות להליך חזות תקינה. המקרה מסובך יותר ככל שהליך המאסר היה פורמאלי יותר, שאז הנשיא, החונן, אינו חייב לקבל החלטת ממשלה בנידון. הפתרונות העקרוניים האפשריים לכך הם, ראשית, הכרתם של האסירים הביטחוניים מראש כשבויי מלחמה, שנית – חנינה כללית, ושלישית – פתרון לא-משפטי בדמות שיח משפטנים, קבוצות של הקורבנות, ועדות פיוס וכד’, שיח שיוביל ליצירת מנגנון של שחרור אסירים ולהשגת צדק בעת סיום הקונפליקט, כולל החלטה בנושא פיצויים והעמדה לדין של מי שפגעו בזכויות אדם.
האם פורסמו הנתונים ותקציר הדיונים גם באנגלית?
הכותרת הייתה צריכה לדעתי לתת ביטוי לדואליזם-כפילות כי מתברר שרוב אסירים הפלסטיניים כלואים על שני הקריטריונים – ביטחוני ופוליטי.
מה שאלה? אלה אסירים פלסטינים שנעצרו ונאסרו בגלל המשך הכיבוש במשך כמעט 40 שנה. לא חייבים להסכים לכל השיטות של הארגונים הפלסטינים – כול להרג אזרחים חפים מפשע – כדי להגיע למסקנה שללא כיבוש לא יהיו אסירים!