אין מקום רחוק יותר מן התודעה המעמדית מהעיר לאס וגאס, שבמדינת נוואדה שבארה"ב. עיר ההימורים, בה מספר יהודים כשרים (אבל שעסקיהם לא תמיד התנהלו על פי כללי החוק) התעשרו ואף נעשו "ידידי ישראל" תודות לתרומותיהם, הופכת במהרה למבצר האיגודים המקצועיים. סקירה מהירה של העיתונות המקומית בלאס וגאס היא מאלפת. הפגנת עובדי המכבסות המשרתים את בתי המלון בתחילת מארס. אלפי העובדים יצאו להפגנה ובפיהם הקריאה "כן, אנו יכולים". אבל העובדים לא קראו "כן, אנו יכולים" באנגלית, הם קראו "סי, סה פואדה!" (Si, se puede!) בספרדית כי רובם ככולם הם מהגרי עבודה ממקסיקו וממרכז אמריקה שאינם שולטים באנגלית. ימים מספר לפני כן, מאות נשים העובדות בחברה שעיסוקה הכוונת התנועה באתרי הבנייה הרבים ברחבי העיר, כמעט שבתו בדרישה להסכם עבודה קיבוצי. הדרישה התקבלה, ולבסוף האיום לשבות לא מומש.
בסוף פברואר החל מסע של "איגוד השוטרים, השומרים והכבאים" להצטרפות לאיגוד המקצועי של 2,000 אנשי האבטחה המועסקים על ידי 11 בתי הקזינו הגדולים בעיר. מאות כבר הצטרפו וראשי האיגוד צופים שבאפריל יתחיל המו"מ להחלת ההסכם הקיבוצי בענף השמירה על כל בתי הקזינו ובמרכז המו"מ תוספות שכר – מהתעריף הקיים של 11 עד 13 דולר לשעה עד ל-15 ו-16 דולר, לפי הוותק. באמצע פברואר הפגינו מאות עובדי בניין בפתח אתר בנייה גדול-ממדים שבמרכז לאס וגאס מכיוון שאיגוד עובדי הבניין גילה שהבנאים המועסקים באתר אינם חברי האיגוד המקצועי. גם המפגינים וגם העובדים הלא-מאורגנים הם מהגרי עבודה. בתחילת פברואר, ולאחר סכסוך עבודה ממושך, 800 אחיות בשני בתי החולים הגדולים בעיר זכו להסכם קיבוצי. באותו הזמן הוכרז סכסוך עבודה בתחנת כוח המופעלת באמצעות אנרגיה סולרית כי במקום הועסקו עובדים שאינם שייכים לאיגוד המקצועי.
אלה הן רק דוגמאות אחדות מסכסוכי העבודה שפרצו בעיר ההימורים מאז תחילת השנה. לכולם דבר מה משותף: העובדים המועסקים באתרי הבנייה, בבתי החולים, השומרים ופקחי התנועה, מקורם בקבוצות החלשות ביותר בשוק העבודה: מהגרי עבודה ונשים. רובם ככולם צעירים שלא היו חברים באיגודים המקצועיים או שהועסקו עד עתה במקומות עבודה לא מאורגנים. ההצטרפות לאיגודים היא כה גדולה ונחישות האיגודים לנצח את המעסיקים כה מרשימה, שהשבועון השמרני הבריטי "האקומוניסט" אף הקדיש כתבה נרחבת לתופעה בגיליון שפורסם בינואר האחרון. הגידול במספר החברים באיגודים נעשה חרף עמדת ראשי מדינת נוואדה לפיה יש "זכות לעבודה" לכל עובד. במלים אחרות, ניתן להעסיק גם עובדים שאינם חברים באיגודים במקומות העבודה המאורגנים, וכך לשבור את התארגנות העובדים הקיימת.
הפעילות בלאס וגאס היא ביטוי לרוח חדשה באיגודים בארה"ב שמול הירידה המתמדת בכוחם החלו בשנים האחרונות לשאול את עצמם האם עתידם מובטח. בעקבות הפולמוס הפנימי חל פילוג בין האיגודים הסבורים שעיקר הפעילות היא שתדלנות במסדרונות הקונגרס והבית הלבן לאלה הטוענים שיש לשוב אל המקורות: ארגון מעמדי המבוסס על גיוס נרחב של עובדים, הקמת ועדי עובדים וחתימה על הסכם קיבוצי.
שומרים, עובדי מכבסות, פועלי בניין, מהגרי עבודה, נשים; כל אלה שייכים בישראל גם למגזרים המקופחים והמנוצלים. אם בארה"ב הם יכולים להתארגן ולנצח, גם בישראל הקטנה העובדים יכולים. או כדברי מהגרי העבודה של לאס וגאס: "סי, סה פואדה!".
החבר דוידי טוען "שיכולים", אבל בהסתדרות לא יכולים. זו הסתדרות שאינה מסולגת (או אינה רוצה) לארגן את העובדים. באזור נצרת, למשל, יש עשרות מקומות עבודה שצריך לארגן, איפה ההסתדרות? שאלה טובה.