אני מכיר את מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס מילדות. הוא היה מקורב לאבי ומבאי ביתנו. המבקר לא היה אף פעם אדם קל במיוחד, אבל יושרו המוחלט היה גם אז לאגדה. הוא נחשב לאדם לא מהימן מבחינה פוליטית, כי היה ברור שייצא גם נגד הממסד של מפא"י אם יימצא פגם בהתנהלותו. הסטודנט שהחמיר עם עצמו ועם אחרים הפך למשפטן קשוח, ואחר כך גם לשופט בלתי מתפשר. לינדנשטראוס חי עשרות שנים בחיפה, ותמיד עקבתי אחר החלטותיו ומעורבותו בחיי עירו. כמו כולנו, גם הוא יכול לטעות, כמובן. אבל מניעיו הם טהורים. סגנון ההדלפות מלשכת ראש הממשלה נגדו מוכר היטב לכל מי שעבד בעיתון "כל העיר" בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט בעירייה. עלינו הטיל אולמרט חרם מודעות כיוון שכתבנו עליו דברי אמת, ומתחנו ביקורת על טיוליו הרבים בחוץ לארץ ועל הזנחת העיר. אבל הנשק החלוד הזה לא יכול לפעול נגד מבקר המדינה. מי שמאס בשחיתות לא יכול לתפוס לעצמו מקום טוב באמצע, בין המבקר לבין המבוקר, כפי שעשה השבוע נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". יש כאן מאבק ברור בין הטובים לרעים. אם אולמרט חולם לשבור את המבקר באמצעות מסע הסתה שקוף, ולגייס לכך את צבא נאמניו ההולך וקטן בתקשורת, אז הוא פחות חכם מכפי שחשבנו. ראש הממשלה אבוד, לינדנשטראוס לא יירא ולא ייחת, וכולנו חייבים להתכונן למהפכים פוליטיים מרחיקי לכת.
פורים חלף עבר לו, מזג האוויר היה כמעט סביר לעונה, והעברנו את הזמן פחות או יותר בנעימים. האליטות שמחו למשבתה של אסתירנה טרטמן, אשה פאשיסטית ועלובה, והסתלבטו עליה בגלל השקרים והביוגרפיה המשופצת שלה. כך הצליחו רוב הפרשנים להתעלם מהעובדה ששרי מפלגת העבודה הביעו נכונות לשבת איתה ליד שולחן הממשלה, חרף ההתבטאויות הגזעניות וכוונותיה הזדוניות כלפי מיליוני בני אדם החיים איתנו ולידנו. יושב בכנסת פרופסור מכובד לרפואה עם תארים ומסמכים שאין עליהם עוררין, וממש משתולל בישיבות המליאה והוועדות בהטחות פרובוקטיביות נגד חברי הכנסת הערבים. אז כדאי לנו להיות ישרים עם עצמנו ועם אחרים. היושרה של אנשי ציבור היא דבר חשוב, אבל היחס לגברת טרטמן, לפחות שלי, לא כל כך שייך לתעודות האמיתיות והמדומות שלה.
האטרקציה השנייה בנשף המסכות לקראת ובמהלך פורים היו המינויים הפוליטיים והפרוטקציות של אהוד אולמרט בתקופת כהונתו כשר התעשייה והמסחר. קשה לי להתרגש מהסקנדל הזה, שאיננו אלא חלק בלתי נפרד ממסך העשן המתמשך המאפיין את הפוליטיקה הישראלית. יש לי שתי סיבות די משכנעות לאדישות כלפי ההיסטריה סביב המינויים: ראשית, אני בכלל בעד מינויים פוליטיים עד גבול מסוים וסביר; ושנית, ההתנפלות על איש ציבור בגלל שטויות, כאשר הוא אחראי לדיכוי עם, לפשעי מלחמה בעזה ובגדה, למצור הבלתי חוקי והבלתי מוסרי בשכם ובג’נין, לתכנון מלחמה נגד איראן שתמיט אסון סופני על ישראל ולמלחמת לבנון השנייה, מלמדת אותנו יותר על המבקרים מאשר על המבוקר. אינני מחבב במיוחד את אולמרט ונדמה לי שהרגשות השליליים הם הדדיים. אני גם לא מאמין שנוכל להציל אותו ולעצור את ביבי נתניהו בעזרתו. השחיתות ושחיקת הבסיס הפוליטי שלו יביאו להתמוטטותו הבלתי נמנעת, והוא סוס צולע שאין להמר עליו בשום מקרה.
לכן העמדה בנושא המינויים הפוליטיים היא עקרונית ואיננה קשורה בניסיונם הכושל של כמה כותבים להפוך גם את אולמרט לאתרוג. כפי שכתבתי בפרשת צחי הנגבי, היחס למינויים כאל שחיתות נוראה הוא פשטני מעיקרו. חשוב מאוד ששר יוכל למנות עובדי מדינה שיבצעו את מדיניותו ויהיו קרובים לרוחה. לא הייתי משרת את הנגבי בשום מחיר שבעולם, אבל יש כאלה שרצו ורוצים שאיש כזה יהיה שר במדינת ישראל. אני בהחלט תומך בזכותו להיעזר בהם במילוי תפקידו כממונה פוליטי על משרד ממלכתי. נכון שאנשים בלתי ראויים מסתננים למנגנון הממלכתי, אבל כפי שראינו לאחרונה הם מגיעים גם לכנסת ולשולחן הממשלה. זהו המחיר של החיים במשטר דמוקרטי.
דן מרגלית יכול לשחק בפנינו את הטרגדיה היוונית הפרטית שלו, להתוודות על אהבתו הרבה לראש הממשלה ולשלוף את המאכלת המדממת שתחב לגבו של ידידו לשעבר, כשהוא אכול רחמים עצמיים. אישית, אני מעדיף את הגרסה המקורית על ברוטוס, שהרג את חברו הקרוב יוליוס קיסר ושטח את נימוקיו בפני אזרחי רומא. שמענו על דבריו המרשימים מההיסטוריון היווני הקלאסי פלוטארכוס, ואחרי כמה מאות שנים גם באמצעות הרטוריקה הנהדרת של ויליאם שייקספיר. אבל קשה להסתייג מעצם הביקורת של מרגלית על השחיתות בממסד. נכון שהעיתונאי הממסדי גילה את הדברים קצת אחרי המועד המצופה מאדם כל כך מקורב לצלחת, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
למען האמת, הוויכוחים בתוך העיתונות הממסדית משעממים מאוד. כבר הזכרנו את העיתונאי ברנע שזרק מרה במרגלית (בביטאון המתחסד "העין השביעית") בנימוקים דומים לאלה שהובאו כאן, אבל הוא העביר לקוראים את התחושה שיש כאן מאבק אישי בתוך השלולית המעופשת, כשהוא מוסווה היטב כביקורת עקרונית וערכית.
אחרי שכל הקרואים לנשף המסכות התפזרו וקירטעו איכשהו לביתם, אחרי שעובדי הניקיון סילקו את האשפה, את הקיא, ואת שאר שרידי החינגא הלאומית הגדולה, נשארנו עם כל הבעיות שביעתו אותנו עד הערב הגדול. עד שיופיע הטור הזה ביום שישי כבר תשכחו את אסתרינה ואפילו את 115 המינויים של אולמרט. יש להניח שעד אז תפרוץ שערורייה נוספת, שתסיח את דעתנו מהבעיות החשובות באמת. בתוך הממשלה הזאת מקננים אנשים שזוממים מתקפה גרעינית נגד איראן; באופוזיציה הימנית הגדולה טוענים שקצב ההכנות למתקפה כזאת הוא אפילו איטי מדי. בכל הממסד, ממרצ ועד המפד"ל והאיחוד הלאומי, אין אף פוליטיקאי הפועל באופן רציני כדי להגיע לדיאלוג עם כל חלקי העם הפלסטיני כפי שהם מיוצגים ברשות הנבחרת שלהם, וגם הסירוב להידבר עם סוריה נתקל במחאות מעטות ורפות.
חרף חוסר החיבה כלפי אולמרט, הוא נשמע כאיש סגולה אמיתי לעומת הדמגוג המסוכן ביבי נתניהו. השבוע ערכו המנהיג וחבריו החצופים ישיבה פתוחה בשכונת התקווה כדי למחות נגד ביטול פרויקטים של רווחה בשכונות וסמכו על כך שכולנו נשכח שנתניהו עצמו סיכל את המשך הפרויקטים בקיצוצים שלו. אבל הבדיחות והמערכונים על נטייתו של נתניהו לסלף עובדות ולשקר במצח נחושה לא יעצרו את דהירתו לפסגה. אנשי מפלגת העבודה שהתלקטו תחת דגלו של אולמרט לא ינסו אפילו לסכל את עלייתו של נתניהו לשלטון. כמה מהם, כמו אפרים סנה למשל, יטענו שעל כולנו להתלכד עתה כדי לסכל את "האיום האיראני". עמיר פרץ הולך להיות אפיזודה נשכחת, פחות או יותר כמו עמרם מצנע. הוא יכול להאשים רק את עצמו. פרץ איבד את עולמו בעיני השמאל בשל הביטחוניזם הלוהט שלו וחלקו בפשעי המלחמה בלבנון; בעיני המרכז בשל מחדליו במשרד הביטחון ובעטייה של הגזענות המאפיינת את המגזר הזה; ובעיני הימין בגלל מס השפתיים שהוא משלם למתנגדי המאחזים. כך נקלע האיש הטרגי הזה ל-no win situation. הייתי מגייס את שרידי הסימפטיה מהעבר כדי לרחם עליו אלמלא הכתים את ידיו בדמם של פלסטינים, לבנונים וישראלים חפים מפשע.
עד הבחירות (שכנראה יוקדמו) נשאר לשרידי המחנה השפוי במדינה תפקיד חשוב ודחוף אחרון, שאותו יש למלא במסירות נפש ותוך גיוס כוחות ליברלים בארץ ובחוץ לארץ. עלינו למנוע מתקפה ישראלית על איראן בכל מחיר, ולראות בתפקיד הזה שליחות חיונית להצלת תושבי ישראל. הטירוף הגרעיני עלול לסחוף את כל האזור לסחרור שיעלה בחיי מאות אלפים. כל ישראלי, יהודי או ערבי, חייב לשאול את עצמו בכל יום מה עשה כדי להציל את ילדיו מאסון בלתי הפיך. יבוא יום שההתנגדות לתוקפנות מסוכנת נגד מדינות שכנות במזרח התיכון תראה לרובנו כדבר מובן מאליו. בינתיים, היא נחלת מיעוט שאינו שותף בהכרעות המתקבלות בממסד.
למה חיים ברעם מצא לנכון להכפיש את מרצ. מאזממשלת ברק קצרת הימים. מרצ לא ישבה באף אחת הממשלות.
כחבר מפלגה אני יכול להעיד שיש התמרמרות רבה על הנעשה במדינה מהחבר הפשוט ועד חברי הכנסת. אנשי מרצ מובילים את יוזמת ז’נבה להידברות עם הפלשתנאים, וקוראים גם להענות לקריאות מדמשק ולנהל משא מתן עם סוריה גם במחיר נסיגה מהגולן.
אני לא אומר שמרצ היא טלית שכולה תכלת, אך גם בביקורת צריך להיות הגון ולא להטיל רפש, ולשים בסל אחד את המפלגה הגזענית האיחוד לאומי-מפד"ל ביחד עם מרצ.
אתה אדם מאוד מסוכן, מה יש לך מנתניהו!?!?!?
האיש בעל קבלות סיכן אל חיו כמה פעמים בשביל המדינה
הוריד מעצמו פופלריות רק כדי שמדינת ישראל תצא מהמיתון ולא תיפול למשבר נוסח ארגנטינה
מה יש לך מימנו !?!?!?!
האיש הזה יותר מראוי להיות המנהיג של המדינה המסכנה הזאת
פתאום שמתי לב שמדי סוף שבוע אני מחכה לטור החדש שלך. זה יותר מהדעות שמובעות – איכשהו המבט מכוון לכיוונים נכונים (גדולים וקטנים) וגורם לתחושת הזדהות עם ראיית העולם.
איל
תודה על המחמאה. "אדם מסוכן" מפיו של אוהד נתניהו זה כמו לקבל מדליה.
אשר למרצ, כידוע היא המפלגה המועדפת עלי מתוך כל הספקטרום הציוני, אבל היא חלק מהותי מהתרבות השלטת מבחינה רעיונית ומוסדית. הביקורת הייתה כלפי סירובה של מרצ להתמודד עם הצורך לדבר עם הקואליציה החדשה שנוצרה ברשות, לרבות המרכיבים האיסלמיים.ברור שהח"כים של מרצ הם יותר ישרים ויותר מתונים משאר הפרלמנטרים בקונסנזוס.
אתה בטח מתכוון להמלצה של ביילין מתחילת המלחמה לתקוף את סוריה? או אולי לארוחת הבוקר המתוקשרת שלו עם ליברמן לפני הבחירות?
"לא טלית שכולה תכלת" זה אנדרסטייטמנט נחמד, אבל כדאי שתתחילו מלזרוק את האיש הזה מכל המדרגות לפני שאתה בא בטענות על "הטלת רפש".
שוב חיים טועה בפרשת המינויים הפוליטיים. שוב, כי כבר שמענו דברים כאלו בפרשת צחי הנגבי. לא מדובר במינוי של אנשי אמון שיפעלו בהתאם למדיניות השר, אלא בחלוקת כספי ציבור למקורבים ומצביעים בעתיד תחת כותרת של משרה כזו או אחרת, לעתים קרובות שם משרה ללא תוכן ממשי. מדובר אפוא בגניבה של הקופה הציבורית. מעבר לפליליות וההזק הישירים של האקט, יש כאן דיסוננס בין היומרה הכביכול אידיאולוגית (בשני המקרים הנזכרים וכן ברוב שאר המיקרים מדובר באידיאולוגיה "אמיסראלית") ובין האמצעים הפסולים והגנביים ואתה אינך יכול שלא להזכר שצחי היה מגדולי הלוחמים נגד פינוי ימית בשעתו ושאמו היא בעלת תור שלישי בפטריוטיזם (וגם בגזענות היא בהחלט מצטיינת). כלומר, יש יחס ישיר בין ה"אידיאולוגיה" הימנית ובין נטייתם לגנוב מן הקופה הציבורית ולשמן את עצמם ובני משפחתם וחבל שחיים ברעם מתייחס לזה בקלות ראש. יקח דוגמא מלינדנשטראוס וישאל עצמו מה הוא היה אומר על מינוי "פרוייקטורים" במשרד המסו"ת.
לרמי,
אני באמת לא מתייחס לשחיתות בקלות ראש, ולמדתי שהיא עלולה לכרסם באושיות כל חברה ואף למוטט אותה.
היחס שלי למינויים הפוליטיים הוא שונה. לא "קלות ראש" אלא הנחת יסוד שיש למנות פקידים בכירים שיבצעו את מדינית הדרג הפוליטי. בבריטניה הכשילו עובדי מדינה בכירים את ממשלת קלמנט אטלי (1945-1951) ןניסו למנוע ממנו לבצע את הרפורמות החברתיות שלו. הוא אמנם עשה רבות, אבל תוך מאבק מתמיד עם הסיביל סרבנטס.אם הייתי מגיע לתפקיד של שר סוציאליסטי הייתי מעדיף למנות אותך למנכ"ל, ולא פקיד המאמין בניאו-ליברליזם.
בכלכלה קוראים לזה "השיקול האלטרנטיבי"
יופי……את שוחט את כולם…..מה נשאר?מי נשאר?כלום חלל ריק.
כנראה ,שלחלל הריק הזה קוראים ביבי הנוכל
יתכן ואם היינו קצת יותר סלחנים לטעויות של פרץ
יתכן ,והיה בסיס מסוים לסוציאל דמוקרט במדינת היהודים
אבל גם את הסיכוי הקטן הזה אתה שוחט,בחוסר תבונה וחבל
שאלת תם שאינה קשורה למאמר הספציפי ושמטרידה אותי זה זמן מה…
האם חיים ברעם הכותב באתר הוא אותו חיים ברעם פרשן הספורט ?
ולשאלה אחרת שמקומה כנראה אינו כאן ובכל זאת – האם יהיה זה אפשרי להוסיף תארים/ביוגרפיות/תמונות של הכותבים באתר? נראה לי שזה יהיה יותר הוגן עבור הקורא לדעת מיהו הכותב של כל מאמר.
ברכות
לקלמן, על שאלתך הראשונה, התשובה היא חיובית.